Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
Here, we explore the tension between human frailty and spiritual grandeur through the lens of the High Holy Days liturgy based on a class given by my Master and Teacher.
The Cosmic Partnership: Man, Angels, and the Crown of Prayer
There is a profound theological meditation on the relationship between humanity and the angelic realm, arguing that the essence of the High Holy Days (Yamim Noraim) is the elevation of man to the status of a partner with the angels in praising the Divine.
1. The Existential Question: “What is Man?”
The verse from Psalm 8, “What is man that You are mindful of him?” (Mah enosh ki tizkerenu), is not merely an expression of human humility in the face of a vast universe. Rather, it represents the accusation made by the angels at the dawn of creation, questioning the necessity of a flawed, composite being like man. The spiritual task of humanity is to answer this challenge—to prove that a being made of dust can withstand the test of existence and rise to spiritual heights.
2. The Liturgy of Synthesis
The speaker identifies the liturgy of the High Holy Days—specifically the Piyyutim (liturgical poems) of the Ashkenazic rite—as the arena where this tension is resolved. In prayers like Ha’aderet V’ha’emunah, the text alternates between the praise offered by angels and that offered by humans (”These and those say...”). The liturgy does not pit the perfection of the angels against the imperfection of man; instead, it highlights a cosmic symphony where the “upper beings” and the “lower beings” join together. The distinctive sanctity of the Days of Awe lies in this unification, where the boundaries between heaven and earth blur.
3. The Yearning for the “Keter” (The Crown)
The climax of this human-angelic partnership is symbolized by the Kedusha prayer, specifically the recitation of “Keter” (Crown)—where Israel crowns God just as the angels do. The speaker illustrates the intensity of this spiritual desire through two poignant anecdotes involving giants of recent Jewish history:
Rav Kook: He is described as expressing a visceral, almost painful yearning (”Ay, ay, ay”) to reach the moment of saying “Keter,” embodying the emotional desire to bridge the gap between the finite and the infinite.
The Brisker Rav (Rabbi Yitzchak Zev Soloveitchik): Known for his strict adherence to Halacha and rationalism, the Brisker Rav would ordinarily follow the Ashkenazic custom of not reciting “Keter” in the daily morning service. However, it is told that on Shabbat, he would stand by his window to hear a Chassidic prayer group say “Keter” and he would jump and say “Keter”. This reveals that even for the strictest Halachist, the soul craves that supreme moment of angelic partnership.
Conclusion
The sermon concludes that the ultimate preparation for the High Holy Days is the cultivation of this capacity for partnership. The goal is not merely to repent for sins, but to reach a state of being where the human voice is worthy of blending with the angelic chorus, crowning the King in unison.
תמליל השיחה
פרק ח' בתהילים מסווג, אם אנחנו מחלקים את הספר לנושאים, למה שנוהגים לקרוא בלשוננו המודרנית "פרקי טבע". זאת אומרת, פרקים של התבוננות בבריאה וכולי.
יש פרקים שההתבוננות הזאת כרוכה בהפקת לקחים, ויש פרקים שמביעים את ההתפעלות העמוקה שלו [של המשורר] מהדבר הזה, "ברכי נפשי" וכדומה.
אלא, גם בפרקים שיש בהם כאילו תיאורים אובייקטיבים בלבד, יש דברים בחז"ל שהעמיקו להבין שיש פה איזה התמודדות עם בעיות. כך גם בפרק שלפנינו. כשיש תיאור של היופי של הבריאה – וכבר דיברנו על כך שלפי פרשנות אחת ב"רד"ק" זה תיאור הבריאה בלילה, ולכן אין מקום לשמש וכולי – אלא אותה קריאה, שהיא גם סימן שאלה וגם סימן קריאה: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?".
בפשטות גמורה היא יכולה להתפרש שהמשורר, שעומד מבחינה אובייקטיבית ואומר: בעולם כל כך נפלא, בעולם ששמש וירח וכוכבים שולטים, האדם מתגמד. "מה אנוש כי תזכרנו?".
אבל חז"ל הכניסו בסימן השאלה הזה את הסימנים של המלאכים. זאת אומרת, כשאתה מעביר את הבריאה כפי שאנחנו מכירים אותה בקו המבחן ה"רוחני נטו", אז באמת יש לך שאלה. האדם הוא יצור מורכב. יצור מורכב כזה, כשאתה מבקש לבדוק אותו לעומתו של הרוחני כשהוא לעצמו – אז באמת "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו".
זוהי שאלה שהגמרא מספרת שהמלאכים עצמם שאלו את הקדוש ברוך הוא. כי הרי זה רמוז בדברי התורה "נַעֲשֶׂה אָדָם" (והלקח המוסרי הצדדי שנלמד מכאן שצריך גם גדול להימלך בקטן) – הקדוש ברוך הוא נמלך עם המלאכים, והשאלה שלהם הייתה קשה להבין... אמר לו הקב"ה וכו'. והתיקון של התמיהה הזאת הוא: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" – יצור מיוחד במינו.
ההקבלה הזאת בין יצורי אנוש, יצורים בעולם שלנו, לבין מלאכים, תופסת מקום נכבד מאוד בפיוטים של ימים נוראים. אני מדבר עכשיו על פיוטים של האשכנזים – אני מודה שאני לא מספיק שולט בחומר של עדות המזרח, כמובן יש גם שם – זה עצם הקדושה. המעמד המיוחד שיש לקדושה שצריכים להצטרף אליה כמעט בכל הזדמנות, בתפילת עמידה וכולי: "נקדש כשם שמקדישים אותו בשמי מרום". הרי בעצם הפתיחה היא "נקדש", "נקדישך", כך וכך... מה אומר? הם אומרים "קדוש קדוש" ואנחנו חוזרים על זה. "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" זוהי הנוסחה היומיומית, שמכיוון שהיא שגורה בפינו, אולי אנחנו מאבדים את העוצמה האדירה שיש בה.
אבל "השם מלך, השם מלך", "אדירי איומה יאדירו בקול"... מי שידע לסדר אדם תפילתו קודם ראש השנה (כך מסיימת הגמרא במסכת ראש השנה), מי שלומד את המחזור – אני מדבר עכשיו על הפיוטים האשכנזים – להבין מה אומרים שמה (היום יש במחזור מפורש, יש פירושים), יש שמה תיאורים מופלאים של קבוצי חומר וקבוצי מלאכי מעלה.
ביום הכיפורים: "ואביתה תהילה"... זה פיוט של ה"קליר". "והיא תהילתך". מילא שמלאכים נותנים – לא "יישר כוח" – אבל שבני אדם נותנים לו? זאת אומרת, יש מקום... בישיבה נוהגים לשיר את זה, זה המנוני מאוד, וזה שמח, אבל נוסף לשירה ולזמר צריכים גם להבין מה שאומרים. מה אומרים? "אלה ואלה". פייט אחד אומר מה עושים בני אדם, פייט אחד אומר מה עושים מלאכים. "אלו ואלו" – דהיינו ביחד. וה"ביחד" הזה, זה יסודו פה בפרק שלפנינו. ש"מה אנוש כי תזכרנו ותחסרהו מעט מאלוקים". דהיינו, מה שהיסוד המלאכי שבאדם והיסוד החומרי שבאדם.
בנוסח ספרד אומרים "כתר". מה כתר? "כתר יתנו לך ה', מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה". הנה השיתוף הזה. והכתר והכבוד דווקא שבא משניהם. אנחנו, מתפללי נוסח אשכנז... נדמה לי שגם לפי מי שמתפלל נוסח אשכנז, ביום הכיפורים... נדמה לי שיש גם אנשי נוסח אשכנז שאומרים גם "כתר".
אבל רציתי... דיברנו על הדייקנות של ר' צבי יהודה. ב"הערות בעולת ראיה" בסוף, יש שני סוגי הערות: יש הערות לטקסט, ויש הערות סביב ההנהגה של הרב. אז כשיש שם "כתר" – "והיה אבא אומר בגעגועים 'כתר' - איי איי איי". וכך כתוב שם, "איי איי איי". אז אני מתאר לי איך ר' צבי יהודה היה אומר ואיך הרב אומר "איי איי איי". המילה "איי איי איי" מבטאת את הגעגועים שלו. איי! להגיד "כתר"! זאת אומרת, ליצור שותפות בין הקדוש ברוך הוא, לבין בני אדם, לבין מלאכים בשביל לתת כתר. "כתר יתנו לך".
כמובן, יש גם סיפור... יש אנשי ירושלים או מקובלים, שבשבועות בבוקר, אחרי חמישים יום בשער ה-נ', אומרים "כתר" במוסף של שבועות בבוקר – "איי איי איי איי". זה דברים שאי אפשר לומר אותם, אתה מבטא ב"איי איי איי".
הרב מבריסק היה יהודי שהכל היה על פי ההלכה, והיה מתפלל בנוסח אשכנז. בבית שהוא גר בו, שם בירושלים (ברחוב פרס), ממול היה איזה בניין של חסידים ("שטיבל"), והיה חלון אחד בחדר של הרב מבריסק שאפשר היה לשמוע גם מה שמתפללים. אז הרב מבריסק היה בשבת, כשהוא היה גומר את התפילה, נכנס לחדר ההוא. וכשהם היו אומרים "כתר", אז הוא קפץ ואמר "כתר". הוא לא חייב להגיד "כתר", אבל "איי איי איי", הוא רוצה להגיד "כתר".
זו דוגמה של אנשי הלכה שהם כביכול "מרובעים", אבל בתוך הריבוע הזה התגעגעו לשיתוף הזה. השיתוף הזה, זה שיתוף של מלאכים עם בני אדם. זה יסודו בפרק. אחת מההכנות הגדולות של ימים נוראים, זה להיות זכאים להיות שותפים עם מלאכים.
