Particular Providence and General Providence
Last week we explained the meaning of "King of the World" as the revelation of His Hashem's extension over every single detail of creation. Now we will address His blessed Providence over creation. As is well known from the Rishonim, there is a distinction in the matter of Providence in creation: particular providence over human beings, called hashgacha pratit, and providence over the rest of creation, called general providence (hashgacha klalit) or hashgacha minit (species-level providence; see Moreh Nevuchim III:17 and Ikkarim IV:8).
The difference between particular and general providence is that particular providence means that this specific event happens to this person because of himself — it addresses him individually, as an independent entity. In contrast, general providence means the event is decreed upon this particular instance because it is part of the species. It relates to the structure of the species — to the extent that it is a limb within the overall structure, a particular within the general, it is judged as such.
Certainly, what is called "species-level providence" refers only to the mode of governance. The early authorities cried out that Heaven forbid one should entertain the notion that anything exists in the world that the Holy One, blessed be He, does not actively cause — chalila. The Tosafot in Avodah Zarah (16b) cite the Yerushalmi in Shevi'it regarding Rabbi Shimon bar Yochai: when he emerged from the cave, he saw a hunter catching birds and heard a Heavenly voice — when it said dimus (a word of mercy), the bird was saved; when it said specula (a word for trap), the bird was caught. From this: "Even a light bird is not caught without [decree] from Heaven — all the more so a human being." Regarding the essence of His blessed knowledge, there is no doubt whatsoever: His essential knowledge and providence extend to every single detail. There is no possibility — Heaven forbid — that even the tiniest thing in the world occurs without the Holy One, blessed be He, performing that specific action. Far be it from us to entertain such a thought; may the Merciful One save us from such ideas.
One must be extremely careful not to think that "general providence" implies, Heaven forbid, any removal of His blessed knowledge or attention. It is forbidden to think such things, and all the more to say them. It is better for a person and his faith to live according to the ruling of the Gaon and all our Sages — they know, and to them we must and are obligated to believe — that knowledge is particular, specific, and it causes and leads to this event. It is not knowledge after the fact. When one contemplates, these are necessary things that must be so. Indeed, the subject is providence over the entity as it stands independently.
In particular providence, the Holy One, blessed be He, alters the mode of conduct according to the conduct of the one under providence — like a supervisor's role. A supervisor does not merely observe the student but responds. If he sees the student do something improper, it demands a reaction. That is called supervising. For those under particular providence, the Holy One, blessed be He, changes the conduct for every step they take. If the person changes, Heaven forbid, or veers aside, Heaven forbid, the Supervisor does not allow it; He pays special attention to him.
However, what is called general or species-level providence means: I know, and I know everything — no detail escapes My eyes — but in a general way, it proceeds in order. I do not react to this specific particular; that is, I do not intervene to change this specific particular because of it. When we consider species-level providence over animals, it ensures the particulars exist, but not so that this specific particular should endure. There is no special response to this particular. The particular is not considered for itself but as a representative of the species. Truly, if we ask why the Holy One, blessed be He, chose this one as the representative of the species and not another, that stems from the depths of His wisdom — we do not know; it is beyond us. But for one under particular providence, we know the Holy One, blessed be He, conducts Himself with him not as a representative of the species, but with conduct specific to him. Yet this does not contradict His knowledge.
For example, if a leaf falls, the Holy One, blessed be He, decreed that it would do so as a representative of the species — not because this particular leaf is judged to fall. Rather, He decreed that wind would fell leaves, and this is the specific form of natural law. This particular leaf fell because the Holy One, blessed be He, related to it and willed it to fall; there was a decree that this specific leaf would fall in this specific wind. On this the Yerushalmi states that even one specific bird out of two will be the one caught. But the leaf does not fall because it needs to fall — that is the entire difference. There is no reason in the leaf itself; rather, this leaf represents the species. Certainly, there is a reason why this leaf and not another represents the species — the Holy One, blessed be He, does nothing without reason — but that reason is beyond our knowledge.
Particular providence speaks of the particular as an independent entity; because of reasons within its own individual essence, this happened to it. General providence means it is not due to reasons within its own essence, but because of reasons within the species — the overall system in which it exists as part of the species necessitates that such-and-such happen to it. Yet we must know and contemplate the awesomeness: every single detail in creation is under providence — why this way and not that. We speak even of a specific grain of sand located somewhere by the North Polar Ocean, deep beneath a massive ice layer, where no one knows what occurs — even fish in the ocean depths — all under providence.
Our intellect cannot grasp such things; this only shows how small it is and how much we must grow in perception. We must grow and know; we must learn the entire Torah. After all, what will we do forever and ever? The Holy One, blessed be He, will teach us the entire Torah — we will learn, learn more, deepen, understand better, know the entire Torah, know every detail. This knowledge of the entire Torah includes knowledge of every detail within the details of creation. All this is Torah — complete Torah. The fact that we lack perception today only shows how far we are from the center of truth, how endangered and pitiable we are, how detached from the essence of essences.
"And satisfies the desire of every living thing" — He who gives life gives sustenance
Now, in species-level providence, we do not see a specific cause triggering a special action in response to a particular creature's need [e.g., a leaf falling on a worm that wants to sleep... there is no particular providence here; even if we assume the worm wants to sleep, it sleeps where worms of the species sleep, and the species arranges itself — no particular reason for this worm]. Indeed, one thing is present: "You open Your hand and satisfy the desire of every living thing." The Holy One, blessed be He, provides food to every living being in creation. There is a dispute in the Gemara whether "every" means without exception or even the minimal; here it is simple that "every living thing" includes all — no living being exists without the Holy One, blessed be He, providing its food. But can this be without particular providence? Truly, it is not particular providence because this particular deserves food; rather, food is due to every living thing, and it too is "every living thing." Wherever it is found, it is "every living thing." Yet certainly there is no conduct for the specific need of a particular from the species — unless we say it falls under "You open Your hand and satisfy the desire of every living thing."
There is a special mode of conduct: "You open Your hand..." — a special conduct of "He who gives life gives sustenance." This is a topic in itself. It is written that the Holy One, blessed be He, stands and provides, sustains, and nourishes from the horns of re'emim to lice eggs — meaning He sustains every living thing. Therefore the Gemara in Berachot (4b) says one must recite Ashrei three times a day — to think about this; we must intend it. This intention of "He who gives life gives sustenance" is praise, as Rashi writes: "It contains praise for preparing food for every living thing." This is included in the attribute "who gives bread to all flesh, for His kindness endures forever" — called "all flesh." All animals are flesh; even fish are flesh. This is an awesome and terrifying matter.
When people starve, it is because it is fitting for them — there is no death without sin, no suffering without iniquity, all the more so hunger suffering. Even among gentiles there is no death without sin; they have free will, reward, and punishment. The Holy One, blessed be He, commanded them, and they are commanded — they have merit, transgression, reward, and punishment when due. Animals, however, have no reward or punishment; they have a right to existence because the Holy One, blessed be He, created them to exist, and "He who gives life gives sustenance."
The fact that many animals die of hunger occurs in one of two ways: either when humans know of it (domestic animals living with people), or in great famine where an animal dies of hunger. Yet there is a reason: as if the conduct became distorted — the Holy One, blessed be He, changed the conduct because of humans; something corrupted in the governance. The consequence is that those humans who corrupted it will have to pay for it too. If the Holy One, blessed be He, withholds from someone, there is a reason — we must learn the reason. Since there are no sufferings without iniquity, even animals' sufferings make humans guilty.
When an event happens to an animal, it is only as a representative of the species. If hunger, it is straightforward, from itself; even if animals die from various causes — e.g., an animal gets entangled in a rock, or an earthquake seals its path — such incidents occur in the world. But this living being represents this case. Rare cases exist, but it was decreed that this creature would represent this rare case. [As said, hunger cannot be purely like this, because "He who gives life gives sustenance" — just as He sends life to every living thing, He sends food with the life.]
These matters are very close to the fundamentals of faith and extremely dangerous to err in. There is a tendency not to contemplate things to the end; without doing so, we may end up believing things that, when fully clarified, border on heresy. We must not do this — we must contemplate to the end and know what it entails.
Every detail in the world is with precision — "He looked into the Torah and created the world"
The Gaon speaks in several places that there is nothing — the smallest thing in all creation — that has no source in the Torah, not written in the Torah in some form. The thing and all its events, everything that happened to it — even a grain of sand, all that happened to it is written in the Torah. Truly, when we contemplate, we see it cannot be otherwise. For the Holy One, blessed be He, "looked into the Torah and created the world." Nothing is trivial in His acts. He did not create a haphazard world; everything is precise, exact — no possibility that anything escapes His blessed providence. He created it and commanded upon it all its outcomes, its life, its history, its biography, everything that must happen — what happened, happens, and will happen. No other possibility exists. Nothing is incidental or secondary.
The entire form of creation is a specific process. It could have gone differently; a change in one thing would cascade changes. But creation followed this path — the path He desired; no alternative. Nothing lacks a reason; nothing lacks connection to creation's process. Why — we do not know. But the intent is that things integrate into one complete process. Some processes center within the person himself — called particular providence. Others do not center in the individual's essence but in the creature as represented by the species.
When a person acts — after the act, it returns to knowledge
Even with free choice, it applies only to the domain of choice. After it happens, it is outside choice. After the person chose, it becomes necessary. This is one of the deepest topics: after it occurred, it had to occur. The innovation of choice is only for choosing. Once chosen, it returns to being as in His knowledge — it had to be so.
Truly, when a person sins, it was not inevitable because repentance is still possible — it can be erased. It is not finished. Sin is not finished [nor is a mitzvah, as one can regret the past]. Even without repentance, there is consequence — punishment. Thus it was not inevitable; it is always before the act or during it. But in worldly matters not involving mitzvah/transgression, after a person did what he wanted and now regrets, thinking "I could have done otherwise" and blames himself — the truth is, after it happened, it had to be so. As our Rabbi related (I heard from R. Shlomo Zalman, zt"l): someone had great anguish over behaving a certain way instead of another; had he acted differently, what happened would not have. R. Shlomo Zalman traveled to the Chazon Ish, who told him: "Before the act it is choice; after the act it is knowledge."
Our God, King of the World — Every Detail Reveals His Kingship Upon Us
Now we return to "King of the World." As we say in the blessing: You, Y-H-V-H, our God, King of the World. "King of the World" is this revelation that His blessed kingship is manifest upon every detail of creation — no detail fails to bring honor to Heaven in some way. It teaches, reveals, says something. "The heavens declare the glory of God, and the firmament tells of His handiwork." The firmament is astonishing — far beyond earth's dust; compared to Earth's tiny grains, there are gigantic beings larger than the sun, like sand grains there. All this is "the firmament tells of His handiwork." Everything says God's glory. The intent is that He is King of the World — His name is within the world's order. This attachment is through "our God." By His name being bound to us, His honor is in the world. For truly, His honor in the world is revealed and emerges only through us. We are the revealers, sanctifiers of Heaven's name, revealers of His honor. This is the meaning: You, Y-H-V-H, our God, King of the World.
Even gentiles will recognize this, as we say in prayer: "Let every soul with breath in its nostrils say: 'The Lord, God of Israel, is King, and His kingship rules over all.'" And as we request: "Our Father, our King, reveal the glory of Your kingship upon us speedily, appear and be exalted over us before the eyes of every living thing." "Every living thing" means every being capable of grasping, of perception — every being included in "appear," fitting for revelation. Every living being pertaining to the secret of revelation is "before the eyes of every living thing." "Let every soul with breath say" — every being that can speak, with a living soul, will say: The Lord, God of Israel, is King, and His kingship rules over all. This is "our God," God of Israel, our God, King of the World.
No heavenly honor revealed in creation is revealed except through the Torah — i.e., through the God of Israel. But the heavenly honor revealed from every detail reveals a Torah matter; it reveals something more. Truly, nothing moves from here to there in the world without relating to Israel — even a tiny fish in the depths of the Indian Ocean, insignificant, does not move without relating to Torah. Otherwise it cannot be for heavenly honor. Otherwise, what is it doing here? Heavenly honor is entirely Torah — the Torah given to all Israel. This is the order of: You, Y-H-V-H, our God, King of the World.
May God help us understand something — even the edge — of what is incumbent upon us, what awaits us. The Holy One, blessed be He, continues revealing wonders in the world — more wonders, deeper secrets, more hidden. If we are true believers, we know everything is for us — because everything He created in His world was only for His honor. Everything He did was only so Israel would do His will. As the Gemara at the beginning of Avodah Zarah states: all nations will come on Judgment Day and say to the Holy One, blessed be He: everything we did was for Israel's honor. He will say: fools of the world, you did it for yourselves — but they will say it was Israel's honor so they could engage in Torah.
We know today the Holy One, blessed be He, reveals creation's wonders more and more — giving people the ability to peek into places impossible fifty years ago. We who keep mitzvot have no need to see or know this, but it shows generally where things are heading.
Today it is known there is no small thing; the smallest becomes dominant. We know every movement — gradually grasping how every movement is decisive; otherwise the thing would not exist. If movements differed, they would cancel themselves. Thus everything — the awesome inner workings in every grain of sand, in things a billion times smaller — forms a full world that must be exactly so; otherwise it cancels itself. Truly we know nothing; we only know from simple reasoning that the Holy One, blessed be He, is clearly showing something. Everyone knows it is so, yet no one knows why, what it means, what He wants to say — but when He opens it, teaches where it is written in Torah, the plain meaning, why, what it intends, how it connects to Torah's depths and reveals them — then there will be sanctification of God, heavenly honor. As we say in Akdamot: "Bring me light and cover you with shame." There is a dispute between Israel and the nations wanting Israel to join them; Israel says to the nations: "Your multitudes — what are they worth" compared to this great multitude — when the Holy One, blessed be He, sends His light and covers you with shame.
---
Core Theme
Every single detail in creation — no matter how small (a grain of sand in the Arctic, a tiny fish in the ocean depths, a falling leaf, or a specific bird) — is under precise Divine Providence and reveals God's kingship and honor. This revelation occurs through the Torah, as "He looked into the Torah and created the world" — nothing is random; everything has a source in Torah and serves to glorify Heaven, ultimately tied to Israel and the Torah given to them.
Key Distinctions in Providence
Particular Providence (hashgacha pratit): Applies primarily to humans (and exceptionally in some cases). God relates to the individual as an independent entity. He actively responds, adjusts conduct, and intervenes based on the person's specific actions, merits, or needs — like a supervisor who not only observes but reacts to every step.
General/Species-Level Providence (hashgacha klalit / minit): Applies to the rest of creation (animals, plants, inanimate objects). The particular is judged only as a representative of its species. Events happen due to the overall structure/laws of the species or nature, not because of the individual's unique essence. God knows and decrees every detail, but does not specially intervene or react to alter it for that specific instance — it proceeds in ordered natural fashion.
Important clarifications:
Even in general providence, nothing escapes God's knowledge or active causation — every event is willed and known in advance; no room for chance (citing Yerushalmi on even a single bird not being caught without Heavenly decree).
General providence does not imply any diminishment of God's attention (a dangerous misconception bordering on heresy).
God provides sustenance to every living thing ("You open Your hand and satisfy the desire of every living thing") as a special mode of general providence ("He who gives life gives sustenance") — animals rarely starve purely by chance; widespread starvation often stems from human corruption/distortion of the natural order, for which humans bear responsibility.
Deeper Implications
After an action occurs, especially in free choice: It becomes "knowledge" (inevitable in retrospect) — before/during the act it's choice; afterward, "it had to be so" (citing the Chazon Ish via R. Shlomo Zalman Auerbach).
Everything in creation reveals Torah insight — even the most insignificant movement or event teaches something about God's glory, ultimately connected to Israel (nothing moves without relating to Torah/Israel).
Human intellect is limited; full understanding comes only through learning the entire Torah eternally in the future, when God will reveal how every detail corresponds to Torah depths.
Gentiles will ultimately acknowledge: "The Lord, God of Israel, is King, and His kingship rules over all" — revealed through Israel as "our God."
Overall Message
"King of the World" means God's kingship is manifest in every particular of creation, glorifying Him via the Torah. This demands awe, caution against misconceptions, constant growth in emunah, and recognition that all existence — from cosmic scales to microscopic — is precise, purposeful, and tied to revealing His honor through Am Yisrael.
The shiur urges deep contemplation to strengthen faith, avoid near-heretical errors, and anticipate future revelations of Torah secrets in creation (as modern science uncovers finer details, pointing to Divine precision).
מלך העולם– כל פרט בבריאה הוא בהשגחה ויש בו גילוי של תורה המגלה את כבוד ה'
השגחה פרטית והשגחה כללית
נתבאר בשבוע הקודם עניינו של 'מלך העולם' בגילוי התפשטות כבודו יתברך על כל פרט בבריאה, עתה נעסוק בזה בסוגיית השגחתו יתברך בבריאה. וכידוע מהראשונים שיש חילוק בעניין ההשגחה בבריאה בין ההשגחה על בני האדם הנקראת השגחה פרטית ובין ההשגחה על יתר הברואים הנקראת השגחה כללית או השגחה מינית [עי' במו"נ ח"ג פי"ז ובעיקרים ד' ח'].
ההבדל בין השגחה פרטית להשגחה כללית הוא, שבהשגחה פרטית הכוונה היא שהאדם הזה קורה לו הדבר הזה בגלל עצמו, היא מדברת עליו באופן פרטי, כנמצא בפני עצמו. לעומת זאת בהשגחה כללית, הכוונה היא שהדבר נגזר על פרט זה וזה וקורה לו משום שהוא חלק מהמין. זה שייך למבנה של המין. עד כמה שהדבר הזה הוא איבר בתוך הקומה הכללית, עד כמה שהוא פרט בתוך הכלל, בתור שכזה נידון עליו הדבר הזה.
והנה, ודאי, כי מה שנקרא לו בשם השגחה מינית הכוונה היא רק לצורת ההנהגה. וכבר צווחו קמאי, כי חס ושלום להעלות על הדעת שיש איזו מציאות בעולם שלא יעשה אותה הקב"ה, חלילה. התוספות בעבודה זרה (ט"ז ע"ב) מביאים את הירושלמי בשביעית במעשה דרבי שמעון בר יוחאי שכאשר יצא מהמערה ראה צייד הצד עופות ושמע בת קול שכאשר אמרה דימוס שהא לשון רחמים היה העוף ניצל וכאשר אמרה ספיקולא שהוא לשון פח היה העוף ניצוד, "ושמעת מן הדא אפילו ציפורא קלילא מבלעדי שמיא לא מתצדא כל שכן בר איניש". במה שנוגע לעיקר ידיעתו יתברך אין בזה שום ספק שעיקר ידיעתו יתברך ועיקר השגחתו יתברך נמצא על כל פרט ופרט. אין מציאות שיהיה דבר הקטן ביותר בעולם, שיהיה מאורע שהקב"ה לא יעשה את הפעולה המסוימת הזאת, חלילה וחלילה מלהעלות זאת על הדעת, רחמנא ליצלן מהאי דעתא.
צריך מאד מאד להזהר מלחשוב שהשגחה כללית זה קרוב לשמוע כאילו יש כאן סילוק חלילה של ידיעתו יתברך, סילוק שימת ליבו יתברך. אסור לחשוב דברים כאלו וקל וחומר שאסור להגיד. טוב לאדם ולאמונתו שיחיה כפי ההכרעה הכתובה בגאון ובכל רבותינו, הם יודעים ולהם צריכים וחייבים להאמין, שהידיעה היא פרטית, הידיעה היא מסוימת, והיא הגורמת ומובילה לדבר הזה, זו לא ידיעה בדיעבד, וכשמתבוננים, אלו דברים מוכרחים והם צריכים להיות כך, אכן, הנושא הוא בהשגחה שהיא שם בפני עצמו.
בהשגחה פרטית, הקב"ה משנה את ההנהגה לפי הנהגת המושגח, משל לדבר עבודת המשגיח. תפקידו של משגיח הוא לא רק לראות את האדם אלא להגיב. אם הוא רואה שהתלמיד עשה דבר שלא כהוגן זה מחייב תגובה. זה נקרא משגיח. באלו שהקב"ה משגיח עליהם השגחה פרטית הקב"ה משנה את ההנהגה לפי כל צעד ושעל שלהם. אם האדם הזה משתנה חלילה או זז הצידה חלילה, המשגיח לא נותן לו, המשגיח שם עליו לב באופן מיוחד.
אמנם, במה שנקרא השגחה כללית או השגחה מינית, הכוונה היא, אני יודע, ואני יודע כל דבר, ואין שום פרט שנעלם מעיני, אבל באופן כללי זה מתנהג בסדר. אני לא מגיב לפרט המסוים הזה, היינו, אני לא מתערב לשנות את הפרט המסוים הזה בגלל זה. אם נתבונן בהשגחה המינית על בעלי חיים, הרי שההשגחה עליהם היא שיהיו הפרטים, אולם לא כדי שהפרט המסוים הזה יתקיים, זאת לא תגובה מיוחדת לפרט הזה. הפרט הזה לא נתפס מצד עצמו אלא כמייצג של המין. באמת, אם נשאל למה הקב"ה בחר אותו כמייצג של המין ולא במישהו אחר, הרי שזה כבר מעומק חכמתו, את זה איננו יודעים, זה כבר לא שייך אלינו. אבל אצל מי שהוא מושגח בהשגחה פרטית, אנחנו יודעים שהקב"ה מתנהג איתו לא כמייצג של המין אלא בהנהגה שמיוחדת אליו. אבל זה לא סותר לעניין ידיעתו יתברך.
לדוגמא, אם עלה נופל, הרי שהקב"ה אמר שהוא יעשה זאת כמייצג של המין, לא משום שהעלה הזה ידון להיות נופל, אבל הקב"ה דן שהרוח תפיל עלים, והדבר הזה הוא הצורה המסוימת של דרך הטבע. העלה המסוים הזה נפל בגלל שהקב"ה התייחס אליו ורצה שהוא יפול, היתה גזרה שהעלה המסוים הזה יפול ברוח המסוימת הזאת, על זה הרי כתוב בירושלמי שאפילו ציפור אחת מסוימת מתוך שתיים תהיה זו שניצודת, אבל העלה הזה לא יפול כי הוא צריך ליפול, זה כל ההבדל. אין שום סיבה בעלה הזה בעצמו אלא שהעלה הזה הוא מייצג את המין. ודאי, יש גם סיבה לכך מדוע העלה הזה ולא העלה האחר מייצג את המין, הקב"ה לא עושה דברים בלי סיבה, אולם סיבה זו היא מעבר לדעתנו.
השגחה פרטית, מדברת על הפרט כנמצא בפני עצמו, והוא, בגלל סיבות שנמצאים במיניה וביה שלו, קרה לו הדבר הזה. והשגחה כללית, הכוונה היא, שזה לא מתוך הסיבות הנמצאות בתוך המיניה וביה שלו אלא מחמת הסיבות שהם במין, והמערכת שהוא נמצא בה בתוך המין כולו מחייבת שיקרה לו כך וכך. אולם עלינו לדעת ולהתבונן בנוראות הדבר, כי כל פרט ופרט בבריאה הוא בהשגחה, למה זה כך ולא כך. אנו מדברים גם על גרגר חול מסוים שנמצא באיזה מקום על יד אוקינוס הקרח הצפוני עמוק עמוק מתחת שכבה ענקית של קרח ואף אחד כלל לא יודע מה שקורה שם, גם על דגים שנמצאים במעמקי האוקיינוס, הכל בהשגחה.
השכל שלנו לא קולט דברים כאלה, וזה רק מראה עד כמה הוא קטן ועד כמה אנו צריכים לגדול בהשגה. אנחנו צריכים לגדול ולדעת, אנחנו צריכים ללמוד את כל התורה כולה. הלא מה נעשה לעד ולנצח נצחים, הקב"ה הרי ילמד איתנו את כל התורה כולה, אנחנו נלמד, ונלמד יותר, ונלמד עוד יותר, ונעמיק ונבין עוד יותר טוב, ונדע את כל התורה כולה, ונדע כל פרט ופרט. והידיעה הזאת של כל התורה כולה כוללת בתוכה את הידיעה של כל פרט ופרט בתוך פרטי הבריאה. כל זה תורה, תורה שלימה. העובדה שאין לנו השגה בזה היום רק מראה עד כמה אנו רחוקים ממרכז האמת, עד כמה אנו מסכנים ועלובים, עד כמה נתלשנו מעיקר העיקרים.
"ומשביע לכל חי" – מאן דיהיב חיי יהיב מזוני
עתה, בהשגחה המינית איננו רואים שסיבה מסוימת תגרום לפעולה מיוחדת כתגובה לצורך של בעל חי פרטי [כגון נפילת עלה על תולעת שרוצה לישון,.. אין כאן השגחה פרטית, גם אם נניח שהתולעת רוצה לישון, היא ישנה היכן שמין התולעים הולך לישון, והמין של התולעים מסתדר, אין שום סיבה פרטית לתולעת הזו], אכן, דבר אחד יש כאן, יש "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הקב"ה מספק לכל חי בבריאה מזון. יש מחלוקת בש"ס אם 'כל' מתכוין בלי יוצא מן הכלל או 'כל' זה אפילו כל דהו, אולם כאן זה פשוט ש'כל חי' כולל הכל, אין חי בעולם שהקב"ה לא מספיק לו מזון. אכן, האם זה ייתכן בלי השגחה פרטית, אבל באמת זו לא השגחה פרטית משום שלפרט הזה מגיע לו מזון אלא שמגיע מזון לכל חי והוא גם 'כל חי', בכל מקום שהוא נמצא הוא 'כל חי'. אולם ודאי אין התנהגות לצורך מסוים של פרט מהמין, אלא אם כן נאמר שזה בכלל פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
ישנה הנהגה מיוחדת של פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, הנהגה מיוחדת של מאן דיהיב חיי יהיב מזוני. זו שאלה בפני עצמה. כתוב שהקב"ה עומד ומספיק וזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, פירוש הדבר שהקב"ה זן ומפרנס כל חי. לכן, אומרת הגמרא בברכות (ד' ע"ב) שצריך להגיד אשרי שלש פעמים ביום, כדי לחשוב על כך, מוכרחים לכוון בזה, והכוונה הזאת של מאן דיהיב חיי יהיב מזוני זה שבח, וכמו שכותב רש"י "ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי". זה נכלל בתוך המידה הנקראת נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, זה נקרא לכל בשר. הכל נקרא בשר, כל הבעלי חיים כולם, כולם בשר, וגם דגים זה בשר. זה דבר נורא ואיום.
באמת, בעלי חיים אינם גוועים ברעב. כאשר אנשים גוועים מרעב זה משום שזה מגיע להם, אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון, ועל אחת כמה וכמה יסורי רעב. גם אצל גוים אין מיתה בלא חטא, הם נתונים לבחירה והם נתונים לעונש. הקב"ה ציוה אותם והם מצווים, הם בעלי מעלה, בעלי עבירה ובעלי מצוה, בעלי שכר ובעלי עונש מקבל עונש כשמגיע לו ומקבל
(תחתית העמוד)
נכתב באישור המשפחה להערות והארות ובכל ענייני "חשבתי דרכי" ניתן לפנות ל 02-6424736
(עמוד 2)
שכר כשמגיע לו. אכן, החיות הם לא בעלות שכר ולא בעלות עונש, הם בעלות זכות קיום משום הקב"ה ברא אותן כדי שיהיו קיימות, ומאן דיהיב חיי יהב מזוני.
העובדה שאכן יש המון חיות שמתות ברעב, הרי שהאפשרות שחיה תמות ברעב היא באחד משני מקרים. או באופן שהאדם ידע מזה, כשהן חיות בית, כשהן חיות עם בני אדם, אולם יש גם אופן שיש רעב גדול וחיה מתה ברעב, אמנם, יש סיבה לדבר, והסיבה היא שכביכול נתעוותה ההנהגה, הקב"ה שינה את ההנהגה בגלל בני אדם, התקלקל משהו בהנהגה. והנפקא מינא מכך תהיה, שאותם בני אדם שקילקלו יצטרכו לשלם גם בעד זה. אם הקב"ה מונע ממישהו משהו יש סיבה לדבר, וצריך ללמוד את הסיבה. ואחר שאין יסורים בלא עוון, הרי שגם ביסורי בעלי חיים בני אדם אשמים.
עתה, כשקורה מקרה לבעל חיים, הרי שבזה הוא רק כמייצג המין. אם זה כאמור ברעב, זה פשוט, זה מעצמו, אבל אף אם חיות מתות מכל מיני דברים, כגון חיה שמסתבכת ונתקעת בתוך איזה סלע, או שבאותו רגע האדמה רועדת ונסגרת לפניה הדרך והיא לא יכולה לצאת, בעולם קורים מקרים כאלה, אולם הבעל חי הזה הוא מייצג את המקרה הזה. יש מקרי מיעוט, אבל נגזר שהבעל חיים הזה הוא שייצג את מקרה מיעוט הזה. [וכאמור, יתכן לומר שברעב זה לא יכול להיות באופן כזה, כי 'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני', בדיוק כמו שהקב"ה שולח חיים לכל חי, הוא שולח יחד עם החיים את המזון].
הדברים האלה הם מאד קרובים, מצרנים מאד לעיקרי האמונה, ומאד מאד אסור לטעות בזה. יש נטיה לא להתבונן בדברים עד הסוף, ובלא להתבונן בדברים עד הסוף, נמצא את עצמנו שאנחנו מאמינים בדברים שאם כן נברר אותם עד הסוף נמצא שהם כמעט כפירה. אסור לעשות דברים כאלה, צריך להתבונן בדברים עד הסוף וצריך לדעת מה זה מחייב.
כל פרט בעולם הוא בדקדוק –איסתכל באוריתא וברא עלמא
הגאון מדבר על כך בכמה מקומות, שאין שום דבר, הדבר הקטן ביותר בכל הבריאה כולה, שאין לו מקור בתורה, שהוא לא כתוב בתורה באיזה אופן שהוא. הדבר הזה כתוב כולו בתורה. הוא וכל מאורעותיו, כל מה שקרה לו. אפילו גרגר חול, כל מה שקרה לו כתוב בתורה. באמת, כשנתבונן, נראה שזה לא יתכן אחרת. כי הלא הקב"ה איסתכל באוריתא וברא עלמא. אין שום דבר זניח במעשיו של הקב"ה. הקב"ה לא ברא עולם סתם, הוא ברא עולם, והכל מדויק, הכל מדוקדק, אין מציאות בעולם שיהיה דבר אחד שיוצא מהשגחתו יתברך. הקב"ה בראו, וכשהוא בראו הוא ציוה עליו את כל תולדותיו, את כל חייו, את כל ההיסטוריה שלו, את כל הביוגרפיה שלו, את כל מה שצריך לקרות לו. את כל מה שקרה, את כל מה שקורה ואת כל מה שיקרה. אין אפשרות אחרת. זה לא ייתכן אחרת. אין משהו שהוא ממילא, שהוא אגב, כדרך כרוך ותני.
כל הצורה הזאת של הבריאה זה מהלך מסוים. אמנם, הבריאה היתה יכולה ללכת במסלול אחר, אם דבר מסוים היה משתנה זה היה גורר עכשיו עוד כמה שינויים, אולם הבריאה הלכה במסלול הזה, זה המסלול שהקב"ה רצה, ואין אפשרות אחרת. אין דבר בעולם שאין לו סיבה. אין דבר בעולם שהוא לא שייך למהלך של הבריאה. אין דבר בעולם בלי מהלך. למה, זאת איננו יודעים. אבל הכוונה היא שהדברים מצטרפים למהלך אחד שלם. יש מהלכים כאלה שהמוקד שלהם נמצא בתוך האדם עצמו, זה נקרא השגחה פרטית. ויש דברים שהמוקד שלהם זה לא המיניה וביה של האדם, אלא הבעל חי שמיוצג על ידי המין.
כשאדם עושה משהו – אחר המעשה זה חוזר לידיעה
גם כשיש את האדם הבוחר, גם זה רק עד כמה שנוגע לבחירה, רק בתחום הזה, אבל אחרי שזה כבר קרה, זה כבר מחוץ לבחירה. אחרי שהאדם כבר בחר זה כבר נעשה, ואחרי שזה כבר נעשה זה היה חייב להיעשות. באמת זו אחת הסוגיות העמוקות ביותר, שהדבר, אחרי שהוא קרה, הוא חייב היה לקרות. היינו, כל מה שהקב"ה נתן את החידוש של בחירה, אין לך בו אלא חידושו, זה בשביל לבחור. ברגע שכבר בחרת, הדבר חוזר להיות כמו שהוא בידיעתו יתברך, שזה צריך היה להיות.
באמת, כשהאדם בחר בחטא, הרי שאז זה לא היה מוכרח כי הרי יש עדיין אפשרות של תשובה, עדיין ניתן למחוק זאת. זה לא נגמר. חטא לא נגמר, [וגם מצוה לא נגמרה כי עדיין האדם יכול להיות תוהה על הראשונות]. ואף אם האדם לא יעשה תשובה עדיין יש נפקא מינה, הוא צריך לקבל עונש. נמצא שזה דבר שלא היה מחויב, זה נקרא תמיד לפני המעשה, או שזה נקרא עדיין בשעת מעשה. אבל בכל עניין בעולם, לא בגדרים של מצוה ועבירה, אחר שאדם עשה את מה שרצה לעשות, וכעת הוא חושב, הלא יכולתי לעשות אולי אחרת והוא 'אוכל את עצמו' למה לא עשה כך, וחושב שהוא אשם. אולם האמת היא, שאחר שזה נעשה הרי שכך צריך היה להיות. וכך היה מעשה, סיפר רבנו, שמעתי זאת פעם מר' שלמה זלמן זכרונו לברכה [הגרש"ז אויערבאך] בנוגע למעשה שהיה. למישהו היה צער גדול מכך שהוא התנהג בצורה מסוימת ולא התנהג בצורה אחרת, אילו היה מתנהג בצורה אחרת לא היה קורה מה שקרה. וסיפר הגרש"ז שהוא נסע אל החזון איש לשאול אותו, והחזון איש אמר לו במילים האלו, קודם המעשה זו בחירה ואחר המעשה זו ידיעה.
אלקינו מלך העולם – כל פרט מגלה את מלכותו עלינו
עתה נשוב לעניין "מלך העולם". כפי שאנו אומרים בברכה, אתה. הוי'ה. אלקינו. מלך העולם. מלך העולם, זה הגילוי הזה שמלכותו יתברך מתגלה על כל פרט ופרט מהבריאה, היינו, אין פרט בבריאה שהוא לא מביא כבוד שמים. בצורה כזו או בצורה אחרת, אבל הוא מביא כבוד שמים באיזה שהוא אופן. ואיך הוא יביא כבוד שמים, זה על ידי שהוא מלמד משהו, מגלה משהו, הוא אומר משהו. "השמים מספרים כבוד קל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". הרקיע זה משהו מבהיל ומחריד, יש שמה יותר מעפר הארץ, לעומת כמה גרגירים קטנטנים שיש פה בכדור הארץ הרי שיש שמה יצורים ענקיים שהם יותר גדולים מהשמש והם נמצאים שמה כמו גרגירי חול. וזה הכל "מעשה ידיו מגיד הרקיע". כל דבר ודבר אומר לנו כבוד קל. הכוונה בזה היא שכביכול הקב"ה הוא מלך העולם. מלך העולם הכוונה היא ששמו יתברך נמצא בתוך סדר העולם. והחלות הזאת היא על ידי 'אלקינו'. על ידי זה ששמו יתברך נקשר בנו, כך באופן כזה כבודו יתברך נמצא בעולם. משום שלמעשה, כבודו יתברך שנמצא בעולם, זה יתגלה ויצא לאור רק על ידינו. רק אנחנו נהיה המגלים, המקדשי שם שמים ומגלי כבודו. זה האופן, אתה. הוי'ה. אלקינו. מלך העולם.
אף הגוים יכירו בזה, כמו שאנו אומרים בתפילה "ויאמר כל אשר נשמה באפו", ש"ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". וכמו שאנו מבקשים "אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי". כל חי, פירושו כל מי שתופס, כל חי שהוא בר השגה, בר תפיסה. כל מי שנכלל ב"והופע", ששייך להופיע עליו ולהתגלות עליו. כל בעל חי ששייך לסוד גילוי, זה נקרא "לעיני כל חי". "ויאמר כל אשר נשמה באפו", כל מי שיכול לדבר. כל מי שיש נשמה באפו, נשמת חיים, יאמר ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. זה נקרא אלקינו, אלקי ישראל, אלקינו מלך העולם.
אין כבוד שמים שמתגלה בבריאה שגילויו לא דרך התורה, היינו דרך אלקי ישראל. אבל הכבוד שמים שמתגלה מכל פרט ופרט בבריאה, אז הוא מתגלה באופן שהוא מגלה דבר תורה. הוא מגלה עוד משהו. למעשה אין שום דבר שזז בעולם מפה לפה שלא יהיה נוגע לישראל. והמדובר כאן על דג קטן במעמקי האוקיינוס ההודי, דג קטן, זניח, והוא לא זז מפה לפה בלי שזה יהיה נוגע לתורה. זה לא ייתכן אחרת. אחרת זה לא לכבוד שמים. אחרת מה הוא עושה פה. זה כבוד שמים, וכבוד שמים כולו זה התורה. והתורה היא תורה שהקב"ה נתן לכלל ישראל. זה הסדר של אתה. הוי'ה אלקינו. מלך העולם.
[זה מלך העולם, ועדיין צריך לבאר את עניין אלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שאנו אומרים בשמונה עשרה. כאן זה נראה אחרת. וגם צריך עיון למה אנחנו לא אומרים בשמונה עשרה מלך העולם, במה זה שונה מכל הברכות, למה יש שם צורת ברכות אחרת].
ה' יעזרנו להבין משהו מאפס קצהו ממה שמוטל עלינו, ממה שמחכה לנו. הקב"ה הולך ופותח ומגלה דברים בעולם. נפלאות יותר, סודות יותר, נסתרות יותר. אם אנחנו מאמינים אמיתיים, מאמינים באמת, אנחנו יודעים שהכל בשבילנו, משום שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כל מה שהקב"ה עשה, לא עשהו אלא בשביל ישראל כדי שיעשו רצונו. הלא, כפי שכתוב בגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה, כך יבואו כל האומות כולם ויגידו להקב"ה ביום הדין הגדול, כל מה שעשינו לכבוד ישראל עשינו. הקב"ה אמנם יאמר להם שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לכבוד עצמכם עשיתם, אבל הם יגידו, כידוע, שזה כבוד ישראל כדי שיעסקו ישראל בתורה.
אנחנו יודעים שהיום הקב"ה מגלה את נפלאות הבריאה יותר ויותר. הקב"ה נותן אפשרות לבני אדם להציץ למקומות שאי אפשר היה להציץ לפני חמישים שנה. אין לנו, שומרי המצוות, צורך לראות ולדעת זאת, אבל זה רק מראה באופן כללי מה שמחכה לנו. זה רק בשביל להראות לאן זה הולך.
היום ידוע שאין בעולם דבר קטן, הדבר הקטן ביותר שנמצא בעולם הופך להיות דומיננטי. אנו יודעים על כל תנועה, והולכים ותופסים לאט לאט איך כל תנועה ותנועה היא מכרעת, אחרת הדבר לא היה קיים. אם הדברים היו בתנועה אחרת הם היו מבטלים את עצמם. נמצא שכל הדברים כולם, כדי שהם יהיו קיימים, אז כל העסק הנורא ואיום שנמצא בפנים של כל גרגר חול, בכל אותם דברים שהם קטנים פי מיליארדית מגרגר חול, הולך שם עולם מלא, וכל העולם המלא הזה מחויב להיות דווקא ככה, כי אם הוא יהיה אחרת הוא יבטל את עצמו. באמת איננו יודעים מאומה, אנחנו רק יודעים שמצד הסברא הפשוטה הקב"ה הולך ומראה כאן משהו בעליל. כולם יודעים שזה כך ואף אחד לא יודע למה, אף אחד לא יודע מה זה אומר, אף אחד לא יודע מה הקב"ה רוצה להגיד בזה, אבל כשהקב"ה יפתח את זה וילמד אותנו איפה זה כתוב ומה הפשט בזה, למה זה ומה זה מתכוון להגיד, ואיך הדבר הזה מתקשר למעמקים של התורה ומגלה אותם, כשהקב"ה יגלה זאת, או אז יהיה קידוש ה', אז יהיה כבוד שמים. וכפי שאנו אומרים באקדמות "במיתי לי נהורא ותחפא לכון בהתא". יש שם ויכוח בין כלל ישראל לאומות המבקשים שכלל ישראל יצטרף אליהם, וכלל ישראל אומרים לאומות 'רבותכון מה חשיב' כלפי הרבותא הגדולה הזו, כשהקב"ה ישלח לי את אורו ואתכם תכסה בושה. [מו"ר הגרמ"ש זצ"ל]
מלך העולם – כל פרט בבריאה בהשגחה ומגלה את כבוד ה'
נושא מרכזי
כל פרט ופרט בבריאה – אפילו הקטן ביותר (גרגר חול באוקיינוס הקרח הצפוני, דג זעיר במעמקי האוקיינוס ההודי, עלה נופל, ציפור מסוימת) – נמצא תחת השגחה פרטית מדויקת של הקב"ה, וכל פרט כזה מגלה את מלכותו וכבודו יתברך. גילוי זה מתרחש דרך התורה, שכן "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – אין דבר מקרי, לכל דבר מקור בתורה והוא משמש לכבוד שמים, ובסופו של דבר קשור לישראל ולתורה שניתנה להם.
הבחנה עיקרית בהשגחה
השגחה פרטית: חלה בעיקר על בני אדם (ובמקרים יוצאי דופן גם על אחרים). הקב"ה מתייחס לפרט כאל ישות עצמאית. הוא מגיב באופן פעיל, משנה את ההנהגה ומתערב לפי מעשיו, זכויותיו או צרכיו של האדם – כמו משגיח שרואה ומגיב לכל צעד וצעד.
השגחה כללית / מינית: חלה על שאר הבריאה (בעלי חיים, צמחים, דומם). הפרט נידון רק כמייצג של המין. המאורעות קורים בגלל מבנה המין או חוקי הטבע הכלליים, ולא בגלל מהותו העצמאית של הפרט. הקב"ה יודע ומגזר כל פרט, אך אינו מתערב או מגיב באופן מיוחד כדי לשנות דווקא את הפרט הזה – ההנהגה מתנהלת בסדר הטבעי הכללי.
הבהרות חשובות
גם בהשגחה כללית שום דבר אינו נעלם מידיעתו או מגזירתו – כל מאורע נעשה ברצונו וידיעתו מראש; אין מקום למקריות (בהסתמך על הירושלמי: אפילו ציפור אחת אינה ניצודת בלי גזירה מן השמים).
השגחה כללית אינה מרמזת בשום אופן על חסרון בתשומת לבו יתברך (טעות מסוכנת הגובלת בכפירה).
הקב"ה מספק מזון לכל חי ("פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון") כמצב מיוחד של השגחה כללית ("מאן דיהיב חיי יהיב מזוני") – בעלי חיים כמעט אינם מתים ברעב סתם; רעב המוני נובע לרוב מעיוות ההנהגה בגלל מעשי בני אדם, והאחריות לכך מוטלת על האדם.
משמעויות עמוקות יותר
לאחר המעשה (ובמיוחד בבחירה חופשית): הדבר חוזר להיות "ידיעה" – לפניו ובשעתו זו בחירה, לאחריו "כך היה חייב להיות" (בהסתמך על דברי החזון איש כפי ששמע הגרש"ז אויערבאך).
כל דבר בבריאה מגלה עניין תורה – אפילו תנועה זעירה או מאורע הכי זניח מלמד משהו על כבוד ה', וקשור בסופו של דבר לישראל (שום דבר אינו זז בעולם בלי קשר לתורה).
השכל האנושי מוגבל; ההבנה המלאה תגיע רק בלימוד התורה כולה לעתיד לבוא, כשהקב"ה יגלה כיצד כל פרט תואם לעומקי התורה.
גם הגויים יכירו בסופו של דבר: "ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" – הגילוי יתרחש דרך ישראל כ"אלקינו".
מסר כולל
"מלך העולם" פירושו שמלכות ה' מתגלה בכל פרט של הבריאה ומכבדת אותו דרך התורה. הדבר דורש יראה, זהירות מפני טעויות מסוכנות, צמיחה מתמדת באמונה, והכרה שכל הבריאה – מהקוסמי ועד המיקרוסקופי – מדויקת, מכוונת ומכוונת לגילוי כבודו יתברך דרך עם ישראל.
השיעור קורא להתבוננות עמוקה לחיזוק האמונה, להימנע מטעויות קרובות לכפירה, ולצפות להתגלות עתידית של סודות התורה בבריאה (כפי שמדע מודרני חושף פרטים עדינים יותר, המצביעים על דיוק אלוקי).
