Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
1. The Conflict of Coins: Israel vs. Haman
The Shiur begins by establishing the central theme of the month of Adar: the spiritual confrontation between the "Shekalim" (half-shekels) given by the Jewish people and the 10,000 talents (kikar) of silver Haman offered to Ahasuerus to destroy the Jews. The Sages teach that God foresaw Haman’s offering and therefore commanded the mitzvah of Shekalim to precede and nullify Haman's decree. This implies that the Jewish contribution contains a specific spiritual power capable of neutralizing the force within Haman’s money.
2. The Vilna Gaon’s Insight: The Four Damages as Four Kingdoms
The speaker introduces a profound exegesis from the Vilna Gaon (the Gra) regarding the conquest of the Transjordan by the tribes of Reuben and Gad. The Torah lists cities they rebuilt and renamed, ending with the city Sivmah (Shin-Bet-Mem-Hey).
The Gra explains that Sivmah is an acronym for the four categories of tort damages in Jewish law (Avot Nezikin):
Shor (Ox)
Bor (Pit)
Maveh (Grazing/Tooth)
Hev'er (Fire)
These four damages correspond to the four root negative traits (Jealousy, Lust, Honor) and the Four Exiles (Babylon, Persia, Greece, Edom/Rome).
Shor (Ox) / Babylon: Represents Jealousy (Kin’ah).
Maveh (Tooth) / Persia: Represents Lust/Desire (Ta’avah).
Hev'er (Fire) / Greece: Represents Honor (Kavod). Fire rises and consumes, symbolizing the arrogance of Greek culture.
3. The Fourth Kingdom: The "Empty Pit" of Rome/Edom
The focus of the Shiur shifts to the fourth component: Bor (The Pit), which corresponds to the current exile, the Kingdom of Edom (Rome/Western Civilization).
The defining characteristic of the Pit, based on Joseph’s story, is that "The pit was empty, there was no water in it." The Gra identifies this emptiness with Leitzanut (Mockery/Scoffing).
Unlike the other kingdoms, which were driven by a specific passion (lust, power, or philosophy), the Fourth Kingdom is defined by emptiness. It is a culture of "The Game" (Mischak). It views reality as a theater where nothing is absolute, nothing is serious, and everything is a joke. This is the ultimate impurity because it cannot be engaged with; it is a vacuum that nullifies meaning.
4. The "Game" of Economics and the Market
The speaker analyzes modern civilization through this lens of "The Pit." He describes the world as a "Marketplace of Emptiness." The interplay between Ahasuerus (the seller) and Haman (the buyer) represents a transaction of human lives in a market where values are arbitrary.
The Kikar (Talent): A Unit of Commerce, Not Roundness
The speaker strongly dismisses the common association of the word Kikar with "roundness" (like a round loaf of bread or a traffic circle), calling this a superficial understanding ("words of vanity"). Instead, citing the Rishonim and the Gemara, he traces the word Kikar to the root K-R-H (Kira), which has two related meanings:
Digging/Mining: A Kikar of land (like Kikar HaYarden) refers to an area that is "dug out" or excavated, not necessarily one that is round.
Selling/Commerce (Mechira): The speaker cites the Talmudic dictum that "There is no Kira except for the language of Mechira (selling)."
Therefore, when Haman offers 10,000 Kikar of silver, he is not invoking a cycle, but utilizing the ultimate power of commerce. A Kikar represents a unit of Trade. Even a Kikar of bread, the speaker argues, implies a loaf baked specifically to be sold (a commercial unit), rather than simply a round shape. Haman’s use of the Kikar signifies his attempt to turn the Jewish people into a commodity in a marketplace where everything is for sale, a spiritual danger that the holy Shekel (which represents true weight and intrinsic value) comes to counteract.
The Danger of the Game: The modern world turns everything—life, blood, values—into a commodity or a game. There is no truth, only the "deal." This is the spiritual danger of the "Empty Pit."
5. The Antidote: The Holy Shekel
To combat the "Empty Pit" and the culture of mockery, the Jewish people must give the Half-Shekel.
The Shekel represents weight, value, and truth (Mishkal). It is the opposite of the hollow Kikar of Haman.
The mitzvah is to "take a portion" for God, establishing that there is absolute value and holiness, creating a boundary that the "Game" cannot cross.
The redemption comes when the "Pit" disappears. Citing the prophecy in Ezekiel regarding the future Jerusalem, the city is renamed "Hashem Shama" (The Lord is There). The Gra notes that "Shama" (Shin-Mem-Hey) contains the letters of Sivmah without the Bet (Bor/Pit).
Conclusion: The ultimate rectification (Tikkun) is the eradication of the "Pit"—the removal of emptiness and mockery from the world—leaving only the Divine Presence. This is achieved by the Jewish people giving their Shekalim with true intent, countering the commercialized emptiness of Haman.
תמליל השיעור
פתיחה: שקלי ישראל נגד שקלי המן
שבועיים בזה אחר זה אנחנו צריכים לקרוא את פרשת שקלים, פרשת כי תשא. מכיוון שכך נקבע, צריך... זה זמן לדבר על הנושא הזה פעמיים. נמשיך את העניין שהתחלנו בשבוע שעבר בעניין השקלים.
וננסה להבין את הדברים מאוד. ידועים מאוד דברי הגמרא, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול את אותם עשרת אלפים כיכר כסף שהוא עמד לשקול על ידי עושי המלאכה. וזה בעצם היה המעשה הקניין שעל ידו נמכרנו, כמו שכתוב בפסוק, כמו שמפורש בכתוב: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". באותם עשרת אלפים כיכר כסף, שמה היה מעשה המכירה. שם נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד.
לכן אמר הקדוש ברוך הוא: יקדימו שקלינו שקליהם לשקליו. יקדימו השקלים שלנו לשקליו של המן. והקדמת השקלים שלנו, הביטוי שלה הוא באחד באדר משמיעים על השקלים. והיינו דתנן, כך כתוב במשנה, שבאחד באדר משמיעים על השקלים.
זאת אומרת, כתוב שאותה השמעה על השקלים, אותה נתינת מחצית השקל, זאת אומרת תחילת ההתעסקות באותה מצווה שהיא נתינת מחצית השקל פעם אחת בשנה, לפני התרומה החדשה של חודש ניסן... אותם השקלים שמהם צריכים לתרום את התרומה החדשה, משמיעים על השקלים האלה באחד באדר, משמיעים באחד באדר כדי שיקדימו שקלינו לשקליו. כתוב שהשקלים הם תיקון מכפר על אותם שקליו שלו שעל ידם נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד. אז כבר דיברנו קצת על זה בשבוע שעבר.
תורת הגר"א: שבמה וארבעת אבות נזיקין
ננסה עוד, אם אפשר, לנסות להבין קצת. זהו בעצם העסק שלנו בחודש הזה... החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב על ידי החרתת זרעו של עמלק. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בחודשים האלה, זאת עבודתנו. אז אנחנו צריכים להתבונן עד מקום שידנו מגעת, כמה שאנחנו יכולים, להתבונן מהי הטומאה של עמלק, איזה הוא העמלק שבתוכנו, ואיך צריכה להראות מצוות מחיית עמלק שלנו.
נזכיר כאן משהו מדברי הגר"א. דברי הגר"א בליקוטים, ליקוטים מהגר"א, שנתבארו על ידי רב אייזיק חבר. כתוב כך: אני אקרא את הפסוק הנוגע. בסוף פרשת מטות, כשכבשו את עבר הירדן שבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה, כבשו את עבר הירדן. אז כתוב: "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן, הארץ לעריה בגבולות ערי הארץ סביב".
אז כתוב כאן סיפור ארוך, כמה וכמה פסוקים: "ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות ואת ערוער... ואת נמרה ואת הרן... ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם". מוסבות שם כתוב, הם היו שמות עבודת כוכבים, והיו האמוריים, אומר רש"י, קוראים עריהם על שם עבודת כוכבים שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים וזהו מוסבות שם... "ואת שבמה", כך כתוב. "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו... ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה". שבמה כתוב אחרונה.
אז מתוך הערים שכבשו בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה בעבר הירדן, אז העיר האחרונה נקראת שבמה. כך כתוב כאן. אז אני יכול רק לצטט, אני אגיד את הדברים כמו שכתוב, וכמו שהגר"א אומר.
שבמה, כך אומר הגר"א, אלו ראשי תיבות של ארבעת אבות הנזיקין: שור, בור, מבעה והבער. זה שבמה. כך כתוב. ואלו הם הדברים שצריכים היו להיות מתוקנים על ידי הכיבוש של כלל ישראל. שכלל ישראל צריך היה לכבוש ולתקן את אותם מקומות. אותם מקומות בעבר הירדן צריכות היו להיות מתוקנות, כן, שצריך היה להיות נתקן על ידי כלל ישראל, על ידי הכיבוש שלנו.
ארבע המלכויות וארבעת הנזקים
מאריך שם הגר"א, הוא רומז אבל המפרש מביא מדברי הגר"א במקום אחר, והדברים מפורשים בדבריו, שאלו הם כנגד ארבעת הטומאות, נקרא לזה קליפות זה לא משנה... בכל אופן אלו הם כנגד ארבעת הטומאות המיוצגות במה שנקרא, נאמר את זה בלשון המשנה המפורסם מאוד: "קנאה, תאווה וכבוד שמוציאים את האדם מן העולם".
הקנאה, התאווה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם. הקנאה כנגד שור נוגח. התאווה כנגד מבעה, שזה השן, או בכל אופן זה החשק, הרצון, מבעה שזה השן... זה גם כן נזק מתוך איזו שהיא תשוקה. הקנאה כנגד השור, המבעה כנגד התאווה, והבער כנגד הכבוד.
הבער זה כמו שאש מתנשאת למעלה, והיא תופסת, שוב אנחנו רגילים לחזור על זה תמיד, הדבר ידוע ומפורסם בטבע, בתכונה של אש: האש מתנשאת למעלה והיא בלעדית. כל מה שנכנס אליה, אז היא מתגברת עליו והופכת אותו לחלק מעצמה. היא לא נותנת לו להיות מציאות בפני עצמו. האש לא נותנת, היא לא סובלת מציאויות בפני עצמן. כל דבר שמצטרף לאש הופך להיות אש. המדורה עצמה נעשית מורכבת גם ממנו.
זה ההבער, שזאת התאווה השלישית שהיא נקראת כבוד, שהיא מתנשאת למעלה והיא... גם התנשאות, גם הביטול של כל יתר הדברים אליה... גם בכבוד אמיתי "הוי זהיר בגחלתן שלא תכווה". אבל בכל אופן בתאוות כבוד, התאווה הזאת היא תאווה שהיא דומה להבער. זאת התנשאות, ובלעדיות, ואוי למי שניגש. אוי למי שפוגע, אוי למי שמצטרף ולא מתבטל.
עכשיו ישנה קליפה רביעית, והקליפה הזאת נקראת בור. בור כנגד מה? אז מבואר שם בדברי הגר"א... שזה כנגד שלושת המלכויות ששלטו בישראל. בבל כנגד קנאה, הייתה בלעדית, קנאה. גם מה שאמר נבוכדנצר "אעלה על במותי עב, אדמה לעליון", זה גם היה מתוך קנאה. זאת הייתה התנשאות של קנאה, הוא לא סובל מישהו אחר.
התאווה הייתה מלכות פרס-מדי, כמו שידוע, מטבעם. והכבוד זה כנגד מלכות יוון. הכבוד זה עניין ששייך יותר למערכת הפנימית, המערכת הנפשית, או למערכת הרוחנית של צורת אדם. שם נמצא הכבוד, אז הכבוד שייך למלכות יוון.
באופן שאלו הם שלושת הקליפות שעליהם, הם שלושת המתנגדים למה שנקרא לכלל ישראל, למקבלי התורה. לגילוי צורת אדם אמיתית בעולם. הם רצו לשנות את העולם באופן שהצורה תראה בצורה של "מוציאים את האדם מן העולם". בבל כנגד קנאה, פרס ומדי כנגד תאווה, יוון כנגד כבוד.
המלכות הרביעית: אדום, הבור והליצנות
עכשיו המלכות הרביעית היא דומה לאב נזיקין הרביעי שהוא בור. ולא מצאנו דוגמתו, מה עניינו של האב הזה ומה עניינו של המזיק הזה ומה עניינה של הקליפה הזאת? איזה דבר רביעי ישנו? שהוא דומיא דבור, דומה לבור. שור שוב כמו שאמרנו, השור הוא כנגד קנאה, נוגח, פשוט הורג, כותל. שן כנגד תאווה, הבער כנגד כבוד.
בור עניינו, כך אומר הגר"א, והוא חוזר על זה בכמה מקומות... הבור ריק אין בו מים. הבור שהוא ריק ואין בו מים, אותה ריקנות, אותה תפיסה שנקראת בור ריק, אז הוא אומר: זאת הליצנות.
זאת הליצנות, זה מה שנקרא במילים אחרות "שחוק הכסיל". זאת הליצנות. אותה קליפה שנקראת ליצנות. ליצנות זה הבור ריק שאין בו מים. הבור הזה, ככה הוא אומר, זה לעולם לא יתוקן. זה דבר שאין לו תיקון, זה דבר שאי אפשר להביא אותו לקדושה. הדבר הזה לעולם לא יצטרף. אותה ריקות לעולם... כל הכוחות כולם אפשר לשנות אותם ולכוון אותם, שהם יצטרפו בחזרה וישמשו בקודש.
כל הכוחות כולם - קנאה נחוצה, תאווה גם היא נחוצה, כבוד גם הוא נחוץ. בתנאי שזה, כן, שזה רתום למרכבה הנכונה. שזה נמצא בצורה הנכונה, על הדבר הנכון, מתייחס לדברים הנכונים. כל זה מתוקן.
בור, הבור ריק אין בו מים, אותו בור שנקרא ליצנות, או שבמקום אחר הוא קורא לזה שחוק הכסיל. ליצנות, אותה קליפה היא לא מתוקנת. היא לא מתוקנת ולא תתוקן לעולם. וזאת המלכות הרביעית. שכאן אנחנו נמצאים, והיא בור, בור ריק אין בו מים. והמלכות הזאת חייבת להיות נאבדת, היא לא תתוקן לעולם. היא לא תהיה מתוקנת, היא תהיה נאבדת. הדבר הזה לעולם לא ישמש בשום צד של קודש, אף פעם. הדבר הזה חייב להיות נאבד מן העולם. את זה צריכים לבער מן העולם. אחריתה עדי אובד. זאת הקליפה הרביעית שהיא כנגד בור.
נבואת יחזקאל: ירושלים החדשה וביטול הבור
אומר הגר"א, הפסוק האחרון בספר יחזקאל... אלו דברי הגר"א. הפסוק האחרון בספר יחזקאל, יש כאן חלוקת הארץ, חלוקת העיר ירושלים בפרט, חלוקת הארץ בכלל, במה שנקרא בניין הבית השלישי, בניין הבית לעתיד לבוא. אז כאן נמצאת הנבואה בספר יחזקאל הידועה, שהיא מסדירה, מסדרת את האופן איך ישבו כלל ישראל לעתיד, במהרה בימינו.
והפסוק האחרון בספר יחזקאל הוא: "סביב שמונה עשר אלף, ושם העיר מיום השם שמה". כך כתוב. "ושם העיר מיום השם שמה". עד כאן, אלו המילים האחרונות בספר יחזקאל. כתוב על זה בתרגום: "סחור סחור, תמנת עשר אלפין..." מדובר על 18 אלף, זה היה היקף העיר, י"ח אלף קנים, כך עולה חשבון ריבוע, כך לומד רש"י. הגמרא לומדת מכאן שירושלים עתידה להיקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא עצמו. והגמרא לומדת מהפסוק הזה: "ושם העיר מיום השם שמה - אל תקרי שמה אלא שמה".
אבל בכל אופן פשוטו של מקרא, מה הוא אומר? ושם העיר מיום השם שמה. אומר הגר"א ושוב, אין בידינו יותר מאשר אפשרות לצטט מילים כתובות, זה הכל... כתוב כאן שעל אותה שבמה שהיא הייתה בעבר הירדן, שהיא כל האבות נזיקין, אז כאן כתוב כל האבות המתוקנים. האבות המתוקנים זה שור, מבעה, הבער. "ושם העיר מיום השם שמה". השם שלה יהיה שמה. שמה אלו האותיות ש, מ, ה - שור, מבעה, הבער. ואותה ב' (בור) תתבער מן העולם.
שלושת אלה יתוקנו ואותה ב' תתבער מן העולם. היא כבר לא תהיה יותר. אותו בור ריק שאין בו מים, מיום השם שמה. ושבמה כבר לא תהיה יותר. זאת אומרת לא תהיה יותר הצירוף ההוא לבור לא יכנס כאן באמצע ואין יותר בור. אין יותר בור. אותו בור ריק שאין בו מים יעבור מן העולם ולא יהיה יותר, ופשוט לא יהיה קיים. אלו דבריו.
עומק הליצנות: העולם כמשחק וריקנות
הפירוש הפשוט במידה הזאת שנקראת ליצנות. לץ. לץ, ליצן. הפירוש הפשוט בזה, זה כמו שמבואר בכל הראשונים וכל רבותינו שמדברים על הנושא הזה... זה אחד הדברים התמוהים מאוד, אחד הדברים הלא מובנים. מה מעורר בני אדם לצחוק? מה מביא בני אדם לצחוק? מהו הדבר שמצחיק אותם?
ננסה להבין כאן לאור דברי הגר"א האלו, וננסה לפרש כאן עוד נקודה. מה עניינו של שחוק בכלל? איזו מין תגובה זאת? זאת מין תגובה שהיא כאילו שמחה. שאדם צוחק אז הוא כאילו שמח. איזה שמחה יכולה להיוולד מכוח איזו שהיא בדיחה, טיפשות או איזה משהו תפל או משהו. האדם אמר כך, עשה כך... אם כן אז מה? ולכן זה מעורר צחוק. לשמחה מה זו עושה, ריבונו של עולם? מה השמחה, מה הדבר הזה משמח? ואנחנו יודעים ששחוק ושמחה הם גובלים, הם באים ביחד. מה משמח?
הרבה פעמים אנחנו מוצאים בכתוב לשון שנקראת "מחול משחקים". "ויצאת במחול משחקים". "אז תשמח בתולה במחול". "ויצאת במחול משחקים". מה מיוחד בדבר הזה? ומה כאן שורש הדבר? מהו הדבר המשמח? מהו הדבר המשמח? השמחה הזאת, "אוי לה לשמחה זו". אבל זה בכל זאת, האדם לא יכול להתאפק, והוא בכל זאת צוחק.
אנחנו רואים עניין של שחוק בעולם, זה אחד מהדברים התמוהים מאוד.
אבל אם נרצה קצת להתבונן: מדוע הליצנות מצטרפת תמיד לשחוק? ליצנות מצטרפת, אנחנו מוצאים שהליצנות... דבר ידוע שליצנות מעוררת שחוק, והיא מצטרפת לשחוק. יש כאן משהו בשחוק, או במה שנקרא בלשון הגר"א שחוק הכסיל. יש משהו מיוחד בדבר הזה שהוא מאבד [את המשמעות]. השחוק, אותו שחוק כסיל. הליצנות כשלעצמה, למה לא די בליצנות ארסית? במין ליצנות כזאת שלא מעוררת שחוק?
אם עניינה של הליצנות הוא לעורר שחוק, אז אנחנו לא תופסים, אנחנו לא מבינים כל כך מה, במה השחוק הוא הטומאה הנוראה הזאת שחייב להיות אחריתה עדי אובד. השחוק הוא הדבר שמחייב את האחרית עדי אובד. אנחנו מוכרחים קצת לנסות להבין לפי ערכנו, עד כמה שאנחנו יכולים להבין.
לנו נראה, כבר אמרנו את זה הרבה פעמים. לנו נראה שאנחנו כקהל הצופים במשחק. נראה לנו שאנחנו כקהל צופים והדברים משחקים. כאילו, כן, הדברים משחקים ואנחנו כקהל צופים. אבל בימינו, ש"אז ימלא שחוק פינו", אז אם אנחנו נהיה באמת מקהל הצופים, אז ימלא שחוק פינו. אבל אם אנחנו נהיה השחקנים, שמאיתנו ימלא שחוק, של אותם אלו שימלא שחוק פינו. של מי?
הדבר ברור, וזה חד משמעי. כל מי ששותף לשחוק פה, לשחוק הכסיל, אז הוא לא יכול להצטרף בשום פנים ואופן לאותו "אז שימלא שחוק פינו".
כאן נקודת ההבדל בין שחוק הכסיל לבין אבינו יצחק שהוא סוד מידת הדין. סוד מידת הדין, סוד היראה הנוראה, סוד הפחד. פחד. אותה חרדת אלוקים. אותה חרדת אלוקים שהיא לא מאפשרת... הרי הדבר פשוט וברור, כן. אותו אחד שהוא החרד ביותר, הירא ביותר, הנרעד ביותר, הכי מכווץ - דווקא הוא צריך להיקרא יצחק. דווקא הוא, זה שמו, יצחק. בשעה שצחוק הוא תמיד הרחבה, כמו טפח שוחק. הוא תמיד הרחבה, הוא תמיד התפרצות כלפי חוץ. תמיד גילוי כלפי חוץ, יותר הרחבה. דווקא אבינו יצחק שהוא כולו סוד היראה הנוראה, הצמצום הגדול, היראה הנוראה, הפחד - דווקא הוא צריך להיקרא על שם יצחק. יצחק על שם העתיד. מי שצוחק פה, בוודאי לא יצחק שם. מי שירא פה - יצחק שם. טבע הדברים הוא כזה. שוב, המציאות המקיימת, המציאות הנקייה הטהורה. אדם שעומד מול מציאות כזאת, אז הוא צריך להיות ירא וחרד בצורה שאין כמותה. זה טבע הדברים באמת. התשובה היחידה שהבן אדם יכול להשיב לעצמו, כדי, באיזה אופן שהוא אולי, לשחרר את עצמו מאותה יראה נוראה, זה הצחוק. הוא מסלק מעצמו את הלב למשהו אחר. לרגע. הבדיחה מסיחה את הלב לרגע, לדבר אחר. הבדיחה מצטרפת לכאן. כאן סיבת הנחת הגדולה, ההנאה שבן אדם נהנה מבדיחה. משום שהדברים מופיעים בתלבושת של משחק. הם משחקים. הם משחקים. זה כמובן, מי שמשחק רב אי אפשר לכבד אותו. מי שמשחק חכם אי אפשר לכבד אותו. מי שחכם על הבמה - עוד מעט, כרגע אתה חכם, אחר כך כשיגמר המשחק נלך יחד הביתה. אתה יודע שאני חכם כמוך. אולי אפילו יותר. רק אתה משחק את זה כרגע.
תפיסה כזאת, תפיסה שזה סוד עניינה, זה דבר שמוציא את האדם מן העולם ללא תקנה. זאת אומרת, במילים אחרות, זה שם אותו בבור. את הדבר הזה אי אפשר לעולם בשום פנים, בשום פנים ובשום מצב, הדבר הזה אי אפשר בשום אופן לצרף לקדושה. זה לא יצטרף לעולם. מזה לא יצא כלום.
הבור והמשחק: תפיסת העולם כהצגה
סליחה על הביטוי. אם אנחנו נרצה לצייר היום צורת אדם, אז צורת אדם לא מצטיירת בלי שהוא יהיה קורא עיתון. קורא עיתון, שומע חדשות, שומע סיפור, יודע, כן, נמצא בעניינים. באיזה אופן שהוא. באיזה אופן שהוא עושה את הדבר הזה. מצורף באיזה אופן שהוא לאותו משחק. כל מי שלא... כל מי שלא מבין את הדברים, ילך ויסתכל בערב שבת קודש, ויראה אדם נורמלי הולך וקונה לו ערימה עצומה של דברי הבל. באיזה הבעה של אושר. שהוא עולם מלא ביד. הוא הולך.
רחמנא ליצלן. באמת רחמנא ליצלן.
נניח לכל שלושת הטומאות האחרות של הקנאה, התאווה והכבוד שנמצאות שם באותו מקום. זה לא משנה. אני מדבר על עצם העובדה, אני מדבר על עצם ההשתתפות במשחק שהוא נקי גם מקנאה, גם מתאווה וגם מכבוד. אילו, משכחת לה, אילו היינו מוצאים דבר כזה. גם אז זאת הייתה טומאה יותר גרועה מכל הטומאות כולם. אילו היינו מוצאים דבר כזה. כמובן שדבר כזה אין, אין במציאות בעולם.
ליצנות. פשוט ליצנות. עושים משחק מכל דבר. כל דבר הפך להיות משחק. צורת תפיסת הדברים, אני מקווה שמבינים אותי. צורת תפיסת הדברים מלכתחילה היא צורת... זאת צורת קליטה של משחק. הדברים משחקים, הדברים נמצאים ב... הדברים נמצאים כאילו על במה והדברים מופיעים לפנינו. הדברים לא נתפסים כמחייבים אותי. הדברים לא נתפסים כאמת לאמיתה. הדברים הם רק, במה דברים אמורים, כשאנחנו נמצאים בתוך המערכת הזאת. אמר הקדוש ברוך הוא יקדימו שקליהם לשקליו. בזה אנחנו מקדימים שקלינו לשקליו. דהיינו, אנחנו צריכים לשמוע, לשמוע את דברי התורה שמדברים על מצוות מחצית השקל. ובזה אנחנו מקדימים את שקלינו לשקליו, ובזה אנחנו מצילים את עצמנו.
אבל היכן נמצאים, איפה נמצאת הטומאה הזאת ואיפה השקלים האלה? אז אנחנו צריכים לזכור ולדעת: אין לנו, אין לנו בעולמנו אלא הקליפה הזאת, הטומאה הזאת שקוראים לה בור. ריק אין בו מים. מים פירושו שאין בו שום שפע מלמעלה. הדבר נתפס מלכתחילה כמערכת מנותקת, כמערכת בפני עצמה. זה בור. זאת מערכת מנותקת, מערכת אין בה... שום קשר לשום מקור. היא לא יונקת משום מקום. הדבר הזה יאבד מן העולם בלי שום רושם. לא צריך טרחה גדולה לאבד אותו. שינוי קטן, שינוי קטן.
זה לא בעיה להפריע למהלך של משחק. ילד קטן יכול להפריע למשחק גדול. מסריח, מסלק, עושה, מוציא את הלב למשהו אחר. לרגע. אז המשחק מופרע.
השוק של הבל: אחשוורוש והמן, מוכר וקונה
אבל המשחק הזה הוא התועלת שבו, אם נקרא לזה תועלת במרכאות... עניינו. המשחק הזה עניינו, קודם כל, אין לך מסיח דעת, מסית את הדעת... אין לך דבר שמעוות את המציאות האמיתית יותר מזה. זה שחוק הכסיל. השמחה שישנם, מאיזה דבר היא נובעת? זאת שמחה שהיא כאילו שמחה. זאת כאילו שמחה. שאדם צוחק אז הוא כאילו שמח. כאילו שמח. איזה שמחה יכולה להיוולד מכוח איזו שהיא בדיחה, טיפשות או איזה משהו תפל או משהו. האדם אמר כך, עשה כך... אם כן אז מה? ולכן זה מעורר צחוק. לשמחה מה זו עושה, ריבונו של עולם? מה השמחה, מה הדבר הזה משמח? ואנחנו יודעים ששחוק ושמחה הם גובלים, הם באים ביחד. מה משמח?
העולם באמת משעשע. ברגע שאני תופס שהעולם משעשע, אז השמחה כאן לא חלה על הבדיחה המסוימת הזאת. השטות שאין כמותה, שבן אדם מבוגר, בן אדם יצחק מאיזה דבר תפל. הבדיחה המסוימת הזאת לא היא שמצחיקה. לא אני מתכוון מצחיקה במובן משמח. לא היא שגורמת שמחה. אלא היא שמצביעה שבאמת העסק משעשע. הסיפור משעשע. ואם הסיפור משעשע, אז יש עוד הרבה שעשועים בעולם. אז הכל, זה שמח. זה שמח. אז המשחק הוא כזה, שלפעמים זה כך ולפעמים זה כך. אבל בכל אופן הדברים נתפסים בצורה כזאת.
רחמנא ליצלן. באמת רחמנא ליצלן.
זה דבר שאין לו שום שייכות. זה בור ריק שאין בו מים. אין שום מים, אין לדבר הזה שום מקור. משום מקור לא הגיעו לשמה. בור ריק. אפילו מים שאובים אין. אין שם כלום. יש שם אך ורק חלל חדש. חלל חדש שנוצר מתוך המערכת הזאת בעצמה. זאת אומרת זהו החלל שהמערכת הזאת בעצמה יצרה. זאת מערכת שיוצרת את עצמה. זה מה שנקרא במילים אחרות: משחק. ומי שרגיל בזה יותר... אני לא כל כך מצוי בדבר הזה. מי שמצוי בזה יותר יודע את הדבר הזה יותר נכון ממני. אבל הדברים האלה הם אמת לאמיתה.
כל מי שקרוב יותר לדבר הזה, יודע יותר את המשחק שבזה. יודע שזה הכל, כל טעמו של הדבר, יודע שעל זה זה בנוי, על זה זה עומד.
רחמנא ליצלן.
אנחנו עוד נדמה לנו שהעולם הזה יש לו עוצמה, יש לו כוח. יש לו על מה להישען, יש לו על מה להיתלות. הוא תלוי על המכנה המשותף הנמוך ביותר של שחוק הכסיל. כל העוצמה כולה תלויה על המכנה המשותף הכי נמוך של שחוק הכסיל. אם אותו שחוק הכסיל ייפסק לזמן קצר, אז הכל מתמוטט. זה העולם שבתוכו אנחנו חיים, בתוכו אנחנו מרגישים טוב, ובתוכו אנחנו מרגישים אפילו עוצמה רבה, המון כוח. אנחנו מנהלים אותו, אנחנו מחזיקים בו, אנחנו מכוונים אותו, לפה ולפה.
עיוות גמור של "משחקת בתבל ארצו". עיוות גמור. משחקים. אנחנו בתחרות, מי יותר. הצירוף האחד והיחידי למחצית השקל זה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". זה כוחו של מחצית השקל. מחצית השקל קודם כל תופס את הדברים בערכם האמיתי, שוקל את הדברים. מופקע מכל המערכת הזאת שנקראת... "העשיר ירבה והדל ימעיט".
רק באופן כזה, "הקדים שקליהם לשקליו". השקל, אותה מחצית שקל, קודמת לעשרת אלפים כיכר כסף. אותם עשרת אלפים כיכר כסף שצריכים היו להיות, מצידו שלו, נשקלים על ידי עושי המלאכה. להביא אל גנזי המלך והיהודים לאבדם.
ישנה אפשרות כזאת: "ראש לקונים". "ראש לקונים" פירושו, להבין היטב, "ראש לקונים" פירושו ליצור מערכת כזאת שיש בה אפשרות של קניין כזה. משחק, משחק מאפשר את הדבר הזה. זאת אומרת, מערכת של משחק מאפשרת את הדבר הזה. מערכת של קנייה ומכירה בתוך משחק מאפשרת את הדבר הזה. זה אפשרי. זה אפשרי, זה ייתכן. זה ניתן. זאת מין מכירה כזאת. מין מכירה שמחזיקה את עצמה. מין מכירה שיונקת את האפשרות שלה מתוך "מיניה וביה", מתוך המשחק בעצמו. לא היו לפי כללי המשחק דין ודברים רציניים מאוד. הדברים האלה הם בהחלט לא משחק. הם כולם עד אחד. הם כולם שותף. והדברים צריכים להיאמר ברור. כל מי ששותף למשחק הזה, למשחק האיום והנורא הזה, כל מי ששותף למשחק הזה בתוך המערכת הזאת, אז הוא נמצא בסכנה הזאת. אנחנו בסכנה הזאת. הרי זה... זה הרי גלוי וידוע לא לפני דווקא לפני מי שאמר והיה העולם. היום זה כבר גלוי וידוע גם לנו. זה כבר לא "עתיד המן לשקול". זה הווה.
האם נמדדים בשווי? ומי שישלם יותר? כך נמדדים הדברים? מי ישלם יותר? המציאות הזאת שנמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד היא קרובה. היא במציאות שהיא... אנחנו מצויים בה. אנחנו מצויים בסכנה הזאת. אנחנו בסכנה הזאת. סליחה על הביטוי. אם אנחנו נרצה לצייר היום צורת אדם, אז צורת אדם לא מצטיירת בלי שהוא יהיה קורא עיתון. קורא עיתון, שומע חדשות, שומע סיפור, יודע, כן, נמצא בעניינים. באיזה אופן שהוא. באיזה אופן שהוא עושה את הדבר הזה. מצורף באיזה אופן שהוא לאותו משחק.
הכיכר מול השקל והתיקון
אני מבקש שישמעו את ה... את הזעקה הזאת. רק את זה. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול עשרת אלפים כיכר כסף ביהודים לאבדם. ישנה מציאות כזאת. יש אפשרות כזאת. כל זמן שהמערכת היא כזאת. במערכת כזאת, אז גם הדבר הזה הוא חלק מהמשחק. כל מי שמצטרף לאותם עשרת אלפים כיכר כסף... כיכר כסף.
כיכר כסף זה אותו כוח קנייה וכוח מכירה של אותו כיכר כסף. כל מי שמצורף לכאן, מסכן את חיינו. משחק. אנחנו מעמידים את הכיכר לעומת השקל. עשרת אלפים כיכר כסף כנגד, בסך הכל, מחצית השקל שלנו. "אתי", כמו שהוא בעצמו אמר, אותו רשע, "אתי מלא קומצא דידכו" - בא הקומץ, אותו מלוא קומצה של מנחת העומר, שאותם בני ישראל, אותם ילדים, היו עסוקים בהם ביום הראשון של חול המועד פסח, שאז היה הנס. "אתי מלוא קומצא דידכו ודחי לעשרת אלפים כיכר כסף דידי". את זה הוא תפס.
אבל המילה כיכר, משותפת... זאת אומרת, קודם כל כרגיל, צריך לשכוח ממה שנקרא היום כיכר. מה שנקרא היום כיכר, מה שקוראים היום כיכר... זה שייך להבלים של אותם עמי הארץ, עשו בשפה כבתוך שלהם, ועיוותו עלינו את הכתובים ועיוותו לנו את כל מערכת הדעת. מחריבי עולם. כרגיל, הדברים העתיקים.
כיכר הירדן כולם משקה. כיכר כסף, כיכר לחם. יש פה שורש משותף. כיכר הירדן, נאמר, כיכר ירדן... אותו שוטה מופלג, עם הארץ שאין כמותו... אז הוא תפס שמכיוון שהאופה אופה כיכר לחם בעיגול, אז משם כל כיכר היא דבר עגול. וזה האסוציאציה הטבעית של כל מי שמדבר עברית, כל מי שגדל כאן בארץ הזאת, על ברכי אותה שפה קלוקלת. הוא יודע היטב מה זה כיכר. מה פירוש כיכר? כיכר זה מקום עגול. ככה יודע כל אחד. אם נלך להסתכל על כיכר הירדן ונראה שהיא לא עגולה, זה משונה באמת. למה זה ככה? אבל זה בכלל לא כיכר. איפה זה כיכר? מה פה כיכר?
כרגיל, מה לעשות. אנחנו לומדים תורה עם שפה של... לומדים דברי תורה עם שפה של עמי הארץ מופלגים. בעצם התואר עמי הארץ הוא כבוד להם. עמי הארץ מופלגים בצורה של... חסרי דעת בצורה מבהילה. לפעמים זה ממש מדהים.
אבל בכל אופן, נשאל היום כל אחד, אז כל אחד יודע בדיוק מה זה כיכר. כיכר זה... והדברים השתנו קצת, יש גם לא כל כיכר לחם היא עגולה, יש גם כיכרות לחם שהם לא עגולות... ויש גם כיכרות ש... השתבש משהו, קרה משהו. בכל אופן כיכר מקורית זה דבר עגול. אלו דברי הבל. פשוט דברי הבל. הבל הבלים גמור.
שורש המילה הוא באמת עמוק. שורש המילה הזאת. וצריך הרי להתבונן, זה הרי דברי תורה. זה הרי דברי תורה, אלו לא תהיה תורה שלמה שלנו, רחמנא ליצלן, כשיחה בטלה שלהם. רחמנא ליצלן.
פירוש המילה כיכר זה מלשון כרו. כך אומרים הראשונים. דהיינו: יש מקום שהוא כאילו נכרה. כשמישהו כורה בור, אז הוא יוצר מקום חדש. יש מקום שנכרה על ידי נהרות, או על ידי... זה נקרא כיכר הירדן. זה נקרא כיכר הירדן. המילה, ופה לא מדובר על מה שמתורגם ב... "לועזית-שפראך"... אלו דברים בטלים. המילה כיכר היא דבר שנכרה. נכרה, מקום שנכרה. כיכר הירדן, נכרתה נאמר. בא הקומץ, אותו מלוא קומצה של מנחת העומר, שאותם בני ישראל, אותם ילדים, היו עסוקים בהם ביום הראשון של חול המועד פסח, שאז היה הנס... "אתי מלוא קומצא דידכו ודחי לעשרת אלפים כיכר כסף דידי".
הוא הועיל, וזה מפורש בגמרא. שיעקב אמר "הנה אנכי מת, בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען". ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: "אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קוראים למכירה כירה".
זה גמרא בכמה מקומות. הגמרא חוזרת על זה גם בסוטה בדף י"ג וגם בראש השנה בדף כ"ו, וגם בחולין, בתחילת גיד הנשה. הגמרא חוזרת על זה בכמה מקומות. ומביאה לזה כמה פסוקים מפורשים בעצם. "מים תכרו מאיתי בכסף". ורש"י מביא כאן עוד פסוק: "ואכרה לי בחמישה עשר כסף".
אז המילה כירה, כרו, אז היא בשני מובני כרו. כמו שכרו זה מכור, כרו, כך כרו זה חפור, כך כרו זה מכור. שני הדברים האלה הם שני מובנים של אותו שורש שנקרא כרו, כירה. מכור.
כיכר כסף זה נקרא דבר שיש לו כוח מכר גדול. זה דבר שהוא נמכר. דבר שהוא עובר מיד ליד. זה נקרא כיכר כסף. זה מסבירים הראשונים, שזה שורש כיכר, שזאת המידה הגדולה של כסף. כיכר לחם, לדוגמה, זה נקרא לחם שלם כמו שכתוב בפסוק בעצם, "וכיכר לחם אחת" בקורבנות המילואים בפרשת תצוה. אז כתוב "וכיכר לחם אחת". מה זה כיכר לחם? כיכר לחם זה נקרא לחם שלם שהוא ניתן למכירה. לא מוכרים פרוסות לחם. פרוסות לחם נותנים. אבל לחם שהוא עשוי כדי להימכר זה נקרא כיכר לחם. לחם בר מכירה, לחם מכיר. לחם נמכר. זה נקרא כיכר לחם. לחם למכירה. לחם למכירה, זה נקרא כיכר לחם.
שוב, לא לחם עגול. לא זאת הבעיה. אפילו שבכיכר לחם אחת כתוב בתרגום יונתן... שזה עיגול, משום שזה באופן טבעי כך יוצא לחם שנאפה בתנור. מדובר פה על מצה. אז באופן טבעי, כך זה מתגלגל וככה זה נאפה. זה נקרא כיכר. אבל זה מקרי לגמרי. כיכר פירושו מלשון כרו, מלשון מכור.
כיכר כסף, כיכר של תשלום בעד דבר, זה דבר שווה אלף. אם קונים בפרוטה והדבר שווה אלף. אם קונים בפרוטה שדה ששווה אלף, זה רק משום שהפרוטה הזאת היא תחילת פירעון. אני מתחיל לשלם. אני מתחיל לשלם את כל האלף. אבל כיכר כסף פירושו שיש בו שיווי גמור של הדבר. לקנות בחליפין אפשר לקנות בקניין סודר, בקניין ממחטה. זה קניין ממחטה. אבל קניין כסף, קניין של תשלום בעד דבר, אי אפשר לשלם בפרוטה בעד דבר ששווה אלף. זה דבר ברור, וזה חד משמעי.
כל מי ששותף לשחוק פה, לשחוק הכסיל, אז הוא לא יכול להצטרף בשום פנים ואופן לאותו "אז שימלא שחוק פינו".
הדבר ברור, וזה חד משמעי. כל מי ששותף לשחוק פה, לשחוק הכסיל, אז הוא לא יכול להצטרף בשום פנים ואופן לאותו "אז שימלא שחוק פינו".
אני לא רוצה להאריך בדברים שהם פשוטים וידועים לכל אחד ואחד. כל אדם ואדם בעולם יודע, כל ילד יודע, שכל מערכת המסחר בעולם, כל מערכת המסחר, כל ערך הכסף שישנו בעולם, הוא כולו עומד על משחק. כולו עומד על משחק. כולו! ברגע שהמשחק יפסיק, ואנחנו נשקול את הדברים בערכם האמיתי, אז כל העולם כולו מתמוטט. מתמוטט. הוא מתמוטט בשנייה אחת. זאת אומרת, אין לו בכלל עמידה, הוא לא עומד בכלל על שום דבר. הכרעיים שהוא עומד עליהם, הכרעיים שהוא עומד עליהם, זאת תאוות המשחק של כל בני האדם בעולם. הדברים הרי לא שווים מצד עצמם כלום. הרי לעולם אנחנו לא מודדים ערכים אמיתיים, לא מודדים בכלל בעולם. הכל נמדד בשווי. ומי שישלם יותר. כך נמדדים הדברים. מי ישלם יותר. מי יותר. מי יותר זה הכוונה מי ימנה יותר כסף. מי ימנה יותר כסף, או מי ימנה יותר זה, או מי ימנה יותר זה, אני יודע מה. זה לא משנה באילו שטרות משלמים. אם משלמים בשטרות כאלה או בשטרות כאלה, או משלמים בכסף, או בשווה כסף, שחוק לפניי, רקוד לפניי. גם זה שווה כסף. אפשר לקדש בזה אישה. אדם חשוב. אבל המערכת הכלכלית היום, כל אחד, כל מי שמתבונן בזה יודע עד כמה שזה בלתי אפשרי, המערכת הכלכלית כולה בנויה על "העשיר ירבה והדל ימעיט". היא כולה בנויה, בדווקא, על "העשיר ירבה והדל ימעיט". לפעמים העשיר ירבה ולא לתת, והדל ימעיט וכן לתת... שוב, הכל תלוי בכללי המשחק. תלוי בכללי המשחק באותה עת, באותה שעה, באותו זמן, באותו מקום, באותו מצב. תלוי בהרבה גורמים.
אבל הבסיס הוא "העשיר ירבה והדל ימעיט". העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל - זאת מערכת כלכלית אחרת. זאת מערכת ששוקלת דברים בצורה אחרת. זאת מערכת שהיא תופסת דברים בערכם, והיא לא תופסת דברים מבחינת ה... כיכר כסף שלהם. להבין.
זאת תפיסת הדברים כדברים שהם סיפור. ואם זה סיפור, לפעמים סיפור יפה יותר, לפעמים סיפור פחות יפה, לפעמים סיפור עצוב... עצוב, אבל גם כן יש בו את החגיגיות של משחק. גם בסיפור עצוב, גם בסיפור שמח. נעים יותר להשתתף בסיפור שמח. אבל יבדוק כל אחד את עצמו, אם לא נעים לו מאוד מאוד להשתתף בסיפור עצוב שקורה למישהו אחר. זה משחק מעניין יותר.
כך נראים, כך נראים, כך נראים הדברים ב... בצורת הטומאה הזאת שנקראת ליצנות. בור ריק אין בו מים. הוא בור ריק שאין בו מים. אין בו מים, פירושו שאין בו שום שפע מלמעלה. הדבר נתפס מלכתחילה כמערכת מנותקת, כמערכת בפני עצמה. זה בור. זאת מערכת מנותקת, מערכת אין בה... שום קשר לשום מקור. היא לא יונקת משום מקום. הדבר הזה יאבד מן העולם בלי שום רושם. לא צריך טרחה גדולה לאבד אותו. שינוי קטן, שינוי קטן.
זה לא בעיה להפריע למהלך של משחק. ילד קטן יכול להפריע למשחק גדול. מסריח, מסלק, עושה, מוציא את הלב למשהו אחר. לרגע. אז המשחק מופרע.
וכל מה שבנוי עליו מתמוטט בשנייה. לא קיים. איננו, בקיצור איננו. איננו. ברגע שהמשחק יפסק לא יהיה לנו, לא תהיה לנו פרוטה אחת. זה בו זמנית. זה בו זמנית. לא יהיה ערך לכל מה שיש בידינו. כל מה שיש בידינו יהיה אפס. הכל אפס. המצווה של מחצית השקל היא: לקנות, לקנות חלק בקורבנות ציבור. לשקול. כאן אין אפשרות, זה דבר שהוא כולו מחוץ למשחק. זה כולו מחוץ למשחק.
כאן מדובר על מערכת קנייה אחרת. כאן מדובר על מערכת קנייה, מערכת מכירה, מערכת מסחר... מערכת... נקרא לזה מערכת מוניטרית... מערכת כלכלית. מערכת כלכלית אחרת. לא מדובר על מערכת כלכלית שהיא... שהיא משחקת. כאן מדובר על מערכת כלכלית שהיא שוקלת. שוקלת. שוקלת!
העיקר שבמשחק, זה דבר מעניין, זה מצווה אחת שהתורה ציוותה. העיקר שבמשחק זה "העשיר ירבה והדל ימעיט". זה העיקר של המשחק. אנחנו בתחרות, מי יותר. הצירוף האחד והיחידי למחצית השקל זה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". זה כוחו של מחצית השקל. מחצית השקל קודם כל תופס את הדברים בערכם האמיתי, שוקל את הדברים. מופקע מכל המערכת הזאת שנקראת... נקראת... "העשיר ירבה והדל ימעיט". ורק באופן כזה, "הקדים שקליהם לשקליו". השקל, אותה מחצית שקל, קודמת לעשרת אלפים כיכר כסף. אותם עשרת אלפים כיכר כסף שצריכים היו להיות, מצידו שלו, נשקלים על ידי עושי המלאכה. להביא אל גנזי המלך והיהודים לאבדם. ישנה אפשרות כזאת: "ראש לקונים". "ראש לקונים" פירושו, להבין היטב, "ראש לקונים" פירושו ליצור מערכת כזאת שיש בה אפשרות של קניין כזה. משחק, משחק מאפשר את הדבר הזה. זאת אומרת, מערכת של משחק מאפשרת את הדבר הזה. מערכת של קנייה ומכירה בתוך משחק מאפשרת את הדבר הזה. זה אפשרי. זה אפשרי, זה ייתכן. זה ניתן. זאת מין מכירה כזאת. מין מכירה שמחזיקה את עצמה. מין מכירה שיונקת את האפשרות שלה מתוך "מיניה וביה", מתוך המשחק בעצמו. לא היו לפי כללי המשחק דין ודברים רציניים מאוד. הדברים האלה הם בהחלט לא משחק. הם כולם עד אחד. הם כולם שותף. והדברים צריכים להיאמר ברור. כל מי ששותף למשחק הזה, למשחק האיום והנורא הזה, כל מי ששותף למשחק הזה בתוך המערכת הזאת, אז הוא נמצא בסכנה הזאת.
