ראוי שיתבאר מובן הדתות בכלל, איזוהי דת מכונה אלהית, שחובה גמורה היא לכל המחזיקים בה בשביל שהם מבני העם או העמים שקבלו אבותיהם הדת ההיא להתנהג בה ולשומרה, ואיזה יתכן להאמר עליה שיש לה ערך של טעות, עד שאי אפשר לחייב לכל נקי הדעת להחזיק בה.
יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמתתו שאפשר בחק האנושי, בין ילוה גם כן אליו קול מוחש, או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה האלהי, עד שיהיה רישומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה, רק שיתברר לו שהוא דיבור אלהי באין כל ספק כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים. כפי הנראה מדברי התורה היה זה יתרון לנבואתו של אדון הנביאים עליו השלום, שלא נתערבו עמה ציורים שהם מפעולות הכח המדמה, והיתה ידיעתו ידיעה משגת את עוצם התכלית המגיעה מההדרכה האלהית שנצטוה.
תורת אמת כזאת מוכרחת שתתקיים בתורת הכרח של מצוה ואמונה בפרטיה, כל זמן שתהיה האנושות עדיין צריכה להדרכה, כל זמן שעוד לא מלאה הארץ דעה עד שכל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו, שאז היא מתעלה מכלל אמונה לכלל מדע מבורר.
כפי המובן הפשוט, הוא נמשך כל זמן שיש איזה חסרון ורעה במציאות, כל זמן שהמות עודנו שולט באדם למרר חייו ולגזול מנוחתו ועמו המון רעות לאין חקר, שהן תולדות מחסרון דעת האנושית וחסרון כח להיות מתגבר על כל הרע העומד עליו לשטנו בגבורה ועז.
אמנם, בא תבא תקופה של שלימות לאדם שבה לא די שיכיר את כל האדם שעל פני האדמה בתור אחים ורעים, אלא שיכיר גם כן תעודתו הרוממה שכתבה תורה בתחלת ברייתו של אדם, ״ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ״ שאין ראוי שיובן רדיה של מושל עריץ שמשתמש במשועבדיו להנאתו ולהות בצעו, כי אם רדיה להועיל למשועבדים ולרעות אותם דעה והשכל בשבט מישור שבט מלכותו.
על כן בבא הזמן שכבר לא תמצא מדת החסד ואהבת הצדק שבאדם לה ידים בעבודת הטבת האדם עצמו, אז תתחיל שררותו ודאגתו על כל החיים ללמדם ולהשכילם, לשכללם ולהעלותם, מעמק עכור של פראותם להיותם גם כן עובדים מועילים בכלל המציאות, כחלוקת העבודה של האדם לא בפרך ובעול כי אם בסדר ובמשטר, במדה ובקצב, באופן המנעים את חייהם ותומכם כבוד ועז.
נצחיות החיים, גם כן תלויה רק בהשתלמות האדם בכללו בכחות גופו ונפשו. אז תוכל המכונה הגופית לעבוד עבודתה בתנאים הגונים וקלים עד מאד. כח החיים החזק הבא מנועם מתמיד בזיו גדולת הטוב והחסד וההכרה השלמה בהוד נועם אוצר החיים, אין לנו להשוות לו ערך וגבול. וכאשר אין דבר נאבד כלל מן המציאות, לא פעולה ולא כח ולא חומר, ועל אחת כמה וכמה רעיון וציור רוחני, כי הוא אדיר שבפעולות, הדבר מובן שתתעורר התשוקה לתקן גם כן את העבר, להחיות את המתים, לחדש להם חיים של הוד ועז כפי הדרת התקופה הנכבדה ההיא.
אז תמלא הארץ דעת את ד׳ ברום המעלה עד שאיש את אחיו לא ילמד עוד לדעת את ד׳. מובן הדבר שחובת הדת מצד קבלתה המיוחדת וההסמך שיש בה על הנבואה המסורה מפי משה רבנו ע״ה, לא תוכל להיות עוד בדרך הכרח, כי אם בדרך חפץ פנימי והכרה עצמית באהבה. (כי אם) הדבר נתון בשאלה אם ההכרה תמצא מקום לאלה המצות להשתמש בהן אז גם כן למטרה רוממה, או לא. ועל זה חלקו בגמרא אם מצות בטלות לעתיד לבא או לא. והכונה של לעתיד לבא היא אחר תחית המתים , כשיעמוד העולם ברום מעלתו שכל אחד יהיה נביא שלם והנבואה הכוללת כבר הגיעה לשלימותה, ועשתה פעולתה השלמה כי הגיע הזמן למלאות כוסף אדון הנביאים באמרו ״מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם״.
[סיכום עיקרי הרעיונות בקטע:
הבחנה בין דתות:
יש דתות אלוהיות שחובה מוחלטת לשומרן (כמו היהדות, שנתקבלה במסורת לאומית ומבוססת על נבואה אמתית), ויש דתות שיש בהן אלמנט של טעות, שאי אפשר לחייב כל אדם שכלי להחזיק בהן.
יסוד הנבואה:
הנבואה היא הידיעה השלמה והמבוררת ביותר האפשרית לאדם. נבואת משה רבנו הייתה הייחודית ביותר – ידיעה צלולה ללא עירוב דמיונות.
נצחיות התורה:
תורה אמתית חייבת להתקיים כחובה ומצווה כל עוד האנושות זקוקה להדרכה. רק בעתיד, כש"מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיהו יא, ט), תעלה התורה ממצב של אמונה למצב של מדע מבורר וטבעי לכל יחיד.
הזמן שבו הדת עדיין נחוצה:
כל עוד יש רע וחסרון בעולם – מוות, סבל, חוסר דעת – נחוצה ההדרכה הדתית כדי להתגבר על הרע.
התקופה העתידית של שלמות:
בעתיד יכיר האדם את כל בני האדם כאחים, ויתממש הפסוק "ורדו בדגת הים..." – לא כשעבוד עריץ, אלא כשלטון מיטיב שמעלה את כל הבריאה (כולל בעלי החיים) לדרגת שלמות מוסרית ושכלית.
נצחיות החיים ותחיית המתים:
השלמות הגופנית-רוחנית תאפשר חיי נצח, והתשוקה לתקן את העבר תביא לתחיית המתים.
ביטול חובת הדת כחובה חיצונית:
בעתיד, לאחר תחיית המתים, כשכל אדם יהיה "נביא שלם" והנבואה תגיע לשלמותה (כמאמר משה: "מי יתן כל עם ה' נביאים"), לא תהיה עוד חובת דת כהכרח חיצוני, אלא הכרה פנימית מתוך אהבה.
כאן הרב קוק רומז למחלוקת בגמרא (נידה סא ע"ב) אם "מצוות בטלות לעתיד לבא" – כלומר, אם המצוות יישארו כחובה או שיהפכו לטבעיות ופנימיות.
הקטע הזה מבטא את החזון האופטימי והאוניברסלי של הרב קוק: התורה היא נצחית, אך צורתה תשתנה כשתגיע האנושות לשלמות – ממצווה חיצונית להכרה פנימית מלאת אהבה ודעה.]
הנה הדת אשר תתן האפשרות לערך ההתפתחות המרוממה הנועדה להאנושות באופן הרשום הזה היא ראויה להיות האמת הגמורה. ובאשר מכל דת עובדי עבודה זרה, אין תקוה ודאי לבא לזאת המעלה, שהרי רק ידיעת אחדות ד' היא תשים את האנושות להתרכז למרכז רוחני אחד שמביא למרכז מקומי וציורי, למרכז שלום ואהבה, אבל עם טעות של עבודה זרה אבדה תקות ההשתלמות הזאת, נשארו רק תורת ישראל והתורות שנסתעפו ממנה. והנה הדתות הסעיפיות מצד עצמן, אין ראוי להביט עליהן בעין רעה. הדבר יתכן להיות שהיתה בזה מצד המיסדים הערה אלהית להיות משתדלים בשכלול חלק רשום מהאנושות לפי הראוי להם. מצד זה התכלית היה אפשר שיוכן איזה עניני מופתים מוחשים אם יהיו צריכים לחזוקם כיון שהדבר נוגע לשכלול האנושות שיד ד׳ נטויה על זה מראשית המציאות עד קצה. אמנם הצד של טעות שהתערב בזה אינו כי אם מה שאי אפשר היה שתטבע בהם עיקר המטבע של ההדרכה לסוף ההשתלמות, שראוי להמצא מרכז יחידי רוחני בעולם. ומובן הדבר שזולת ישראל אין גוי אחד בעולם שיש לו יתרון על חבירו בהחלט מצד קניניו הרוחניים של מוסר ודת אלהית. על כן רק בזאת יהיה הכרח להם ביטול חלקי, במה שיהיו זקוקים להכיר שהמרכז היחידי ראוי שיהיה חי בעולם, ועצות והדרכות בדרכי המוסר, ראוי לקחת מפי המקור הראשון בעצם תומו. על כן הנתינה של כבוד אלהים לזולת אדון כל ית' יוכרח שיהיה בטל מן המציאות, כי מכיון שרושם של כבוד אלהים הוא תכלית רוממות רוחניות המרכז האנושי, וכיון שינתן לזולת יוצר הכל, הלא אפשר שיתרבו המרכזים ברבות הזמן ושוב אחדות האדם בטלה, וכל התכלית של האושר הכללי תמס יהלך, על כן הכרח הוא שיוכר בעולם כולו שאין צורך ואין רשות להנתן כבוד אלהים בלתי לד' אחד לבדו, הוא ד' אלהי ישראל שאלהי כל הארץ יקרא. והדעה המושרשת בספרותן של אותן הדתות הנוצריות והמחמדיות, שכבר בטל ערכם של ישראל חלילה, מוכרחת להתבטל כדי שתוכל האנושות לבא למגמתה ומטרתה הנצחית. אבל מצבם המוסרי התוכי, שיש בכל דת להשכיל ולהיטיב, ראוי לכבד, וראוי לכל אדם שלם בדעת להשכיל כי העוסקים בהם על פי מסורת שבידם הם עוסקים בעבודת ד' לפי ערכם, שהרי סוף כל דבר כל הטבה מוסרית תגרום האפשרות לקרב את תכלית המוסרית היותר נשגבה ונעלה הכללית.
ואיזה הערה אלהית שתהיה, בין אם יצורף עמה גם כן מחזה של כח המדמה, או רק שאר כח ורוח כביר, כיון שהוא משלים אל תכלית של שלימות למין האנושי, ראוי שיחזיקו בו אותן שהתאגדו על פי ההסתוריא שלהם בו מאיזה סבה שתהיה.
ותשכיל מזה גם כן את ערך המרת הדתות, כי בהיות כל דת היא על כל פנים לאומית גם כן, על כל פנים בחלק רשום ממנה, בעצם או במקרה, על כן ההתאגדות הדתית מוסיפה גם כן כח לאומי. על כן, האומה המחזקת בדת ולא אבדה לאומיותה, יש למומר שבה עון בוגד בעמו, מצד שממעט החלק הלאומי שהוא חייב לעמו מצד השתתפותו בדתו. אלא, שמפני שאין הדתות שוות בערך המוסרי שלהן והתועלת שהן מביאות לכלל האנושות, על כן כשאדם ממיר דת עמו שהיא רחוקה מן השלימות הכללית בדת עם אחר קרובה יותר אליה, יש לדון בחטאו שאף על פי שהוא פוגע בחלק עמו לשעה, מכל מקום הרי הוא מתקרב לתועלת האנושות. והדבר יצדק בעובדי האלילים הממירים דתותיהם בדתות הנוצרים והמחמדים, שעל כל פנים הם קרובים יותר לשכלול האנושות, מפני שההכרה באחדות השם ית' תביא על כל פנים ברכה לעולם כולו כשיתמלא זמן חינוך האדם. אך אין הדבר מבורר כראוי, מפני שסוף כל סוף אותן הדתות כמו שהן, עוד אינן יכולות להביא את הצלחת האדם לתכליתה, שהרי אינן יכולות מצד עצמן להגיע ליחידות המרכז והתקשרות כל העמים ברגשותיהם ובמוסרם וכן בכוחותיהם הגשמיים והרוחניים, כערך אדם אחד בעל אברים רבים, ובבירור כמשפחה בעלת אנשים שונים, שכולם מתאמצים להשיג רק שלום המשפחה ואשרה. אמנם, הממיר דת שמוסרה מרובה בדת שמוסרה מועט, הרי הוא הולך אחורנית ומקדיר את אור נפשו, לבד מה שהוא מסלף ארחות מוסרו לגמרי בבגדו באומתו אשר טפחתהו וגדלתהו, והוא ראוי להקרא נבל, ולא ינקה רע.
תורת ישראל יוצאת מכלל זה, מפני ששאיפתה היא רק להגיע אל עוצם התכלית של שלימות כל האנושות, והיא מוכנת לזה בכל מכשיריה, בין מכשיריה המוסריים, בין המעשיים, בין ההסתוריים. על כן, אף שאין ראוי לקבל גרים בנקל, וקשים הם לישראל כספחת, שמכל מקום תכנית הטבע הלאומי, שהוא יסוד חיים לתורה וקיומה ואהבתה, חסרה מהם בהכרח, מכל מקום מי שמכיר עסק הצדק הזה, ונפשו יודעת צרת נפש מין האנושי, על ידי התפרדו לגויים שונאים זה לזה, ועם זה נפשו שואפת לאמת בלתי מעורבת בדמיוני שוא ברגשותיו המוסריים, לא נוכל לחשב לו עון בשכחו עמו ובית אביו ובא לחסות בצל כנפי ד׳ אלהי ישראל. שהרי סוף כל סוף על ידי הוספת כח [על ידו] בעבודת ישראל, תשתכלל גם על ידו התכלית המאושרת הכללית, והוא גורם בסוף כל סוף טובה רבה לעמו שממנו יצא. ולא עוד אלא שהאומה שתזכה להשאר בתור עם במועד תיקון שלום האנושות, הלא תשאב ממקור ישראל יסודות מוסריים וארחות דעת ויראת ד'. ואז על פי כוחות הנוספים מגרי הצדק שנספחו על בית יעקב, יוכלו יותר לרדת לסוף רגשי נפשותם של אותם העמים, ולדעת איך לעזרם בהרחבה המוסרית של דעת ויראת ד'. ואף על פי שאפשר שצאצאי הגרים לא ידעו בעצמם מקור מוצאם שיתבטלו בתוך בני ישראל ויתבוללו בהם, מכל מקום מחוק הירושה הוא, שהנטיות הנפשיות לא תמחקנה ויד הכשרון יעמוד להיות נחית לעומקא דדינא בהליכות הגויים שממנו חוצבו.
אמנם איש מישראל כי ימיר כבודו, הוא שאול יחטא, ואין ערוך לגעל הנבלה הזאת, והרעות הרבות המוכרחות להיות כרוכות בעקבו. וכערך הנבלה נבין כי לא ינקה מיד אלהי המשפט לשלם לו כרעתו, כי הוא בוגד בעמו ונותן יד לשוסיו ודורשי רעתו, שרבו מאד בין גויי הארץ. וכיון שהוא מוסיף כח אחד הראוי לעבוד עבודת עמו, בעבודת העמים האחרים, גם מידו יוקח מקל חובלים להאדיב עמו וצור מחצבתו, והוא עוקר מעלת נפשו מהמעלה העליונה של תורת אמת העסוקה בשכלול כל האנושות כולה, ושעל כן היא כולה דברי אלהים חיים וקיימת לעד ולעולמי עולמים, אל בורות נשברים אשר רק לעתים רחוקות יש תקוה שישובו אל מקור האמת והצדק. גם המוסריות הצרופה בתוך מפלשי עבי הדמיון שנמצא בדתות אחרות אם שהיא נותנת פרי למי שנולד באותן הדתות, מפני שמטבע נפשו הוא קרוב לאותם המושגים, אבל איש ישראל, שנולד בכשרון לחיות על פי מושגי מוסר וידיעת אלהות טהורים ומזוקקים מלאי אמת וטהרה, לא תדבק נפשו לעולם באותה המוסריות. ואפילו את ערך המוסר הפרטי לא ישיג באותה המדה שמשיגה בעל הדת ההיא מטבעו בתולדתו. על כן אין די באר כמה אמולה לבתו וכמה רע ומר הוא עזבו את ד׳ אלהיו. ומפני הסבה הזאת, ועוד כמה סבות עקריות, היתה עצת ד' אלהי ישראל, שיהיה אופן השרשת תורת ישראל בעולם באופן נשגב ונעלה לאין ערוך מכל דת, באותות ומופתים גדולים ועצומים, ובסידור מוטבע לאומי כביר כח לב, למען יהיה אור האמת עומד לעולם, ויתרון הכלליות שיש בתורת ישראל מצד חק האמת הגלוי שבה, יהיה בולט נוסף על הלאומיות כדי שתבא לתכונתה ותעודתה בקץ הימים, כמו שאמר הכתוב ״ואולם חי אני וימלא כבוד ד׳ את כל הארץ״. וכשתשכיל בדבר תמצא שעיקר יסוד גדולת הניסים וגילוי שכינה היה דרוש רק להגיע את תורתנו הקדושה אל רוממות תכליתה בשביל האנושות שתהיה ראויה לכבוד ההסכמה הכללית. אבל מצדנו אנחנו מצד חובתינו המוסרית על פי תביעת היושר והצדק, די לנו בחובתינו הלאומית. כיון שאנו מוצאים עמינו מאוגד על ידי תורתנו הקדושה והיא בית חייהם, גם בלא נשיאת דעה למרחוק חובתינו גדולה להשתוות כולנו בכל הליכות החיים שבעקרי תורתנו וסעיפיה כדי לרומם את הגוי כולו, להגדיל כחו ולהאדירו.
הדת האמיתית היא זו שמאפשרת את ההתפתחות הרוחנית-מוסרית הגבוהה ביותר לאנושות כולה – התכנסות למרכז רוחני אחד של שלום, אהבה ואחדות תחת ידיעת אחדות ה'. רק תורת ישראל (והדתות שיצאו ממנה) יכולות להוביל לכך, כי עבודה זרה שוברת את האחדות ומבטלת את התקווה לשלמות.
יחס חיובי יחסי לדתות המונותאיסטיות (נצרות ואסלאם):
אין להסתכל עליהן בעין רעה. ייתכן שהיו בהן הערות אלוהיות (ניצוצות נבואה או השראה) כדי לשכלל חלקים מהאנושות בשלב מסוים. הן מקרבות לעבר האחדות (בניגוד לאלילות), ומכילות מוסר טוב שראוי לכבד. העוסקים בהן בכנות עובדים את ה' "לפי ערכם", והטוב שבהן מקרב את התכלית הכללית.
הבעיה המהותית בהן:
הן לא יכולות להגיע לשלמות מלאה, כי הן לא מכירות במרכז יחידי רוחני חי (עם ישראל ותורתו) כמקור הסמכות וההדרכה. הן נוטות לבטל את ערך ישראל ("שכבר בטל ערכם של ישראל חלילה"), מה שחוסם את האחדות האמיתית. לכן, בעתיד, דעות כאלה חייבות להתבטל כדי שהאנושות תגיע למטרתה.
המרת דת – דיון מורכב:
המרה מדת אלילית לנצרות/אסלאם – חיובית יחסית, כי מקרבת לאחדות ה' ומשכללת את האנושות.
המרה מדת "טובה יותר" (קרובה יותר לשלמות) לדת "פחותה" – שלילית, פוגעת בנפש ובמוסר.
המרה מישראל לנצרות/אסלאם – נבלה חמורה ביותר: בוגדנות בעם, עקירת נשמה מרום מעלתה, חטא שאין לו כפרה מלאה, כי תורת ישראל היא היחידה ששואפת לשלמות כל האנושות.
גיור (המרה ליהדות) – ראוי למי שמכיר באמת ומשתוקק לתקן את פירוד האנושות. הגר מוסיף כוח לתורת ישראל, ועוזר בסופו של דבר גם לעמו המקורי (דרך השפעה עקיפה). צאצאי גרים מביאים כישרונות נסתרים שמסייעים להבין ולרומם את העמים.
ייחודה של תורת ישראל:
היא יוצאת מכלל הדתות האחרות, כי שאיפתה היא רק לשלמות הכללית של האנושות, עם כלים מוסריים, מעשיים והיסטוריים. הניסים, הגילויים והלאומיות הישראלית נועדו לשמר את האור הזה עד ש"ימלא כבוד ה' את כל הארץ".
חובתנו כיהודים היא קודם כל להישאר נאמנים לעצמנו, לאחד את העם בתורה, להגדיל כוחו – מתוך יושר וצדק, גם בלי "נשיאת דעה למרחוק".]
על כן לבד מה שאמתתינו גלויה לכל בעלי עינים, לבד מה שהאמת ההסתורית חזקה מכל מקסם כזב של כל מתפקר ומסתפק באמתת תורתנו הקדושה וקבלתה, חוץ מכל זה אין אנו יראים מכל רוח סועה וסער של המוני דעות כוזביות. כי כלום יוכלו להכחיש מציאות לאומיותינו גם בהיותנו בארצות אויבינו, ואם יבאו להכחיש גם את זאת, כבר הכין אלהי ישראל רפואה למכה, ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, שנאת העמים ורדיפתם תזכיר השוכחים שהננו עם לבדד, גוי איתן בכל תנאיו. ומאחר שיסוד אגודתינו תלויה לעין כל ביחוד בגלותינו באגודת תורתנו הקדושה על כן מיד תבא חובת היושר למלא אחרי כל החובות של התורה בפועל. וכיון שיתרגל בתורה וקיומה ובכל דרכי החיים המיוחדים שלנו, אז מיד יפקח עיניו וירגיש את האמת הבולטת, ויהיה לבבו נוטה לעבודת ד׳ מאהבה באמונה שלמה ואהבת אמת, ואין צריך לומר בעת ישוב ד׳ שבות עמו, שאז תהיה האמת מצד עצמה המגן היותר גדול עד שאפילו הסיוע של הלאומיות לא יהיה צריך.
[הרב קוק כותב כאן נגד החשש שהלאומיות היהודית החילונית (הציונות החילונית) תערער את יסודות האמונה והתורה. הוא טוען שהאמת התורנית גלויה וברורה ("גלויה לכל בעלי עיניים"), וההיסטוריה היהודית עצמה היא עדות חזקה יותר מכל "מקסם כזב" של מתפקרים או מסופקים.
הוא מוסיף:
אין צורך לפחד מ"רוח סועה וסער" של דעות כוזבות.
אי אפשר להכחיש את הלאומיות היהודית גם בגלות, בין אויבים.
אם מישהו מנסה להכחיש גם זאת – אלוקים כבר הכין "רפואה למכה": שנאת העמים ורדיפותיהם מזכירות למי ששוכח שהעם הזה "עם לבדד ישכון", גוי איתן בכל תנאיו (בהשראת במדבר כג, ט).
הרב קוק מדגיש שהבסיס של האגודה (הקהילה היהודית, או אגודת ישראל במובן הרחב) בגלות תלוי בתורתנו הקדושה. לכן חובה לפעול ביושר ולקיים את כל מצוות התורה בפועל. דרך לימוד התורה והחיים לפיה – האדם יפקח עיניים, ירגיש את האמת, ויגיע לאהבת ה' מאהבה שלמה.
בסופו של דבר, כשיבוא הגאולה ("בעת ישוב ד' שבות עמו"), האמת התורנית תהיה המגן הגדול ביותר – עד שאפילו הצורך בסיוע של הלאומיות החילונית לא יהיה נחוץ עוד.
משמעות עמוקה יותר:
הרב קוק רואה כאן סינתזה: הלאומיות היהודית אינה סותרת את התורה, אלא יכולה להיות כלי להחזרת לבבות. אבל הבסיס חייב להישאר התורה עצמה, ולא להיפך. הוא כותב זאת מתוך אהבה גדולה לעם ישראל כולו – גם לחילונים – ומתוך אמונה שהכל יתאחד בסופו של דבר בעבודת ה' מאהבה.]
