Why do millions turn to AI for friendship, affirmation, and understanding? AI is just a machine—it has no real feelings, no genuine empathy, and it can't be a true friend. It's a world of complete illusion and fakery.
The sad but honest answer is that real human connection has become so hard to find. Many people struggle to encounter others who are consistently available, non-judgmental, fully accepting, and deeply understanding—qualities AI can simulate 24/7 without tiring, criticizing, or abandoning them.
The solution, in my humble opinion, isn't to fight against AI. It's here to stay, much like the Internet. Trying to eradicate it would be a losing battle. Even someone living as an avreich in the Mir Yeshiva, who never touches a computer or phone, relies indirectly on the Internet: the sefarim he learns were likely typeset or distributed using digital tools; the supporters funding the yeshiva earn their parnassa online; the supermarket where he shops uses it for inventory and payments. AI is weaving itself into society in similar inescapable ways.
We can't erase it—but we **can** respond by becoming better friends ourselves. We can make the effort to reach out to others, ask how they're really doing, listen without rushing to reply, show genuine care, and express affection openly. Small acts of warmth and presence can fill voids that no algorithm ever will.
A central theme of **Purim** is *chiba v'reus*—affection and friendship. On Purim, there is no havdala in the usual sense when it follows Shabbos, symbolizing how the joy, unity, and brotherly love of the day shouldn't abruptly end. That spirit of *chiba v'reus* should extend throughout the entire year.
Let's carry forward Purim's message: in a world growing colder and more isolated, be the human warmth someone else needs. Real connection—imperfect, effortful, and heartfelt—remains irreplaceable.
מדוע מיליונים פונים לבינה מלאכותית לחברות, אישור והבנה? הבינה המלאכותית היא בסך הכול מכונה – אין לה רגשות אמיתיים, אין לה אמפתיה אמיתית, והיא לא יכולה להיות חבר אמיתי. זה עולם של אשליה מוחלטת וזיוף.
התשובה העצובה אבל הכנה היא ש**חיבור אנושי אמיתי** הפך לקשה כל כך למצוא. אנשים רבים מתקשים לפגוש אחרים שזמינים באופן עקבי, לא שופטים, מקבלים באופן מלא ומבינים לעומק – תכונות שהבינה המלאכותית יכולה לדמות 24/7 בלי להתעייף, בלי לבקר ובלי לנטוש אותם.
הפתרון, לדעתי הצנועה, אינו להילחם נגד הבינה המלאכותית. היא כאן כדי להישאר, בדיוק כמו האינטרנט. ניסיון למגר אותה יהיה קרב אבוד. אפילו אברך החי בישיבת מיר, שלעולם לא נוגע במחשב או בטלפון, תלוי בעקיפין באינטרנט: הספרים שהוא לומד סביר להניח שנערכו או הופצו באמצעות כלים דיגיטליים; התומכים שמממנים את הישיבה מרוויחים את פרנסתם באונליין; הסופרמרקט שבו הוא קונה משתמש בו למלאי ולתשלומים. הבינה המלאכותית משתלבת בחברה בדרכים דומות, בלתי נמנעות.
אנחנו לא יכולים למחוק אותה – אבל אנחנו **כן** יכולים להגיב על ידי כך שנעשה חברים טובים יותר בעצמנו. אנחנו יכולים להתאמץ לפנות לאחרים, לשאול איך הם באמת מרגישים, להקשיב בלי למהר להשיב, להראות אכפתיות אמיתית ולהביע חיבה בגלוי. מעשים קטנים של חום ונוכחות יכולים למלא חללים שאף אלגוריתם לא יוכל למלא לעולם.
נושא מרכזי של פורים הוא חיבה ורעות – חיבה וחברות. בפורים אין הבדלה במובן הרגיל כשהוא בא אחרי שבת, ומסמל שהשמחה, האחדות ואהבת האחים של היום לא צריכים להיגמר בבת אחת. רוח של *חיבה ורעות* צריכה להתמשך לאורך כל השנה.
בואו נישא את המסר של פורים הלאה: בעולם שהולך ומתקרר ומתבודד יותר, תהיו אתם החום האנושי שמישהו אחר זקוק לו. חיבור אמיתי – לא מושלם, דורש מאמץ ומגיע מהלב – נשאר בלתי ניתן להחלפה.
