"Return, O Israel, unto the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity. Take with you words, and return to the Lord; say to Him: 'Forgive all iniquity, and accept that which is good; so will we render for bullocks the offering of our lips. Asshur shall not save us; we will not ride upon horses, neither will we say any more to the work of our hands: You are our god'" (Hoshea 14:2–4).
What is meant by "in your iniquity" (singular), rather than "in your iniquities" (plural), or simply "you have stumbled"? Certainly, the intention is a specific iniquity of Israel. What is that iniquity? And what is meant by "unto the Lord your God"?
It is said in the Midrash (Shir HaShirim Rabbah 1:4): Rabbi Yehuda says: When Israel heard "I am the Lord your God," Torah study was implanted in their hearts, and they became scholars and did not forget... Rabbi Nechemia says: When Israel heard "You shall have no other gods," the evil inclination was uprooted from their hearts. They came to Moshe and said: "Moshe our teacher, speak with us and we will hear... Why should we die?"... Immediately the evil inclination returned to its place. They returned to Moshe and said: "Moshe our teacher, would that He reveal Himself to us a second time, would that He kiss me with the kisses of His mouth." He said to them: This is not now, but in the future, as it is written: "And I will take away the stony heart out of your flesh"...
At the Giving of the Torah, the evil inclination had already been uprooted from their hearts, and their entire sin that caused its return was what they said: "Speak with us and we will hear, but let not God speak with us lest we die." This is the specific iniquity of Israel. And behold, regarding this iniquity that brought upon them all the evils and all the stumblings in which Israel stumbled and fell, God said to Moshe: "They have spoken well... Who would that their heart would be like this always, to fear Me and keep all My commandments all the days..." (Devarim 5:25–26). The Holy One testified that the heart of Israel is always toward God, yet this was a sin for Israel – and this is what the prophet says from the mouth of God: "Return, O Israel, unto the Lord your God," that they should return to the level of the time when they heard "I am the Lord your God" (Shemot 20:2) from the mouth of the Holy One, "for you have stumbled in your iniquity" – your specific iniquity of not desiring to hear from His mouth and fearing lest you die, and from it all your stumblings. Therefore, as long as you do not return to your original strength to hear again from His mouth, which is the time when the vision will be fulfilled: "Let Him kiss me with the kisses of His mouth," your teshuva will not reach perfection, "for you have stumbled in your iniquity."
"Take with you words, and return to the Lord" – prepare yourselves to take words with Him (may He be blessed) from His mouth: knowledge, wisdom, and understanding. "Say to Him: Forgive all iniquity, and accept that which is good" – that is, bear the iniquity we said: "Let not God speak with us," and take the good in it, which is what He testified about us: "They have spoken well." "So will we render for bullocks the offering of our lips" – that by accepting to hear from His mouth and returning regarding that iniquity, you accept upon yourselves even if you die, as long as you hear from the mouth of God. This is the highest level of love, and then you will merit the vision: "Let Him kiss me with the kisses of His mouth," that it will be said of you: "lips will kiss," and then all stumblings will become complete merits, and you will not even need sin-offerings of bullocks. For as long as one does teshuva from fear, willful sins become unintentional, and even for unintentional sins atonement is needed – but when you merit "lips will kiss," then also "so will we render for bullocks the offering of our lips."
And it says: "Asshur shall not save us; we will not ride upon horses, neither will we say any more to the work of our hands: You are our god."
Here too, the intention returns to the patriarchs. Behold, in Midrash Rabbah Bereishit (37:4): "From that land went forth Asshur, from that counsel went forth Asshur..." It is difficult to imagine that he left the generation of the Dispersion because he believed in God, for "from the day the Holy One created the world, no one called the Holy One 'Master' until Avraham came and called Him 'Master'" (Berachot 7b), and we do not find reason to consider Asshur at the level of Noach or Metushelach. But the klipah (shell/husk) of Asshur was the aspect in Israel that "whoever denies idolatry admits the entire Torah" (Sifri Devarim, Va'etchanan 54), even though Asshur's faith in the Holy One was not complete, he denied idolatry and did not want to acknowledge it, and therefore left the land. And in truth, the foundation of the superiority of "whoever denies idolatry admits the entire Torah" (as in Sifri Devarim, Va'etchanan 54) applies specifically to Israel, who in no way can live without some connection to the aspect of divinity. At times it may temporarily switch from the true God to a false god (see Divrei HaYamim II 15:3), and precisely because of this, those Israelites who served idolatry were more zealous after it than the other nations.
If regarding other nations it is said: "And it shall come to pass that when they shall be hungry, they shall be enraged and curse their king and their god" (Yeshayahu 8:21), Israel is not so. Just as when they are connected even in revelation to the Living of the Worlds (blessed be He), they do not question His attributes and cry out to Him that He should answer them — so too in their revealed descent they do not depart from their simple faith. For they have no resemblance to the other nations, whose entire connection to the aspect of divinity is only superficial and external. Therefore, when Israel denies idolatry, he remains standing in his purity, connected to God even though, apparently from the revealed perspective, he is not so connected to Him.
Not so the other nations: if they do not acknowledge idolatry, they remain in their impurity just as when they were serving idolatry.
Nevertheless, there is a positive side to those among the nations who at least deny idolatry — even if they have not reached God Himself — and this husk (klipah) is stolen from Israel. For them, it is a very great elevation, through which they come to their true essence.
This explains why Asshur had power to dominate and exile the ten tribes to Lachlach and Asshur.
And indeed, Avraham our father, just as he stood as a mighty rock against those who serve idolatry in the positive sense (affirming God), so too he stood against those who serve idolatry in the negative sense — those who do not acknowledge or recognize the kingship of Heaven (may He be blessed).
Likewise in Israel: although when one denies idolatry, he is as if admitting the entire Torah, nevertheless this is not his ultimate level. Rather, he must believe and be connected to God in the positive and active sense, both in the hidden and in the revealed — like the level of Avraham our father.
And this is what it says: "Asshur shall not save us" — the aspect of Asshur (denying idolatry) alone will not save us.
"Upon horses we will not ride" — referring to what they said: "Israel knew that there is no substance in idolatry, and they served idolatry only to permit themselves public immorality" (Sanhedrin 63a). Even in this, though externally the goal is abhorrent, internally there is another spirit. For Israel yearns to be like Yaakov our father, who said: "Give me my wife" (Bereishit 29:21), and Rashi explains: "Even the lowest of the low would not say so; rather, he said it to beget offspring." For Yaakov was as before the sin — where even the matter of procreation was entirely holy to God, without shame. This is truly the perfection of Israel, and as long as they have not reached it, they have no rest, no peace, and no repose for the soul. This is the matter they sought — to permit it publicly — the inner intention being that creation and procreation could be in public without any trace of materiality and physicality.
Behold, regarding Yitzchak it is said: "And Avimelech looked... and behold, Yitzchak was sporting" (Bereishit 26:8) — from the pleasure of holiness in this mitzvah came laughter (as in the example: "One time he juxtaposed redemption to prayer and laughter did not cease from his mouth all day" — Berachot 9b). This laughter protects from improper outburst and encompasses his offspring under the wings of holiness at this elevated level.
Behold, the "horse" referred to as "the stream of horses flowed" (Yechezkel 23-20 - symbolic reference alluding to base urges of the Egyptians) is the inner side of the sought-after thing. Yitzchak is the spiritual side in this matter, therefore it was said to him: "Do not go down to Egypt... dwell in the land that I tell you" (Bereishit 26:2–3), for there in Egypt they are like horses and their urges.
This is what it says: "Upon horses we will not ride" — we will no longer seek the inner side within our urges, but rather cling to the attribute of Yitzchak: to laugh and delight in the splendor of the Shechinah.
"And we will no longer say to the work of our hands: 'You are our god'" — this is the aspect of Yaakov, who knew to attribute everything to Heaven: "which God has graciously given your servant" (Bereishit 33:5). This protects from saying: "My power and the might of my hand have gotten me this wealth" (Devarim 8:17), through the merit of Yaakov.
And with this, all Israel ascends to the level of the patriarchs — and this is the sought-after repentance and the primary repentance.
This is what it concludes: "Who is wise and will understand these? The discerning and will know them? For the ways of the Lord are straight, and the righteous walk in them, but transgressors stumble in them" (Hoshea 14:10) — meaning to understand the inner sought-after in the denial of idolatry and the inner sought-after in physical yearnings. In all of them, for Israel they come from the inner side — to be purified from all immorality and sanctified to God. "The righteous walk in them, but transgressors stumble in them" — and one must cling more to the inner depths of Israel in order to be included among "the righteous walk in them."
שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו (הושע יד, ב–ד).
מה הכוונה ב"בעונך" (ביחיד), ולא "בעונותיך" (ברבים), או פשוט "כשלת"? ודאי, הכוונה לעון מסוים של ישראל. מהו אותו עון? ומה הכוונה ב"עד ה' אלהיך"?
נאמר במדרש (שיר השירים רבה א, ד): רבי יהודה אומר: כששמעו ישראל "אנכי ה' אלהיך", נטעה תורה בלבם ונעשו תלמידי חכמים ולא שכחו... רבי נחמיה אומר: כששמעו ישראל "לא יהיה לך אלהים אחרים", נעקר היצר הרע מלבם. באו אצל משה ואמרו: "משה רבנו, דבר אתנו ונשמע... למה נמות?"... מיד חזר היצר הרע למקומו. חזרו אליו ואמרו: "משה רבנו, מי יתן ויתגלה עלינו שנית, מי יתן וישקני מנשיקות פיהו". אמר להם: לא עכשיו, אלא לעתיד לבוא, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם"...
במתן תורה כבר נעקר היצר הרע מלבם, וכל חטאם שגרם לחזרתו היה מה שאמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו האלהים פן נמות". זהו העון המסוים של ישראל. והנה, על עון זה שהביא עליהם את כל הרעות וכל הכשלות שבהם כשלו ישראל ונפלו, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "היטיבו אשר דברו... מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמר את כל מצותי כל הימים" (דברים ה, כה–כו). העיד הקדוש ברוך הוא שלב ישראל תמיד לעבר ה', ואף על פי כן זה היה חטא לישראל – וזה מה שאומר הנביא מפי ה': "שובה ישראל עד ה' אלהיך", שיחזרו למדרגה של עת ששמעו "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב) מפי הקדוש ברוך הוא, "כי כשלת בעונך" – עונך המסוים שלא רצית לשמוע מפיו ויראת פן תמות, וממנו כל כשלונותיך. לפיכך, כל זמן שלא תשמעו שוב מפיו, שהיא העת שתתקיים החזון: "ישקני מנשיקות פיהו", לא תגיע תשובתכם לשלמות, "כי כשלת בעונך".
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" – הכינו עצמכם לקחת דברים אתו (יתברך) מפיו: דעת, חכמה ובינה. "אמרו אליו: כל תשא עון וקח טוב" – כלומר, סבל את העון שאמרנו: "אל ידבר עמנו האלהים", וקח את הטוב שבו, שהוא מה שהעיד עלינו: "היטיבו אשר דברו". "ונשלמה פרים שפתינו" – שבקבלה לשמוע מפיו וחזרה בתשובה על אותו עון, מקבלים עליכם אפילו אם תמותו, ובלבד שתשמעו מפי ה'. זו היא המדרגה העליונה של אהבה, ואז תזכו לחזון: "ישקני מנשיקות פיהו", שיאמר עליכם: "שפתים ישקו", ואז כל הכשלונות יהפכו לזכויות שלמות, ולא תצטרכו אפילו לחטאת פרים. כי כל זמן שעושה תשובה מיראה – זדונות נעשים שגגות, ואפילו על שגגות צריך כפרה – אבל כשזוכים ל"שפתים ישקו", אז גם "ונשלמה פרים שפתינו".
ונאמר: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו".
גם כאן, הכוונה חוזרת לאבות. הנה במדרש רבה בראשית (לז, ד): "מן הארץ ההיא יצא אשור, מן העצה ההיא יצא אשור..." קשה להעלות על הדעת שיצא מדור הפלגה משום שהאמין בה', שהרי "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא קרא איש להקדוש ברוך הוא 'אדון' עד שבא אברהם וקרא אותו 'אדון'" (ברכות ז ע"ב), ולא מצינו טעם להחשיב את אשור במדרגת נח או מתושלח. אבל קליפת אשור היתה הבחינה בישראל ש"כל הכופר בעבודה זרה – כאילו מודה בכל התורה" (ספרי דברים, ואתחנן נד), אף על פי שאמונתו של אשור בהקדוש ברוך הוא לא היתה שלמה, כפר בעבודה זרה ולא רצה להודות בה, ולכן יצא מן הארץ. ובאמת, יסוד עליונות "כל הכופר בעבודה זרה – כאילו מודה בכל התורה" חל דווקא על ישראל, שבשום אופן אינם יכולים לחיות בלי קשר כלשהו לבחינה האלהית. לפעמים יתחלף זמן מנוח מה' האמיתי לאל שקר (ראה דברי הימים ב' טו, ג), ודווקא משום כך, אותם מישראל שעבדו עבודה זרה היו מקנאים לה יותר משאר האומות.
אם על שאר האומות נאמר: "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו" (ישעיהו ח, כא), ישראל אינו כן. כשם שכשהם מחוברים אפילו בגילוי לחי העולמים (יתברך), אינם מקבלים על מידותיו וצועקים אליו שיענה אותם – כך גם בירידתם הגלויה אינם פורשים מאמונתם הפשוטה. כי אין להם דומה לשאר האומות, שכל קשרם לבחינה האלהית רק שטחי וחיצוני. לכן, כשישראל כופר בעבודה זרה, הוא נשאר עומד בטהרתו, מחובר לה' אף על פי שכביכול מהמבט הגלוי אינו כך.
לא כן שאר האומות: אם אינן מודות בעבודה זרה, נשארות בטומאתן כמו שהיו בעבדן אותה.
ואף על פי כן, יש צד חיובי באותם מן האומות שלפחות כופרים בעבודה זרה – אף אם לא הגיעו לה' עצמו – וקליפה זו נגנבת מישראל. להם זו עליה גדולה מאד, שבה הם באים למהותם האמיתית.
זה מסביר מדוע היתה לאשור יכולת לשלוט ולהגלות את עשרת השבטים ללחלח ואשור.
ואמנם, אברהם אבינו, כשם שעמד כסלע איתן נגד עובדי עבודה זרה בצד החיובי (הודאה בה'), כך עמד נגד עובדי עבודה זרה בצד השלילי – אותם שאינם מודים או מכירים במלכות שמים (יתברך).
כמו כן בישראל: אף על פי שכשכופר בעבודה זרה – כאילו מודה בכל התורה, אף על פי כן זו אינה מדרגתו העליונה. אלא צריך להאמין ולהיות מחובר לה' בצד החיובי והפעיל, גם בנסתר וגם בגלוי – כמדרגת אברהם אבינו.
וזה מה שנאמר: "אשור לא יושיענו" – הבחינה של אשור (כפירה בעבודה זרה) לבדה לא תושיענו.
"על סוס לא נרכב" – רומז למה שאמרו: "ידעו ישראל שאין ממש בעבודה זרה, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג ע"א). אף בזה, אף על פי שבחיצוניות המטרה מגונה, בפנימיות יש רוח אחרת. כי ישראל כוסף להיות כיעקב אבינו, שאמר: "הבה את אשתי" (בראשית כט, כא), ופירש רש"י: "אפילו הקל שבקלים לא היה אומר כן, אלא אמר כן להוליד בנים". כי יעקב היה כמו קודם החטא – שגם ענין הפריה היה כולו קדוש לה', בלי בושה. זו היא השלמות האמיתית של ישראל, וכל זמן שלא הגיעו אליה – אין להם מנוחה, שלום ונחת לנפש. זה הענין שבקשו – להתירו בפרהסיא – כוונתם הפנימית שהבריאה והפריה יהיו בפרהסיא בלי שום שלד של חומר וגשמיות.
הנה, על יצחק נאמר: "וישקף אבימלך... והנה יצחק מצחק" (בראשית כו, ח) – מההנאה של קדושה במצוה זו בא הצחוק (כמו בדוגמה: "פעם אחת סמך גאולה לתפלה ולא פסק צחוק מפיו כל היום" – ברכות ט ע"ב). צחוק זה מגן מפריצה שלא כהלכה ומכסה את צאצאיו תחת כנפי הקדושה במדרגה זו העליונה.
הנה, ה"סוס" הנקרא "וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כג, כ – רמז סמלי ליצר הרע של מצרים) הוא הצד הפנימי של הדבר המבוקש. יצחק הוא הצד הרוחני בענין זה, לכן נאמר לו: "אל תרד מצרימה... שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כו, ב–ג), כי שם במצרים הם כסוסים ויצריהם.
זה מה שנאמר: "על סוס לא נרכב" – לא נבקש עוד את הצד הפנימי בתוך יצרינו, אלא נדבק במדת יצחק: לצחוק ולהנות בזיו השכינה.
"ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" – זו הבחינה של יעקב, שידע לייחס הכל לשמים: "אשר חנן אלהים את עבדך" (בראשית לג, ה). זה מגן מלומר: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), בזכות יעקב.
ובזה, כל ישראל עולה למדרגת האבות – וזו היא התשובה המבוקשת והתשובה העיקרית.
זה מה שמסיקים: "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י) – כלומר להבין את הפנימי המבוקש בכפירה בעבודה זרה ואת הפנימי המבוקש בכמיהות הגשמיות. בכולם, לישראל הם באים מהצד הפנימי – להיטהר מכל פריצות ולהתקדש לה'. "וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" – וצריך להדבק יותר בעמקי הפנימיות של ישראל כדי להכלל ב"וצדיקים ילכו בם". [מרן הגרימ"ח זצ"ל]
