B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
Confessions of a devout Atheist who is terrified that the Universe might actually be… on purpose.
By Arthur Penge
I have always been a pious man. A fundamentalist, really.
For forty years, I have worshipped at the Altar of The Accident. I was a card-carrying member of the Church of Materialism. My creed was simple and comforting: We are biological meat-sacks piloting a rock through a meaningless void, born of a cosmic hiccup, destined to become worm food.
It was a beautiful faith. It demanded nothing of me. If I acted like a jerk, well, that was just my reptilian cortex firing survival signals. If I felt empty, it was just a dopamine deficiency. There was no judgment, no higher calling, and definitely no need to wake up early on weekends.
But lately, I’ve been having a crisis. I’m having doubts. Dark, terrifying doubts.
I’m starting to think—and I can’t believe I’m typing this—that this whole "Universe" thing might be rigged.
The Watchmaker Problem (and the DNA Nightmare)
It started with a biology documentary. I was watching it to reaffirm my faith in the blind, stumbling drunkenness of evolution. But then they showed a digital rendering of a bacterial flagellum.
If you don’t know what that is, it’s basically an outboard motor attached to bacteria. It has a rotor, a stator, a drive shaft, and a propeller. It spins at 100,000 RPM and can reverse direction in a quarter-turn.
My atheist brain, usually so reliable, whispered: “That looks engineered.”
“Shut up!” I yelled at the TV. “It’s random mutations! Billions of years of trial and error!”
But my brain wasn't having it. “Arthur,” it whispered, “If you found a functioning Rolex in a blender, would you assume the blender just got lucky? This microscopic motor has 40 protein parts. If you remove one, the whole thing fails. How do you evolve a motor one screw at a time if the motor doesn't work until the last screw is in?”
I broke into a cold sweat. I tried to comfort myself by reading Richard Dawkins, but the text blurred. I looked at my own hand. The nerve endings, the opposable thumb, the healing skin. It didn't look like an accident. It looked like high-end tech.
I felt like a flat-earther who just saw a photo of the globe.
The Fine-Tuning Glitch
Then I made the mistake of reading about astrophysics.
Did you know that if the force of gravity was stronger or weaker by one part in a gazillion (that is a technical term), stars wouldn't form? If the expansion rate of the universe was slightly different, we’d either be a black hole or a cold soup of nothing.
The axioms of my Atheism told me: “Arthur, there are infinite universes. We just happen to be in the one that looks like it was custom-built for life. It’s the Survivor Bias.”
But that started to sound suspicious. It sounded like... a cop-out.
It’s like winning the Powerball lottery every single day for a year and saying, “Well, someone has to win, might as well be me.” At a certain point, you have to suspect the game is fixed. The math was forcing me into a corner. I was staring at the integrated complexity of the cosmos, and it was staring back, winking.
The Problem of Bach
The final nail in the coffin of my unbelief was, annoyingly, Johann Sebastian Bach.
According to my strict materialist theology, music is just vibrating air. Emotional reactions to it are just evolutionary byproducts meant to help us bond for survival.
So why, when I hear the Cello Suites, do I feel a sensation that can only be described as "my soul trying to leave my body through my tear ducts"?
If we are just wet robots designed to eat, sleep, and reproduce, why do we care about beauty? Why do we sacrifice our lives for strangers? Why do we look up at the stars and feel a crushing, desperate yearning for something more?
A robot doesn’t pause its programming to write poetry about the sunset. A robot doesn’t weep at a symphony.
I tried to tell myself, “This is just chemicals, Arthur. You are a bag of chemicals reacting to sound waves.” But the chemicals didn't feel like chemicals. They felt like... significance.
The Heresy of Meaning
I am terrified.
I am losing my religion. I can no longer blindly believe that everything came from nothing, for no reason, with no direction. That requires a leap of faith I simply don't have enough blind optimism to make anymore.
It’s humiliating. I look at the double-helix of DNA—a coding language so complex it makes Linux look like an Etch A Sketch—and I can’t force myself to say, “Yeah, the wind blew that together.”
I’m standing on the precipice of the unthinkable. I’m starting to suspect there is a Designer.
And this is terrible news. Because if there is a Designer, he might have opinions. He might have rules. He might want me to be a better person, or stop stealing my neighbor’s WiFi, or actually care about the poor.
I miss the days when I thought I was just a meaningless speck of dust. It was so much less pressure.
Please, someone, show me some chaos. Show me something utterly simpler that accidentally created something infinitely complex. Because right now, the universe is looking suspiciously like a Masterpiece, and I’m terrified I might have to meet the Artist.
וידוי של אתאיסט אדוק שמפחד שהיקום באמת… נעשה בכוונה
מאת ארתור פנג'
תמיד הייתי איש דתי. ממש פונדמנטליסט.
ארבעים שנה סגדתי על מזבח המקרה. הייתי חבר כרטיסים בכנסיית המטריאליזם. האמונה שלי הייתה פשוטה ומנחמת: אנחנו שקי בשר ביולוגיים שמנווטים סלע בחלל חסר משמעות, נולדנו מהקהקה קוסמית, ומיועדים להפוך למזון לתולעים.
זו הייתה אמונה יפה. היא לא דרשה ממני כלום. אם התנהגתי כמו בהמה, טוב, זה רק הקורטקס הזוחלי שלי שירה אותות הישרדות. אם הרגשתי ריקנות, זה רק מחסור בדופמין. לא היה שיפוט, לא קריאה עליונה, ובטח שלא צורך לקום מוקדם בסופי שבוע.
אבל לאחרונה אני במשבר. יש לי ספקות. ספקות אפלים ומפחידים.
אני מתחיל לחשוב – ואני לא מאמין שאני מקליד את זה – שה"יקום" הזה כולו אולי מכוון.
בעיית השען (והסיוט של ה-DNA)
זה התחיל בסרט תיעודי על ביולוגיה. צפיתי בו כדי לחזק את אמונתי בשיכרות המעודדת העיוורת של האבולוציה. אבל אז הראו רינדור דיגיטלי של דגלון חיידקי.
אם אתם לא יודעים מה זה, זה בעצם מנוע חיצוני מחובר לחיידק. יש לו רוטור, סטטור, ציר הנעה ומדחף. הוא מסתובב ב-100,000 סל"ד ויכול להפוך כיוון ברבע סיבוב.
המוח האתאיסטי שלי, שבדרך כלל כל כך אמין, לחש: "זה נראה מהונדס."
"שקט!" צעקתי לטלוויזיה. "זה מוטציות אקראיות! מיליארדי שנים של ניסוי וטעייה!"
אבל המוח שלי לא נרגע. "ארתור," הוא לחש, "אם היית מוצא רולקס מתפקד בתוך בלנדר, היית מניח שהבלנדר סתם התמזל מזלו? המנוע המיקרוסקופי הזה מורכב מ-40 חלקי חלבון. אם מסירים אחד, הכול נכשל. איך מפתחים מנוע אחד ברג אחד בכל פעם אם המנוע לא עובד עד שהברג האחרון מוכנס?"
פרצתי בזיעה קרה. ניסיתי לנחם את עצמי בקריאת ריצ'רד דוקינס, אבל הטקסט התטשטש. הסתכלתי על היד שלי. קצות העצבים, האגודל הנגדי, העור המחלים. זה לא נראה כמו תאונה. זה נראה כמו טכנולוגיה מתקדמת.
הרגשתי כמו מאמין בכדור הארץ השטוח שראה תמונה של כדור הארץ מהחלל.
תקלת הכיוונון העדין
אז עשיתי את הטעות וקראתי על אסטרופיזיקה.
ידעתם שאם כוח הכבידה היה חזק או חלש יותר באחד לחלקי גזיליון (זה מונח טכני), כוכבים לא היו נוצרים? אם קצב ההתפשטות של היקום היה שונה במעט, או שהיינו חור שחור או מרק קר של כלום.
האקסיומות של האתאיזם שלי אמרו: "ארתור, יש אינסוף יקומים. אנחנו סתם קורים להיות בזה שנראה כאילו נבנה במיוחד לחיים. זה הטיית השורדים."
אבל זה התחיל להישמע חשוד. זה נשמע כמו... התחמקות.
זה כמו לזכות בלוטו פאוורבול כל יום במשך שנה ולומר, "טוב, מישהו חייב לזכות, שזה יהיה אני." בשלב מסוים צריך לחשוד שהמשחק מכוון. המתמטיקה דחפה אותי לפינה. הסתכלתי על המורכבות המשולבת של הקוסמוס, והיא הסתכלה בחזרה ומצמצה.
בעיית באך
המסמר האחרון בארון האמונה שלי היה, בצער, יוהאן סבסטיאן באך.
לפי התיאולוגיה המטריאליסטית הקפדנית שלי, מוזיקה היא סתם אוויר רוטט. תגובות רגשיות אליה הן רק תוצרי לוואי אבולוציוניים שנועדו לעזור לנו להתחבר להישרדות.
אז למה, כשאני שומע את סוויטות הצ'לו, אני חש תחושה שרק אפשר לתאר כ"הנשמה שלי מנסה לצאת מהגוף דרך צינורות הדמעות"?
אם אנחנו סתם רובוטים רטובים שתוכננו לאכול, לישון ולהתרבות, למה אכפת לנו מיופי? למה אנחנו מקריבים את חיינו למען זרים? למה אנחנו מסתכלים על הכוכבים ומרגישים כמיהה כואבת, מייאשת למשהו נוסף?
רובוט לא עוצר את התוכנה שלו כדי לכתוב שירה על שקיעה. רובוט לא בוכה בסימפוניה.
ניסיתי להגיד לעצמי, "זה סתם כימיקלים, ארתור. אתה שק של כימיקלים שמגיבים לגלי קול." אבל הכימיקלים לא הרגישו כמו כימיקלים. הם הרגישו כמו... משמעות.
כפירה במשמעות
אני מפוחד.
אני מאבד את הדת שלי. אני כבר לא יכול להאמין בעיניים עצומות שהכול בא משום כלום, בלי סיבה, בלי כיוון. זה דורש קפיצת אמונה שאין לי מספיק אופטימיות עיוורת כדי לעשות אותה יותר.
זה משפיל. אני מסתכל על הסליל הכפול של ה-DNA – שפת תכנות כל כך מורכבת שהיא גורמת ללינוקס להיראות כמו לוח ציור קסם – ואני לא מצליח לכפות על עצמי להגיד, "כן, הרוח נשבה את זה יחד."
אני עומד על צוק הבלתי נתפס. אני מתחיל לחשוד שיש מעצב.
וזה חדשות נוראיות. כי אם יש מעצב, אולי יש לו דעות. אולי יש לו חוקים. אולי הוא רוצה שאהיה אדם טוב יותר, או שאפסיק לגנוב את הוויי-פיי של השכן, או שבאמת אדאג לעניים.
אני מתגעגע לימים שחשבתי שאני סתם נקודת אבק חסרת משמעות. זה היה כל כך פחות לחץ.
בבקשה, מישהו, תראו לי קצת כאוס. תראו לי משהו פשוט בהרבה שיצר במקרה משהו מורכב לאין שיעור. כי כרגע, היקום נראה בחשדנות כמו יצירת מופת, ואני מפחד שאולי אצטרך לפגוש את האמן.
