Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
The commandment to "Remember what Amalek did to you on the way (ba’derech)" (Deuteronomy 25:17) frames the eternal war between Israel and Amalek not merely as a historical vendetta, but as a clash of ontological states. The Zohar identifies this conflict as a war waged on two fronts—"Above and Below"—defiling the upper Sanctuary and the lower nation simultaneously. This cosmic disruption is rooted entirely in the specific location of the attack: "On the Way."
The Philology of Conquest
To understand the Amalekite threat, one must redefine the Hebrew concept of Derech (Way). Etymologically, Derech shares a root with Dricha (treading or trampling). Walking is not a passive movement through space; it is an active conquest of the ground beneath one's feet. To "tread" implies the exertion of force against resistance.
This dynamic is paralleled in the phrase “Dorech Keshet” (treading/bending a bow). A bow in its resting state is impotent; it acquires power only when bent against its natural form. Similarly, to be "on the way" spiritually means to be in a state of high tension, overcoming the inertia of material reality to generate forward motion. "The Way" is therefore defined by the act of overcoming.
The Walker vs. The Finished
This definition of the path delineates the essential difference between Israel and Esav (the progenitor of Amalek).
Israel is the "Walker" (Mehalech): The spiritual DNA of Israel is encoded in the first command given to Abraham: “Lech Lecha” (Go forth). Israel is defined by movement, by the pursuit of a future state, and by the refusal to remain static. This is the essence of the name "Yaakov"—he who follows at the heel, always in pursuit of the next spiritual attainment.
Esav is the "Finished" (Asui): Esav is described as “Asui” (Made/Done). He represents a state of being "finished"—complete in the material present, static, and satisfied with the natural world as it is. He embodies the "now," devoid of the tension required to strive for a different "tomorrow."
Amalek, the essence of Esav, attacks Israel “BaDerech” because he opposes the very concept of the journey. He seeks to neutralize the dricha—the tension and striving. By attacking "on the way," Amalek attempts to "cool" (Asher Karcha) the burning heat of spiritual momentum, trying to convince the traveler that there is no destination and that the static, natural world is the only reality.
Rachel: The Home on the Road
The tension between the journey and the destination is resolved through the figure of Rachel Imeinu. Although she is the Akeret HaBayit (the essence/foundation of the House), she is uniquely buried "on the way" rather than in the ancestral tomb.
The "House" represents stability, arrival, and the ultimate destination (the Temple). The "Way" represents the exile and the struggle. Rachel is buried on the road to embed the concept of "Home" within the "Way." Her presence ensures that even when Israel is wandering in exile, the journey is not aimless. She guarantees that the "Way" remains a vehicle leading back to the "House." Her weeping for her children is the force that connects the fragmented reality of the road back to the unity of the destination.
Refidim and the Weakness of Stasis
The Amalekite attack occurred at Refidim, interpreted by the Sages as Rifyon Yadayim—a weakening of the hands. Within this framework, Refidim signifies a relaxation of the spiritual tension required to "tread" the path.
When Israel weakens their grip on the "bow"—when they stop overcoming the resistance of the material world—they lose their status as "Walkers." In that moment of ceased momentum, they become static. Once static, they enter the domain of Esav and become vulnerable to Amalek.
Conclusion
The command to destroy Amalek is a directive to maintain spiritual motion. The attack "on the way" was an attempt to sever the connection between the effort of the journey and the sanctity of the destination. The ultimate victory is achieved when the "Way" itself is sanctified—when the struggle of the journey is recognized as the very method by which the Divine House is built. Until the final rest, the valid spiritual posture is one of Dricha—constant treading, tension, and forward movement against the forces of stagnation. [עפ"י דברי מו"ר זצ"ל]
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך: המאבק בין ה"מהלך" ל"עשוי"
המצווה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ" (דברים כ"ה, י"ז) מגדירה את המלחמה הנצחית בין ישראל לעמלק לא רק כנקמה היסטורית, אלא כהתנגשות בין מצבים קיומיים (אונטולוגיים). הזוהר הקדוש מזהה את הקונפליקט הזה כמלחמה הניטשת בשתי חזיתות – "לעילא ותתא" – המטמאת את המקדש העליון ואת האומה למטה בו-זמנית. שיבוש קוסמי זה נעוץ כולו במיקום הספציפי של המתקפה: "בדרך".
הפילולוגיה של הכיבוש
כדי להבין את האיום העמלקי, יש להגדיר מחדש את המושג העברי "דרך". מבחינה אטימולוגית, המילה "דרך" חולקת שורש עם המילה "דריכה" (רמיסה או מתיחה). הליכה אינה תנועה פסיבית במרחב; היא כיבוש אקטיבי של הקרקע תחת רגלי ההולך. ה"דריכה" מרמזת על הפעלת כוח כנגד התנגדות.
דינמיקה זו מקבילה לביטוי "דורך קשת". קשת במצב המנוחה שלה היא חסרת אונים; היא צוברת כוח רק כאשר דורכים ומכופפים אותה נגד צורתה הטבעית. באופן דומה, להיות "בדרך" מבחינה רוחנית פירושו להיות במצב של מתח גבוה, הגובר על האינרציה (ההתמדה) של המציאות החומרית כדי לייצר תנועה קדימה. "הדרך", אם כן, מוגדרת על ידי אקט ההתגברות.
המהלך מול העשוי
הגדרה זו של הנתיב משרטטת את ההבדל המהותי בין ישראל לעשיו (אביו של עמלק).
ישראל הוא ה"מהלך": ה-DNA הרוחני של ישראל קודד בציווי הראשון שניתן לאברהם: "לך לך". ישראל מוגדר על ידי תנועה, על ידי חתירה למצב עתידי, ועל ידי הסירוב להישאר סטטי. זהו המהות של השם "יעקב" – זה העוקב אחר העקב, תמיד במרדף אחר ההישג הרוחני הבא.
עשיו הוא ה"עשוי": עשיו מתואר כמי שנולד "עשוי". הוא מייצג מצב של גמירות – מושלם בהווה החומרי, סטטי ושבע רצון מהעולם הטבעי כפי שהוא. הוא מגלם את ה"עכשיו", נטול המתח הנדרש כדי לשאוף ל"מחר" אחר.
עמלק, תמציתו של עשיו, תוקף את ישראל "בדרך" משום שהוא מתנגד לעצם הקונספט של המסע. הוא מבקש לנטרל את ה"דריכה" – את המתח והשאיפה. על ידי תקיפה "בדרך", עמלק מנסה לצנן ("אשר קרך") את החום הבוער של התנופה הרוחנית, בניסיון לשכנע את הנוסע שאין יעד ושהעולם הטבעי והסטטי הוא המציאות היחידה.
רחל: הבית שעל הדרך
המתח בין המסע ליעד נפתר דרך דמותה של רחל אמנו. למרות שהיא "עיקרת הבית" (יסוד הבית), היא נקברה באופן ייחודי "בדרך" ולא במערת המכפלה.
ה"בית" מייצג יציבות, הגעה והיעד הסופי (בית המקדש). ה"דרך" מייצגת את הגלות והמאבק. רחל נקברה על הדרך כדי להטמיע את מושג ה"בית" בתוך ה"דרך". נוכחותה מבטיחה שגם כאשר ישראל נודדים בגלות, המסע אינו חסר מטרה. היא מבטיחה שה"דרך" תישאר כלי המוביל חזרה אל ה"בית". בכייתה על בניה היא הכוח המחבר את המציאות המפורקת של הדרך חזרה אל האחדות של היעד.
רפידים וחולשת הסטטיות
מתקפת עמלק התרחשה ברפידים, מקום שפורש על ידי חז"ל כ**"רפיון ידיים"**. במסגרת זו, רפידים מסמלת הרפיה של המתח הרוחני הנדרש כדי "לדרוך" בנתיב.
כאשר ישראל מרפים מאחיזתם ב"קשת" – כאשר הם מפסיקים להתגבר על התנגדות העולם החומרי – הם מאבדים את מעמדם כ"מהלכים". באותו רגע של הפסקת התנופה, הם הופכים לסטטיים. ברגע שהם סטטיים, הם נכנסים לתחומו של עשיו והופכים פגיעים לעמלק.
סיכום
הציווי להכרית את עמלק הוא הוראה לשמור על תנועה רוחנית. המתקפה "בדרך" הייתה ניסיון לנתק את הקשר בין המאמץ של המסע לבין קדושת היעד. הניצחון הסופי מושג כאשר ה"דרך" עצמה מתקדשת – כאשר מאבק המסע מזוהה כשיטה שבאמצעותה נבנה הבית האלוקי. עד המנוחה האחרונה, העמידה הרוחנית התקפה היא של "דריכה" – דריכה מתמדת, מתח ותנועה קדימה כנגד כוחות הקיפאון.
