Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
What is the connection between the mitzvah of charity and the mitzvah of the half-shekel?
The Gemara in several places connects the mitzvah of the half-shekel to the mitzvah of charity. Thus we find in tractate Bava Batra (folio 9a): “And Rabbi Elazar said: At the time when the Temple stood, a person would weigh his shekel and it would atone for him. Now that the Temple is no longer standing, if they perform charity — it is better; and if not, idol-worshippers come and take it by force.” That is to say, charity comes in place of the half-shekel.
More explicitly, it is explained in the words of the Gemara (there, 10b): “Rabbi Abbahu said: Moshe said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, by what means will the pride of Israel be raised? He said to him: Through ‘Ki Tisa’.” And Rashi explains there: “If you come to raise their heads through elevation, take from them a ransom for charity.”
Now, on the plain level, there is no connection at all between the mitzvah of the half-shekel and what we know as charity — no poor person benefits from it at all. The mitzvah of the half-shekel is that each and every person must give half a shekel of his own, combine it with the half-shekel of everyone else, and from that they bring offerings, according to the law of the half-shekel. This is the portion of Shekalim, which is the portion of the communal offerings — all communal offerings come from this money, and the benefit is to each individual, as it is stated in the Midrash (Bamidbar Rabbah 21:21; Tanchuma Pinchas 12): “Rabbi Yehuda bar Rabbi Simon said: There never was a person in Jerusalem who had sin in his hand. How? The Tamid of the morning atones for the sins of the night, and the Tamid of the afternoon atones for the sins committed during the day. Nevertheless, no person spent the night in Jerusalem with sin in his hand, as it is said: ‘Righteousness lodges in it’ etc.” And from these shekalim all the needs of the Temple are provided, and this extends to the needs of the city, the needs of the many. Whoever benefits from the offerings is each individual, in a measure far greater than what he gives. If so, where is the charity here? In what aspect does the mitzvah of the half-shekel join with charity? With whom are we performing charity here? After all, each one gives half a shekel, and he receives far more than what he gives.
Kindness, Justice, and Charity — “For in these I delight”
The Rambam, at the end of the Guide for the Perplexed (at the end of part three, chapter 53), writes an entire chapter to explain the three concepts of kindness, justice, and charity, as it is written in the verse in Yirmiyahu (9:22–23): “Let not the wise man glory in his wisdom, nor let the mighty man glory in his might, let not the rich man glory in his riches. But let him who glories glory in this, that he understands and knows Me, that I am the Lord who exercises kindness, justice, and righteousness in the earth; for in these I delight, says the Lord.”
These three concepts the Rambam comes to explain, and as he writes there (chapter 54) that when the verse says “for in these I delight, says the Lord,” the meaning is — as it were — the Creator of the world desires that we too should do so: “In these I delight” — these are the deeds in which I delight.
And so the Rambam explains: Kindness is an action in which there is no aspect of obligation at all. We do it only out of the goodness of the heart, voluntarily, without any element of duty, no obligation whatsoever — pure kindness. Whereas justice is what we are obligated to do, meaning it can be claimed against us, one can come to court, seize our property, take it from us even against our will.
Charity, the Rambam innovates, is an action that is essentially voluntary, but the innovation is that justice is mixed into it here. The Rambam reveals that a person must feel obligation in performing charity. Indeed, this obligation is not due to justice but due to the nobility of the soul — that is, when a person performs charity and does so as kindness, he does not fulfill the mitzvah of charity properly; that is not the mitzvah of charity. The mitzvah of charity is fulfilled only if it is done with obligation, with the feeling of debt.
In charity I must give what is mine — but as one who is obligated
And behold, this debt is of course not an ordinary debt, for as the Rambam writes, if a person pays a debt such as a worker’s wage as charity, that is a distortion — it is not correct. Whoever pays a worker’s wage, he is obligated to do so, and he gives the worker what is essentially his own — he pays a debt. Similarly, if someone repays a loan as charity, that too is foolishness; it is also a distortion of the soul. When someone repays someone else, he is essentially giving him what is his. Indeed, in charity I give him what is mine, not what is his. It is not his — it is mine — but I am obligated in it.
In essence, in all obligations in monetary law — what is called obligations of Choshen Mishpat, including everything a person owes, every loan written in the Torah such as all 24 principal categories of damages — he is obligated as in a loan. When a person is obligated to repay a loan, he is not obligated because it is written in the Torah; the Torah does not obligate him in it. When a person borrows, he is obligated to pay — this is simple and self-evident. All the obligations that the Torah innovated are all obligations where, when the person gives them, he gives something to which the other has a right to claim — it essentially belongs to the claimant. And when the person repays, he pays what he owes; he essentially gives him what is his.
In charity, the law of charity is precisely to give it as an obligation. It is not justice and it is not kindness — it is charity. The matter is not justice — that is, I am not giving him what is his; I am truly giving him what is mine. But I give it to him as one who is obligated, due to the nobility of the soul. It is not an obligation due to laws, due to justice, but due to the nobility of the soul. I am obligated to give charity as is proper, and they give it only as one who is obligated. This is the innovation; the innovation of charity is to be obligated.
Apparently, this is the source for the custom of Israel that when giving charity, people accept upon themselves and afterward fulfill. This is what they do when collecting for charity — [even though there is also a way where they knock on doors and ask for charity], people commit to such-and-such an amount and afterward pay; this is the usual order. Thus people give charity.
In the verse in Parashat Re’eh it is written (Devarim 15:10): “You shall surely give to him, and your heart shall not be grieved when you give to him, for because of this thing the Lord your God will bless you in all your work and in all the undertakings of your hand.” Rashi brings there the words of Chazal: “For because of this thing — even if you said you would give, you receive the reward of the statement together with the reward of the deed.” These words require explanation: what is the intent here that the statement to give joins the reward, joins the mitzvah.
Indeed, apparently this is the explanation in Rashi’s words: Chazal intend to say that the “you said to give” is part of the mitzvah of charity. Part of the mitzvah of charity is to make myself obligated in the matter — I must give as one who is obligated. If I do not give as one who is obligated, but only as an act of kindness from the goodness of my heart, that is not charity; that is performing kindness, that is gemilut chasadim. But to give charity, there must be here something of justice.
Doubt in the money of the poor — stringently — because I am obligated even from my own
The Gemara says (see Chullin 134a, and so is the opinion of the sugya according to most Rishonim) that in a case of doubt regarding the money of the poor, we rule stringently — unlike all other monetary doubts. In all monetary laws of justice, one is exempt in doubt: “This is a great principle in law: the one who seeks to extract from his fellow bears the burden of proof” (Bava Kamma 46a). In every doubt in justice, the defendant is exempt; one cannot obligate from doubt. But in the money of the poor, he is obligated even from doubt. And the Gemara derives this from the verse “The poor and the needy — justify him,” “Justice from your own and give to him.”
The explanation of the matter: behold, all justice deals with doubt whether it is his or mine. If I am obligated to him, that means it is his and I give him what is his; and if I am not obligated to him, that means it is mine. And when there is doubt whether it is mine or his, from doubt we do not extract from me and consequently it is mine. So it is with a worker’s wage, with a loan, in all places where justice obligates — the law obligates to give him if it is his. And if it is not his, then it is proven that it is mine, and the one who seeks to extract from his fellow bears the burden of proof. Indeed, in gifts to the poor, in any case the obligation is to give from my own, and consequently the obligation is in doubt as in certainty, for even doubt obligates, like any doubt in a mitzvah where a person is obligated. And here the very mitzvah is to give him from my own; therefore, when there is a claim between me and a poor person, the determination that it is mine is not sufficient, because I am obligated to give him from my own — this is the essence of the obligation, and obligation — behold, even in doubt one is obligated.
The concept of obligation is foreign in the laws of the nations
We are accustomed to using the word “obligation” as if it is a simple and clear word, but in truth the concept of obligation is foreign. If we examine, we will see that most people in the world do not know what it is at all — what is the meaning of “I am obligated.” After all, either it is mine or it is yours — so everyone understands. And if it is mine, then what am I obligated to you? What is the meaning of the word “obligated.”
Among the gentiles, concerning whom it is said “and they do not know the laws,” many say this explicitly, and apparently all think so: that the concept of obligation is foreign to law. In law, there are no obligations — either it is his or it is yours. If a person holds an object belonging to someone else, he must return it because the object is the other’s and not his; however, this is not called that he is obligated to him.
Moreover, even an upright person who, when he holds another’s object, returns it even though the owner forgot about it, or returns to heirs the property of their deceased relative — they will note this as fine behavior, they mark him as an upright person; this is uprightness. But it has nothing to do with the concept of being obligated. The very concept that a person is obligated is not understood. What is the meaning of the words “he is obligated.” “He” — that is, the person — has himself and everything that belongs to him, so what is the meaning of obligated, unless we say that there are parts within something of his that are not entirely his, and if so, again it does not pertain to the concept of obligation.
For the vast majority of people, the system of interpersonal relations is built such that people take care of themselves; only the understanding that if I behave this way, others will behave this way toward me is interpreted among people as if it were an obligation. Indeed, this is very far from obligation — the person is not obligated to anything.
In truth, if we examine carefully, the concept of obligation is a foreign concept. It is impossible to say that a person is obligated to do something because otherwise it will not be good for him, it will not be pleasant for him — this is not called that he is obligated, just as one cannot say that a person is obligated to eat. A person is not obligated to anyone in anything — so it appears to a person. He exists for himself because he exists. Only after he is found among people, this is a situation that compels him to need proper human relations; consequently, the concept of obligation was mistakenly transferred here in an incorrect way. But in truth he is not obligated in anything to anyone else — only that if he does not behave nicely the consequences will not be good, and he fears unpleasant and bad results. Indeed, this has nothing to do with obligation.
The concept of obligation, as those legal scholars of “they do not know the laws” claim, can be replaced with the concept of right. Instead of saying that I am obligated, they will say that the other has a right to claim and take from me; but the concept of obligated, according to them, is a concept invented by religions. In law there is no such concept — there is no such thing as obligated; I am not obligated in anything.
The foundation of the entire Torah is that a person should feel obligated
The language of the Rambam in Hilchot Matanot Aniyim (10:1): “We are obligated to be careful with the mitzvah of charity more than with any other positive commandment, for charity is a sign of the righteousness of the seed of Avraham our father, as it says: ‘For I have known him, to the end that he may command his children… to do righteousness…’ And the throne of Israel is not established nor the true religion sustained except through charity, as it says: ‘In righteousness shall you be established’; and Israel is not redeemed except through charity, as it says: ‘Zion shall be redeemed with justice, and her returnees with charity.’”
It is written here that the throne of Israel [and here it speaks of the kingdom of Israel] is not established, nor the true religion sustained, except through charity. The foundation upon which the true religion stands — that is, the foundation upon which the Torah stands — is charity.
At first glance, what does this mean — how much so? For it is clear and understood that it is not speaking of facts, of the technical side, that without charity the Torah cannot stand; rather, it speaks of the fact that the mitzvah of charity is that upon which the Torah stands. The true religion does not stand and exist except through charity.
The explanation of the matter: the foundation of the entire Torah is the matter of obligation — in truth. The concept of obligation is a basic concept. First of all, before everything, a person is obligated; in his very existence he is obligated.
For behold, the simple perception of all people in the world is that a person in his essence is a free creature; he is owner of himself and can do what he wants. Only, this does not work — imagine what would happen if everyone did what he wants. Therefore, every person “is obligated” to limit himself, but within those limits he is not obligated in anything, and even the limits themselves he is not obligated — only that it is impossible without them; they will not let him behave that way; there is such an order, and people live within an orderly system in some specific way — but without any perception of obligation.
Indeed, in truth, a person in his essence is obligated, and this is before everything. When one turns to a person and claims from him — you are obligated, essentially. A person must understand [in truth, this is a great effort for a person to clarify this to himself; it is much easier to clarify to others than to oneself] that he truly is obligated. In his very essence, in his very existence, in his very being — he is obligated essentially; a person is an obligated creature. Thus, in these words, the book Mesilat Yesharim begins: “The foundation of piety and the root of perfect service is for a person to clarify and verify for himself what is his obligation in his world.” This is the first thing: a person as a person is obligated from his very existence.
For behold, the Creator of the world created man, gave him existence, gave him being, gave him reality, being — and only by virtue of this he exists, he is. If so, after man received his existence, it is not his, and he is obligated. Indeed, since man does not grasp this foundation, and he feels that he exists because he exists — consequently he does not grasp that he is obligated; he does not understand what they want from him, and to whom he is obligated.
The obligation of charity is to be obligated to the poor
Now, in the mitzvah of charity it is written that the Torah obligates us to rise and be obligated — to be obligated to give to the poor from our own; I am obligated to give him from mine.
For behold, at first glance, what do I have to do with him? After all, of course he has no right of claim against me; he cannot sue me. And even if they force charity, it is not the poor who do so, but the court of the city, the good people of the city who do so, as is explained here in the sugya in Bava Batra (see there 8b). But the Torah commands me to be obligated to someone to whom I owe nothing, and this obligation — as the Rambam calls it — is not an obligation due to justice; it is not an obligation due to the legal system, but due to the nobility of the soul, due to spiritual nobility. The soul obligates me to others.
These are the words written in the Rambam: “The true religion is not established except through charity.” This is what the true religion says, this is what the Torah — which the Rambam calls the true religion — says.
For behold, we were created, we received our existence; our existence is not ours. When a person is liable for death, he is obligated to return his life to the One who gave it to him. He received, and he is claimed to return it.
The mitzvah of charity is almost the only mitzvah where a person must make himself obligated — a person must rise to that nobility of soul that makes him obligated in charity. In all the mitzvot a person is obligated, but in all the mitzvot the Holy One, Blessed be He, commanded and it is impossible to violate the order. But here the Holy One, Blessed be He, commanded us to be obligated to the poor — to that one with whom I perform charity.
A person of Israel also lives as part of a public system
The mitzvah of the half-shekel, in its essence, is a mitzvah that reveals to us and teaches us that we exist in two circles of existence, in two systems of existence. The personal existence — that each and every one exists as a specific private individual, he and his 248 limbs and 365 sinews; each and every one is a private person for himself, and he has his own possessions, he has himself with everything connected to it — this can be high above high or low below low, height without equal or lowliness without equal. This is one system of existence.
But man — and we speak of a man of Israel — lives in an additional system of existence. A man of Israel lives in a system as part of the public, part of the whole, part of a system — that I in and of myself, with all my being, with all my private reality, I am only a limb in this enormous system. A small limb — sometimes negligible, sometimes a bit more important, and sometimes there are people who are weighed against many. There was one man who was weighed against all 600,000 — all of Israel together. But these are the two systems within which we live, and this was given to us, to the form of man who receives the Torah.
This is the reality of the public — the public is a living and active body, a body in which each and every one of us is a part. But this public is a public that exists, it is found; it brings offerings, performs mitzvot, prays as a public, is responsible as a public for each and every one. Each one is responsible for everyone — if someone did not hear the Megillah, I am also obligated in his Megillah. Therefore, even though I have fulfilled my obligation, and this additional reading of mine is no longer a reading of obligation — even so I can fulfill his obligation through the law of arvut (mutual responsibility), and the second one fulfills his obligation because I am obligated in his mitzvah. All Israel are guarantors for one another.
In such a way that this reality is a legal reality; it is an existing reality. It is a reality that, just as each and every one exists and is, and he exists for himself and he is he — just as the Mishna in Avot (1:14) says “and when I am for myself, what am I” — when I am for myself, then I am for myself. Indeed, together with “I am for myself,” I am a part and a limb of an enormous and great system of another existence, another existence — the existence of the public. And the public — not as a collection of individuals, but as a unit that is created from the collection of individuals.
This reality called public is a reality that is unique only to the collective of Israel. From here comes the obligation. For at first glance, from where do I become obligated in my very existence? From where comes the obligation? To whom am I obligated? Indeed, since in my very existence I am joined from many — consequently, from here comes the obligation. The root of obligation comes from here.
The depth of the feeling of obligation — because I am part of the reality of the public
The Gemara there in Bava Batra (10b) brings a baraita that expounds the verse “Charity exalts a nation, but kindness of peoples is sin”: “Charity exalts a nation” — these are Israel; “but kindness of peoples is sin” — all charity and kindness that the nations of the world do is a sin for them, for they do it only to boast in it. And the baraita extends to expound the verse there in several ways. “Charity exalts a nation” — charity exalts us. “By what means will the pride of Israel be raised?” — through “Ki Tisa.”
Here is found the depth of the feeling of obligation that a person must have. For behold, a person must feel and grasp himself as an obligated creature, and the natural question is: to whom am I obligated? What do I have to do with him?
Indeed, we are one reality. Every debt that he is obligated in applies to the entire public; all Israel are guarantors for one another. From here — the depth of the perception of being obligated: I am obligated to everyone. Among the nations this does not exist; the perception of the public does not exist among them. All charity and kindness that they do is never from a perception of obligation, but the person does it as a right for himself — it is good and pleasant for him when he gives. And as a very clever Jew from the previous generation once said: a person is willing to forgo and suffer even so that the other should have — but on condition that he be the one who gives it to him. This is the feeling of giving.
This is also the matter of the mitzvah “the rich shall not increase” — for behold, the Gemara in Kiddushin says (21b): “The Torah spoke only against the evil inclination.” All the mitzvot of the Torah are against the evil inclination. And at first glance, the mitzvah “the rich shall not increase” fits very well with the evil inclination — after all, who wants to give? Indeed, this is a complete mistake; this is a mitzvah that is explicitly against the evil inclination, for to command the rich to give exactly like the poor is something against his nature; it is very difficult for the rich to bear that he gives exactly like the other — these are the traits of people.
The root of obligation is found in the fact that I am not only “when I am for myself”; I am part of a system, part of a reality much higher. I am claimed by everyone, and when I do something it is under the responsibility of everyone. When I do something good — this is an elevation for everyone; and when I do something not good — this harms everyone. I am not alone; I am not for myself; I am obligated.
And so, in the depth of the mitzvah of the half-shekel — the mitzvah through which we connect to that reality called public — in the depth of this mitzvah is found the point of the mitzvah of charity.
The mitzvah of charity is not fulfilled in the act of giving in and of itself. If I give this as kindness, from the goodness of my heart — I have not fulfilled the mitzvah of charity. Indeed, the mitzvah is fulfilled when it is given as charity — that is, when there is justice in the matter. I am claimed for this, but I am not claimed in court, nor even by the poor person who asks me. I am claimed by the nobility of my soul; the nobility of my soul is the higher part of me. This is “by what means will the pride of Israel be raised” — “through Ki Tisa.” And that higher part is that same reality that Hillel the Elder said about (Sukkah 53a): “If I am here, everything is here.” That same reality that each one must rise and connect to.
“Half-shekel” — the mitzvah is the halving
We are obligated to give half a shekel, and at first glance it would have been simpler to say that we are obligated to give half a shekel — after all, this is the amount we are obligated to give, half of the shekel. Why was the language “half-shekel” stated? What does it intend to teach us here?
And behold, the matter of “half” is that here there is something that belongs to the halving of the shekel. We need to halve it, and in the language of the verse “I have halved and I will heal” (Devarim 32:39) — “I have halved” is called striking something, cutting it in two; this is half. However, now we must understand what the matter of the half is here — after all, no one does these things. If we take a shekel and halve it, make it into half — we will not fulfill the obligation. One must break it and then receive half and give half. What does the half do here? What do we need to understand here, according to our value — what do they teach us here?
The intention in “half” is that we must understand that the complete shekel in our hand — we must halve it for the higher reality of ourselves. The meaning of the word “half” for us is that we belong to that half of the shekel.
The shekel — its matter is the weighing, this is the point of choice in the world. Every person who truly chooses must contemplate this and understand — for behold, choice is always what is more important, where is the true value found, where is the greater value and where is the lesser value. One never gives something precious of great value in exchange for something of lesser value — and if one does so, it means he erred in evaluation. True choice is to choose the correct value — here is found the choice. The choice is found in the shekel, in the weighing — what is more honorable, what has greater value, what tips the scale — this value or that value. And every person knows that this is always the choice, in every situation, in whatever we are dealing with — always, forever, we are occupied with this tractate: to weigh, to evaluate.
In most cases we err, to our sorrow — and would that it were only in most. We prefer the glittering over the true gold; we prefer the moment over eternity, the secondary over the essential. We work with false values; our measures and weights are defective. Indeed, the point of choice is found here.
The mitzvah of the half-shekel is a mitzvah to take from ourselves a part of the shekel and give it. If one gives a half-coin, one gives a certain amount; however, here the mitzvah is that the shekel is entirely ours, and from it we must give half. One must give half — that is, the giving must come from within us. We must also perform the halving — take from our own and give. Half is an action done on the whole — that we halve it.
The mitzvah of charity raises us to the nobility of the soul
This is the mitzvah. The mitzvah is to live with that same raising of the head — “by what means will the pride of Israel be raised” — where is found the point of our exaltation? “Through Ki Tisa.” The Gemara teaches us that this mitzvah is essentially the mitzvah of charity. Concerning those who perform charity it is written in the verse “He shall dwell on high” (Yeshayahu 33:16), “Charity exalts a nation” (Mishlei 14:34). Charity raises us to the nobility of the soul from which we are obligated — this is the nobility of the soul to which we join in the mitzvah of the half-shekel.
It is very wonderful to contemplate how the mitzvah of charity is the foundation upon which the Torah stands. A person does not fulfill the mitzvah of charity if he takes money and gives — with this one does not fulfill the mitzvah of charity properly. The mitzvah of charity is fulfilled when the thing is given as justice, as an obligation due to the nobility of the soul.
In the month of Adar, in which we were commanded to precede our shekalim to the shekalim of Haman so that “their shekalim should precede his shekalim” (Megillah 13b) — in that same month of Adar we came to the prophet Yechezkel who was there in Babylon and said to him that we are exempt; the giving of the Torah that obligated us is finished: “A servant whom his master sold and a woman whom her husband divorced — does this one have anything upon that one?” (Sanhedrin 105a; see Ramban Shabbat 88a). Once they were obligated to one another, but now they are exempt from one another — this is what was in the month of Adar.
The result of this was, Heaven forbid — may the Merciful One save us — to destroy, to kill, and to annihilate all the Jews — people who are exempt, as it were. The Holy One, Blessed be He, did not create. The Holy One, Blessed be He, created an obligated man; He gave us an obligating Torah. From exempt people they want to free themselves, and from obligated people — obligated also to them. Every obligation is mutual.
“Their shekalim should precede his shekalim” — by virtue of the shekalim we return to being obligated. The Gemara says that this is what saved us, and this is what will stand for us always.
As long as the Temple stood, the half-shekel atones. And when the Temple is no longer standing, the Gemara says that what atones in the manner of the half-shekel is charity. Indeed, charity atones when it is given as is proper, when it is given in the manner of obligation — and as the Rambam says: obligation due to the nobility of the soul.
Summary of the Contents
The article deals with the essence of the mitzvah of the half-shekel and its deep connection to the mitzvah of charity, according to the teachings of Rav Moshe Shapira zt"l. Here are the central points:
Charity as a substitute for the half-shekel: Chazal teach that in the time when there is no Temple, charity replaces the half-shekel in the role of atonement (“By what means will the pride of Israel be raised… take from them a ransom for charity”).
The unique definition of charity: The article distinguishes between three concepts according to the Rambam:
Kindness: completely voluntary giving, with no element of obligation.
Justice: a legally enforceable debt; one gives the other what belongs to him.
Charity: the unique fusion — giving something that belongs to me (my money), but out of a sense of obligation. This is not a legal obligation but an obligation stemming from “the nobility of the soul.”
The essence of “obligation”: The article claims that the concept of “obligation” is foreign to world cultures, which see man as a free creature who acts only out of interest or coercion. In Judaism, man is obligated from his very existence as a created being. The mitzvah of charity obligates a person to feel obligation toward the poor, even though the poor has no legal right of claim against him.
The connection to the public: The half-shekel teaches that the Jew lives in two circles: as an individual and as part of a “public.” The public is not merely a collection of individuals but a “living body” in which all are responsible for one another. The obligation to give half a shekel connects the individual to the general system and creates the sense of responsibility and mutual guarantee.
The meaning of “half”: The word “half” (from the language of halving) hints that a person must halve his personal and complete world and dedicate part of it to a higher reality (the collective). The shekel symbolizes “weighing” — the constant human choice between material values and spiritual values.
Salvation through obligation: In the month of Adar, when the people of Israel tried to claim that they were “exempt” from connection with the Holy One, Blessed be He (like a sold servant), the decree of Haman was issued. The preceding of Israel’s shekalim over Haman’s shekalim symbolized the return of the people of Israel to accepting the yoke and obligation — and this brought their salvation.
In summary: True charity is that which is given out of recognition of a spiritual obligation and connection to the collective of Israel, and in this way it continues the atoning power of the half-shekel.
הגמרא בכמה מקומות מצרפת את המצווה של מחצית השקל ומצוות צדקה. לדוגמא כאן, בבבא בתרא דף ט', הגמרא אומרת: אמר רבי אלעזר, בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו. עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושים צדקה – מוטב, ואם לאו – באים עובדי כוכבים ונוטלים בזרוע. זאת אומרת, צדקה באה במקום מחצית השקל.
הגמרא אומרת: אמר רבי אלעזר, מהו שכתוב 'וילבש צדקה כשריון'? לומר לך: מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה – כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. הגמרא בכמה מקומות מצרפת את מצוות מחצית השקל ומצוות צדקה.
אין שום חיבור בפשטות, אין שום חיבור בין מצוות מחצית השקל ומצוות צדקה. אין אף עני שנהנה מזה. אם נהנים מזה, נהנים מזה רק כשירים. מצוות מחצית השקל שכל אחד ואחד צריך לתת מחצית שקל, מי שלא... לצרף את זה למחצית השקל של כולם ומזה תורמים כדן מחצית השקל.
זאת פרשת מחצית השקל, שהיא פרשת קורבנות ציבור, צורכי העיר, כל צורכי המקדש, כל צורכי העיר, זה מגיע עד לצורכי העיר וזה צורכי רבים. אין שמה שום עניין, בפשטות, שום עניין של צדקה. מה שאנחנו יודעים, מה שנקרא צדקה. שום קשר. וכאן אנחנו רואים פעמיים בגמרא, מה ש'במה תרום קרנם של ישראל', וכאן כל הסוגיה כולה היא סוגיה של צדקה. ו'כי תשא', כמו שרש"י אומר: 'כך מהם כופר לצדקה'.
מה שצריך להבין, מה עניינה של צדקה במחצית השקל? ובמה מחצית השקל, באיזה צד מצוות מחצית השקל מצטרפת לצדקה? עם מי אנחנו עושים צדקה פה? כל אחד נותן מחצית השקל והוא מקבל הרבה יותר ממה שהוא נותן. הרבה הרבה יותר. קורבנות ציבור, קורבנות ציבור של כולם. התועלת היא לכל יחיד ויחיד. הגמרא אומרת: מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון. תמיד של שחר מכפר על כל עבירות של לילה, תמיד של בין הערביים מכפר על כל עבירות של יום. מי שנהנה מהקורבנות, כל יחיד ויחיד, בשיעור הרבה יותר גבוה ממה שהוא נותן. מה פה הצדקה?
אמר רבי אבהו, בדף י' עמוד ב' כתוב בגמרא, אמר רבי אבהו: מה משה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: ב'כי תשא'. ב'כי תשא' אומר על זה רש"י: אם באת לשאת ראשם בהגבהה, קח מהם כופר לצדקה. אין שום... שוב, מה שצריך להבין, מה עניינה של צדקה במחצית השקל.
הרמב"ם בסוף ספר מורה נבוכים, בסוף החלק השלישי, פרק נ"א, יש שם פרק שלם לבאר את המושגים: חסד, משפט וצדקה. בפסוק כתוב: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'". זה כתוב בפסוק. הרמב"ם בא לבאר את שלושת המושגים: חסד, משפט וצדקה. וכשהכתוב אומר "כי באלה חפצתי", פירוש: כביכול בורא עולם רוצה שגם אנחנו נעשה כך. באלה חפצתי – אלו הם המעשים שבהם אני חפץ. כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'.
אומר כך: חסד, זאת פעולה שאין בה שום צד של חיוב. אנחנו עושים את זה רק מתוך טוב לב ונדבת לב, בלי שום משהו של חובה. אין פה כלום. שום חיוב אין בזה. חסד נקי. רק בנדבת לב ובטוב לב בלבד. זאת פעולה של חסד.
משפט – זה מה שאנחנו חייבים לעשות. חייבים, כלומר – יכולים לתבוע אותנו, יכולים לבוא לבית דין, לרדת לנכסינו. יכולים לקחת את זה מאיתנו גם נגד רצוננו. מי שמשלם שכר שכיר – זה הוא חייב. הוא נותן לו בעצם את שלו. משלם שכר שכיר, פורע חוב. מי שיפרע חוב בתור צדקה – זה גם, זאת שטות. זאת אומרת, זה גם עיוות בנפש. זה דבר שהוא... כשמישהו פורע למישהו, הוא פורע לו, נותן לו בעצם את שלו.
וצדקה – אני נותן לו את שלי, לא את שלו. זה לא שלו, זה שלי. אבל אני חייב בזה. זה ההבדל בעצם בין כל החובות של... מה שנקרא החובות שבחושן משפט, החובות בדיני ממונות. כל מה שאדם חייב, כל מלווה הכתובה בתורה, היינו כל... כל חוב ד' אבות נזיקין, הלוואה, כל זה מלווה ש... האדם לא חייב ב"כי כתובה בתורה". זה לא התורה מחייבת. כשאדם לווה, אז הוא חייב לשלם. זה דבר פשוט, זה מובן מאליו. כל החובות שהתורה חידשה הם כולם חובות שאדם כשהוא נותן לשני, אז הוא נותן לו את דבר שזכותו של השני לתבוע את זה. זה דבר ששייך בעצם לשני. לא לתובע. כשאני פורע, אני פורע. אני משלם את מה שאני חייב לו. אני בעצם, בעצם נותן לו את שלו.
בצדקה, הדין של צדקה הוא בדווקא, בדווקא לתת את זה כחובה. אם אני נותן... זה לא משפט וזה לא חסד – זאת צדקה. צדקה זה הכוונה: הדבר הוא לא משפט, היינו – אני לא נותן לו את שלו, אני נותן לו באמת את שלי, אבל אני נותן לו כמחויב. מחמת מעלת הנפש. זה לא חוב מחמת הדינים, מחמת המשפטים, אלא זה מחמת מעלת הנפש. אני חייב... לתת צדקה ראוי, כדין, נותנים את זה רק כמחויב.
זה החידוש. חידוש של צדקה זה להיות מחויב. כך הרמב"ם מסביר שם בפרק נ"א. צדקה וכאן הרמב"ם מחדש. צדקה זאת פעולה שבעצם, זאת פעולה של נדבת לב. אבל ה'צדק' שמעורב פה זה חידוש הרמב"ם מחדש, מגלה שצדקה צריך אדם לעשות מתוך... אדם צריך להרגיש חובה בעשייתו. החובה הזאת היא לא חובה מחמת המשפט, היינו זה לא חובה של... אלא זאת חובה מחמת מעלת הנפש.
היינו, כשאדם עושה צדקה ועושה את זה כחסד, הוא לא מקיים מצוות צדקה כתיקונה. זאת לא מצוות צדקה. מצוות צדקה מתקיימת אך ורק אם עושים אותה עם חובה, עם משהו של חוב. הרגשה של חוב. החוב הזה הוא כמובן, לא חוב... רגיל, זה לא חוב כ... המשל שכתוב שם ברמב"ם זה לא... אם מישהו משלם שכר שכיר כצדקה, אז זה עיוות. זה לא נכון.
כנראה שזה המקור ל... הוזכרנו את זה, כנראה שזה המקור ל... מנהג ישראל, שאנשים מלווים עליהם ואחר כך מקיימים. כשמתרימים בני אדם לצדקה, אז כך עושים: בני אדם מתחייבים בכך וכך ואחר כך הם משלמים. זה הסדר. כך בני אדם, בדרך כלל כך בני אדם נותנים צדקה. חוץ מ... כן, שדופקים בדלת, מבקשים צדקה, נו. אבל בדרך כלל בהתרמה, אז כך בני אדם נוהגים. הם מקבלים על עצמם, מתחייבים ואחר כך פורעים את החוב. למה אי אפשר לתת את זה כנדבה? למה צריך להפוך את זה לחוב? להפוך את זה לחוב? אבל כך בני אדם, זה המושג אצל בני אדם בצדקה. "נדרי לה' אשלם". קודם כל נודרים, קודם כל מתחייבים, ואחר כך משלמים.
זה בא לקיים את המצווה הזאת של צדקה, שזה צדק. הדבר הזה הוא צדק. זה לא רק חסד, זה צדק. הדבר הזה הוא נכון לעשות. ולכן האדם הופך להיות מחויב בדבר. וזה מתקיים... כשאדם מתחייב בדבר, זה נקרא צדקה.
בפסוק, בפרשת ראה כתוב: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". כתוב "כי בגלל הדבר הזה", אומר על זה רש"י, חז"ל: "נתון תיתן לו" אפילו מאה פעמים. "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". "בגלל הדבר הזה" – היינו, אפילו אמרת ליתן, אתה נותן שכר האמירה עם שכר המעשה. דברים לא לגמרי מובנים. כתוב "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך ובכל מעשיך ובכל משלח ידך". "בגלל הדבר הזה" – היינו, אפילו אמרת ליתן. גם האמירה ליתן מצטרפת לשכר. מצטרפת למצווה. אז כאן פירוש דברי רש"י, זה כנראה רש"י, זה חז"ל, מתכוונים לומר שזה... הדבר שהתורה חידשה, כולם חובות שאדם כשהוא נותן לשני, אז הוא נותן לו את דבר שזכותו של השני לתבוע את זה. זה דבר ששייך בעצם לשני. לא לתובע. כשאני פורע, אני פורע. אני משלם את מה שאני חייב לו. אני בעצם, בעצם נותן לו את שלו.
בצדקה אני נותן לו את שלי, לא את שלו. זה לא שלו, זה שלי. אבל אני חייב בזה. זה ההבדל בעצם בין כל החובות של... מה שנקרא החובות שבחושן משפט, החובות בדיני ממונות. כל מה שאדם חייב, כל מלווה הכתובה בתורה, היינו כל... כל חוב ד' אבות נזיקין, הלוואה...
אבל כאן המצווה היא לתת לו את שלו בשכר שכיר, בהלוואה, בכל המקומות שהמשפט מחייב, הדין מחייב. הדין מחייב! הדין מחייב אם זה שלו. אם לא – אז כך הדבר הוכרע. בשאלה הזאת הדבר הוכרע שזה שלי. כי המוציא מחברו עליו הראיה. אבל ב... כשיש דין ביני ובין אני, אז ההכרעה שזה שלי לא מספיקה. אתה חייב לתת לו משלך. עיקר החיוב זה לתת לו משלך. וחיוב – אז גם מספק אתה חייב.
המושג חובה הוא זר. אנחנו משתמשים במילה הזאת כאילו היא מילה פשוטה, ברורה. אם נבדוק נראה – רוב בני אדם בעולם לא יודעים מה זה בכלל. מה פירוש אני חייב? מה זה? מה זה, מה אני חייב? מה אני... מה פירוש המילה אני חייב? כולם מבינים: או שזה שלי, או שזה שלך. אם זה שלי, מה אני חייב לך? ואם זה שלך – אני חייב להחזיר לך. אין באמצע.
מה פירוש המילה אני חייב? המושג חובה זה מושג זר למשפט. זה מושג זר. המשפט, המשפט אין בו חובות. או שזה שלו או שזה שלך. אם אתה מחזיק דבר שלו, אז אתה צריך להשיב. אני לא חייב. זה לא שלי. שאני מחזיק משהו של מישהו אחר אני לא חייב. זה שלו, זה לא שלי. אם אני מחזיק דבר שלו, אני חייב לה... אני צריך להחזיר לו. המילה חייב, אנחנו משתמשים בה, אבל אדם ישר, כשהוא מחזיק משהו של השני והשני שכח מזה, הוא מתנהג מאוד יפה, זה יפה מצידו. מציינים את זה. מציינים אותו כאדם ישר. הוא מחזיר, אף על פי שההוא בכלל שכח מזה לגמרי לגמרי, הוא לא זוכר את זה בכלל. או אפילו דבר של מוריש, מחזיר אבידה וכדומה. זה יושר. אבל המושג חייב, אני חייב משהו, חייב, מה אני חייב? מה אני חייב? מה פירוש המילה חייב? מה אני חייב?
המושג שהמציאו הדתות, כך הם טוענים. במשפט אין כזה מושג. אין מה שנקרא חייב, אני לא חייב כלום. ה"גויים" – הגויים שעליהם נאמר "משפטים בל ידעום" – רבים אומרים את זה בפירוש, וכולם כנראה חושבים כך, שהמושג מושג חובה, זה מושג זר למשפט.
זה מושג זר. המשפט, המשפט אין בו חובות. או שזה שלו או שזה שלך. אם אתה מחזיק דבר שלו, אז אתה צריך להשיב. אני לא חייב. זה לא שלי. שאני מחזיק משהו של מישהו אחר אני לא חייב. זה שלו, זה לא שלי. אם אני מחזיק דבר שלו, אני חייב לה... אני צריך להחזיר לו. המילה חייב, אנחנו משתמשים בה, אבל במערכת של בן אדם לחברו, אז בני אדם העתיקו את המושג חייב, שלא בצדק.
רוב בני אדם, הרוב המכריע, חוץ מ... כמה יוצאים מן הכלל, אנשים מוזרים, המערכת של בן אדם לחברו היא בנויה כך שבני אדם דואגים לעצמם. ואם אני אתנהג כך, יתנהגו כך גם איתי. זה כאילו, מתפרש אצל בני אדם כאילו חובה. זה רחוק מאוד מחובה. אני לא חייב כלום. את המושג חובה, כמו שהם טוענים, אותם אנשי משפט "בל ידעום", הם טוענים שאת המושג חובה אפשר להחליף, אפשר להמיר אותו בזכות. במקום לומר שאני חייב, יש לשני זכות לתבוע את זה ממני ולקחת את זה ממני. אבל המושג חייב, זה לעשות את עצמי למחויב בדבר. אני צריך לתת כמחויב. אם אני לא נותן כמחויב, אני נותן את זה כפעולת חסד בלבד, מתוך טוב לב, זאת לא צדקה. צדקה זה חסד, זאת פעולה שצריך להיות כאן משהו של צדק. צדק.
אני לפלוני לא חייב שום דבר. אבל אם אני לא אתנהג יפה, אז... אז זה... התוצאות לא תהיינה טובות. הוא חושש מתוצאות לא טובות, לא נעימות. אין לזה ולחובה ולא כלום. במצוות צדקה כתוב, התורה מחייבת אותנו, התורה מחייבת אותנו להתרומם ולהיות חייבים. להיות חייבים. להיות חייבים לתת לעני משלנו. אני חייב לתת לו משלי. מה לי ולו? מה לי ולו? זכות תביעה כלפיי – כמובן אין לו. הוא לא יכול לתבוע אותי.
אם כופים על הצדקה, אז לא העניים עושים את זה. בית הדין עושה את זה. בית הדין, בית הדין של העיר, טובי העיר עושים את זה. כופים. כמו שמבואר כאן בסוגיה בבבא בתרא. אבל התורה מצווה עליי, מצווה עליי להיות חייב למישהו שאני לא חייב לו כלום. והוא יש לו את עצמו ואת כל אשר לו. מה פירוש חייב? אלא אם כן תאמר שיש חלקים בתוך משהו שלו, שהם לא לגמרי שלו. אז את זה, אז זה... זה בפירוש לא שייך למושג חייב. אי אפשר לקרוא לזה חייב.
אצלנו, זה נקרא חייב מיתה. האדם חייב להחזיר את חייו. אם נבדוק היטב, המושג חובה זה מושג זר. זה מושג זר. מה בדיוק פירוש המילים "אני חייב"? מה זה? מה זה "אני חייב"? אני חייב – אחרת לא יהיה לי טוב, אחרת לא יהיה לי נעים, אחרת לא... זה נקרא שאני חייב? זה נקרא שבאופן הזה אני... כמו שאי אפשר לומר שאדם חייב לאכול. אדם לא חייב לאף אחד שום דבר. כך נראה לבני אדם. הוא קיים לעצמו. מכיוון שהוא קיים, נמצא בין בני אדם, זה מצב שמכריח אותו להזדקק ליחסי אנוש תקינים. וממילא, אז הועתק לכאן, בטעות, בצורה לא נכונה, המושג חובה.
אנחנו נבראנו, אנחנו קיבלנו את מציאותנו. מציאותנו היא לא שלנו. היא לא שלנו. כשאדם חייב מיתה, הוא חייב להחזיר את חייו, למי שנתן לו אותם.
פירוש: הבסיס לכל התורה כולה, זה עניין החובה באמת. אני חייב. מושג החובה זה מושג בסיס. מושג בסיסי. האדם הוא חייב, ראש לכל, לפני הכל. האדם מחויב. בעצם, עצם מציאותו, הוא מחויב. התפיסה הפשוטה של כל בני האדם בעולם היא שאדם ביסודו הוא יצור פטור. הוא בעלים על עצמו, יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא זה לא מסתדר. אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אז... נו, לתאר לעצמנו. אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. לכן, כדי שכל אדם חייב... שוב, חייב במירכאות, להגביל את עצמו. אבל בתוך הגבולות האלה אני לא חייב כלום. וגם את זה אני לא חייב, אלא אחרת זה בלתי אפשרי, לא יתנו לי. לא יתנו לי. זה סדר, ככה זה. יש סדר כזה. ובני אדם חיים בתוך מערכת מסודרת, באיזה אופן מסוים, בלי שום תפיסה של חובה. התורה נותנת לנו, ניתנת לנו, לנו בצורת אדם של מקבלי התורה, מציאות של ציבור. ציבור, קיום של מה שנקרא ציבור.
הציבור זה גוף חי. גוף חי, גוף פעיל. גוף שכל אחד ואחד מאיתנו חבר בו. אבל הציבור הזה הוא ציבור שהוא קיים, הוא נמצא, הוא מקריב קורבנות, עושה מצוות, מתפלל כציבור, אחראי כציבור לכל אחד ואחד. "כל ישראל ערבים זה בזה". כל אחד אחראי עבור כולם. אם מישהו לא שמע מגילה, אני גם חייב במגילה שלו. לכן אף על פי שיצאתי ידי חובתי, אני יכול גם אותו להוציא. מדין ערבות. אף על פי שיצאתי ידי חובתי. והקריאה הנוספת, הקריאה השנייה שלי, זאת כבר לא קריאה של חובה. וכל זאת, אפילו הכי, השני יוצא ידי חובתו כי אני חייב במצוותו שלו. מדין ערבות. "כל ישראל ערבים זה בזה". באופן שהמציאות הזאת היא מציאות דינית, היא מציאות קיימת, מציאות... כמו שכל אחד ואחד קיים, נמצא והוא נמצא לעצמו, והוא... כשאני לעצמי... זה אותו "כשאני לעצמי" שהמשנה אומרת לי: "כשאני לעצמי מה אני". אבל "כשאני לעצמי" אז אני לעצמי. יחד עם ה"אני לעצמי", אני חלק, איבר מתוך מערכת ענקית, גדולה, של קיום נוסף, קיום אחר. קיום שהוא מצורף, קיום של ציבור. ציבור, ציבור. שוב, הציבור לא כאוסף של פרטים, אלא כיחידה שנוצרת מתוך האוסף של הפרטים.
המציאות הזאת שנקראת ציבור, זאת מציאות שהיא מיוחדת אך ורק לכלל ישראל. מכאן, מכאן באה החובה. החובה. מהיכן? מהיכן אני נעשה מחויב בעצם מציאותי? מאיפה? מניין? מניין החובה? למי אני חייב? למי אני חייב? כיוון שבעצם מציאותי אני מצורף לרבים, וממילא, מכאן בא ה... שורש החובה מגיע מכאן. הגמרא אומרת, הגמרא מביאה את הפסוק: "צדקה תרומם גוי" – מדובר על ישראל, "וחסד לאומים חטאת". והגמרא מאריכה לבאר, הגמרא כאן בסוגיה בבבא בתרא, הגמרא מאריכה לבאר: חסד לאומים חטאת. כל צדקה וחסד שאומות העולם עושים אינו אלא להתייהר בו.
"צדקה תרומם גוי" – אותנו. "במה תרום קרנם של ישראל" – ב'כי תשא'. עומק הרגשת החובה שהאדם חייב... כך אדם חייב לחוש את עצמו, כך אדם חייב לתפוס את עצמו, כיצור מחויב. השאלה הטבעית היא: למי אני מחויב? מה לי ולו? מה לי ולו? אבל אדם... זאת התורה, זה מה שלזה הרמב"ם קורא "דעת האמת". זאת דעת האמת. את זה אומרת דעת האמת, את זה אומרת התורה. ואם אין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה. שנאמר "בצדקה תכונני". ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה. שנאמר "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". כתוב "כלל ישראל", "כיסא ישראל" הכוונה – מדובר פה על מלכות ישראל. אין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה. שנאמר "בצדקה תכונני".
מצוות מחצית השקל כבר דיברנו. מצוות מחצית השקל ביסודה היא מצווה שמגלה לנו, מלמדת אותנו שאנחנו נמצאים בשני מעגלי קיום. שתי מערכות קיום אנחנו נמצאים. הקיום האישי שכל אחד ואחד קיים כאדם פרטי מסוים – הוא, הוא. הוא ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. כל אחד ואחד הוא אדם פרטי לעצמו. ויש לו קניינים משלו ויש לו את עצמו ואת כל אשר לו. מה פירוש חייב? אלא אם כן תאמר שיש חלקים בתוך משהו שלו שהם לא לגמרי שלו. אז את זה, אז זה... זה בפירוש לא שייך למושג חייב. אי אפשר לקרוא לזה חייב.
אבל המושג חייב, אני חייב משהו, חייב, מה אני חייב? מה אני חייב? מה פירוש המילה חייב? מה אני חייב? כולם מבינים: או שזה שלי או שזה שלך. אם זה שלי, מה אני חייב לך? ואם זה שלך – אני חייב להחזיר לך. אין באמצע.
מצוות צדקה, זו בעצם מצווה כמעט היחידה שבה האדם צריך לעשות עצמו מחויב בדבר. אני צריך לתת כמחויב. אם אני לא נותן כמחויב, אני נותן את זה כפעולת חסד בלבד, מתוך טוב לב, זאת לא צדקה. צדקה זה להיות כאן, משהו של צדק. אני נתבע על הדבר הזה, אבל אני לא נתבע בבית דין. אני לא נתבע על ידי העני שמבקש ממני. אני נתבע על ידי מעלת נפשי. מעלת נפשי זה ה'כי תשא' שלי. החלק היותר גבוה שלי. החלק היותר גבוה שלי זה "במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא". אותו חלק יותר גבוה שלי זאת המציאות ה... אותה מציאות שהלל הזקן אמר עליה: "אם אני כאן – הכל כאן". אותה מציאות שכל אחד חייב להתרומם ולהתחבר אליה. בחודש אדר, באותו חודש אדר שלכן נצטווינו להקדים את השקלים שלנו לשקליו של המן. "יקדמו שקליהם לשקליו". באותו חודש אדר, אנחנו באנו כביכול אל הנביא, אל יחזקאל, שהיה שם בבבל, ואמרנו לו: אנחנו פטורים. מתן תורה שחייב אותנו – נגמר. "אישה שגירשה בעלה", "עבד שגירשו רבו" – כלום יש להם זה על זה? היו פעם חייבים זה לזה וכעת הם פטורים מזה. פטורים מזה. זה מה שהיה בחודש אדר. התוצאה מזה הייתה חלילה רחמנא ליצלן, "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". אנשים פטורים כביכול, הקדוש ברוך הוא לא ברא. הקדוש ברוך הוא נתן לנו, ברא אדם מחויב, נתן לנו תורה מחייבת. להתרומם ולהיות חייבים. להיות חייבים. להיות חייבים לתת לעני משלנו. אני חייב לתת לו משלי.
האדם צריך להבין, וצריכים ל... זו טרחה גדולה שאדם יבהיר את זה לעצמו. קל, הרבה יותר קל להבהיר את זה לאחרים מאשר לעצמו. אבל אדם חייב, באמת, חייב. האדם בעצם מהותו, בעצם מציאותו, עצם היותו, הוא מחויב בעצם. האדם הוא יצור מחויב. הוא נתבע מעצם מציאותו, הוא נתבע, הוא מחויב. מכאן באה ה... שורש החובה מגיע מכאן. הגמרא אומרת: "צדקה תרומם גוי", ו"חסד לאומים חטאת". הגמרא אומרת: "זה הדבר שהציל אותנו וזה הדבר שיעמוד לנו תמיד". כל זמן שבית המקדש קיים – מחצית השקל מכפרת. שאין בית המקדש קיים, הגמרא אומרת, מה שמכפר מעין מחצית השקל זה הצדקה כשהיא ניתנת כדין. ניתנת כדין, כשהיא ניתנת כחובה. כשהיא ניתנת באופן ש... חובה, כמו שהרמב"ם אומר: חובה מחמת מעלת הנפש. זה מה שרצינו לברר.
