א. יש השגה מוגבלת באותיות ויש שהיא למעלה מאותיות.
ב. רצון משה שתהיה השגתם של ישראל למעלה מן האותיות.
ג. פגיעה בשמיעה כפגיעה בכל האדם.
ד. מעלתם של ישראל כהשגת הדבור האלקי.
ה. הסבר מעלותם של זקני ישראל ונדב ואביהו.
א.
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – פירש רש"י אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר שתשנה הפרק וההלכה כי אם ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם מעמי הדבר, ופירושו לכך נאמר "אשר תשים לפניהם" – כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם ע"כ.
יש לבאר איזו הוה אמינא היה לו למשה שלא יטריח עצמו להבינם מעמי הדברים, והענין נראה דהנה אחז"ל שהתירו לכתוב תושבע"פ משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכז), כתיבת האותיות הוא עשיה ויש בזה שתי בחינות:
בחינה אחת – אותיות מחכימות, שמתוך ההסתכלות באותיות יונקים את ההארות, ואף שהיא מעלה גדולה בכל זאת כל מה שמשיגים הוא רק בבחינת הצמצום שנצטמצם באותיות.
אולם ישנה בחינה גבוהה יותר והיא הארה עליונה שלמעלה מכל מחשבה, שכן גם המחשבה שלנו היא באותיות, הרי שבלי אותיות אין לנו שום מושג של מחשבה, ואותן מחשבות שהן למעלה מכל מחשבה יורדות ומצטמצמות באותיות באופן שאין ההשגות נובעות מהאותיות אלא האותיות נובעות מההשגות.
ערך זה ישנו גם ביחס השגת גדלותו ית', יש השגה שבאה מצד העולם, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה", והיא כדוגמת ההשגה הבאה מתוך האותיות, שכן כל הבריאה היא בחינת האותיות שרבויי נפלאות ההשגות הצטמצמו באותיות אלה.
אולם ישנה השגה גבוהה יותר והיא השגת העולם ע"י התורה שקדמה לבריאה, השגת תושבע"פ שלא ניתנה לכתב היא לפי שמעלתה למעלה מן האותיות וזה שאמרו בתדב"א פי"ד "אתה אומר תורה קדמה ואני אומר ישראל קדמו", דישראל הם בחינת תושבע"פ אשר על זה נאמר חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. המחשבה היא למעלה מן האותיות והיא מיוחדת לישראל שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל כי אם על תורה שבע"פ שנאמר "על פי הדברים האלה כרת אתך ברית ואת ישראל". ועל כן אם תהיה התושבע"פ נכתבת וישיגו אותה ע"י האותיות הרי זה ירידה גדולה והפרה לגדולת תורה שבעל פה ולכלל ישראל ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שהפרו תורה שבעל פה כדי שלא תופר לגמרי.
ב. אמנם גם אחרי שהתירו לכתוב תורה שבעל פה ערך ההבנה של תושבע"פ היא לפי גדולי הת"ח והצדיקים של אותו דור כמו שאמרו (תענית כג, א) נהירין ליה שמעתין כשני דחוני המעגל.
הרי שגדולי הדור משפיעים על ההבנה, והנה משה הוא בחינת תושב"כ וכלל ישראל בבחינת תושבע"פ. אלא שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, והוא שאף שהכח המעורר אל החידוש ההוא הוא התלמיד ותיק המיוחד לזה, בכל זאת צריך שיושפע ויתגלה דרך צנורו של משה דוקא, כלומר דרך תושב"כ, וכמו שאמרו "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" וכמה פעמים שאלו בגמרא היכא רמיזא. ולכן משה שידע שתושבע"פ מתגלית ע"י ישראל, רצה דגם הבנתה של תושבע"פ שהיא בבחינתה למעלה מן האותיות תתגלה ע"י ישראל ויהיו הם המחדשים אותה, ודי ללמד לישראל האותיות היינו הצמצומים של הפרשה וההלכה שהיא התושב"כ וההבנה שהיא למעלה מן האותיות ישיגו לבדם ואינו צריך להטריח עצמו להבינם. ולזה אמר לו הקב"ה "אשר תשים לפניהם", כשולחן ערוך, לומר שאע"פ שישראל הם המחדשים מ"מ נדרש שיבא זה דרך צנורו של משה.
[ההו"א של משה נבעה מהכרה במעלת ישראל כ"תושבע"פ" – הם המחדשים, הם יכולים להגיע להבנה עליונה בעצמם. אבל ה' מלמדו: התורה חייבת להיות מונחת לפניהם כבר מוכנה ומסודרת דרך משה (הצנור של תושב"כ), כולל הטעמים והפירושים – כדי שהחידושים של ישראל יבואו על בסיס יסוד ברור ומאורגן, ולא יישארו "מעל האותיות" בלי בסיס.]
ג. "אשר תשים לפניהם" פרש"י: ולא לפני הדיוטות, והוא אפילו כשפוסקים כמומחים וכמש"כ הרמב"ם הלכות מעילה שיסוד המעילה הוא מפני שחושב שהם מחשבת חול. וכמו כן הדיינים צריכים שיהיו מצויירים בבחינת אלהים, ולזה נקראו הדיינים אלהים, ועז"נ "אלהים לא תקלל" שלא יעריכו אותם בערכי חולין.
"כי תקנה עבד עברי וגו' ורצע את אזנו במרצע ועבדו לעולם וגו'", כתב רש"י בשם המכילתא אוזן זו ששמעה בהר סיני לא תגנוב והלכה וגנבה תירצע, והוא במכרוהו בית דין שנמכר בגניבתו. ד"א אוזן זו ששמעה כי לי בני ישראל עבדים וכו' וזה במוכר עצמו. כל השפע של ישראל בא על ידי נשיאות עיניהם בלתי לה' לבדו בלי חבור עוד דבר, ואם מצרפים חלילה עוד כח ומשתעבדים אליו הוא ירידה לבירא עמיקתא עבורם, ולזה אסור לישראל להיות כפוי לאחרים זולתו ית', והנמכר לאדון יורד ממעלתו ופקע מיניה שם קודש, וכן לאו דלא יהיה קדש וגוי, שכן זהו ערכם של ישראל שהם דבקים בו ית', ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
האדם יש לו חמשה חושים ראיה שמיעה ריח דיבור ומישוש, וכשהוא גונב בפעם הראשונה ונמכר אינו פוגם כי אם בחושים האחרונים ועדיין לא נפגם אצלו חוש השמיעה כי כמו בערכים החומריים קיי"ל חרשו נותן לו דמי כולו, כן ברוחניות פגימת חוש השמיעה היא פגימה בכולו. ולכן אם עברו שש שנים שהם בחינת הטבע שהוא בעל שש קצוות ועדיין לא נתעורר לצאת מנפילתו וירידתו, והוא אומר אהבתי את אדוני וגוי זה סימן ששמיעתו לקויה וצריך לרצוע את אזנו. אמנם, אם כל זאת כשמגיעה שנת היובל הוא יוצא לחרות, ללמדנו שגם זה הפגום בכל חושיו כשמגיעה שנת היובל הוא חוזר ומתעלה, שגילוי היובל הוא בכח רזא דעתיקא קדישא, ונוהג רק כשכל יושביה עליה.
והענין, דהנה כשם שכל האותיות אין להם כלליות שהרי מיסודם הם נפרדים "ייתפרדו כל פועלי און" (תהלים צב, י), ולעומתם ישראל אין להם פרטיות אך חיבור כללי ורק חטאם נובע מהפרטים אבל אין זה חלק ישראל כאמור. וע"כ כשכל יושביה עליה מתגלה הכלליות שלהם שלא טעמו טעם חטא, והם עם קודש בלי חבור ושתוף כלל, ודבקים דבקות של אמת בהי"ת ובתורתו, ואז אפילו אותו העבד שנפל לעומק הרע גם הוא עולה ומתעלה ומתכלל בכללות ישראל מקום אשר לא יגורך רע.
ד. "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", איתא בזה"ק שבמצרים היה הדבור בגלות, ויסוד הדבר הוא כי מרום פסגת הדרגות מה שהוא למעלה מהאינו מצווה ועושה הוא למעלה מן המצווה ועושה הוא שיהיה הקיום רק בשביל הגזירה והדיבור של למעלה. כי כל המרחבים שהאדם יכול להגיע אליהן הם כמר מדלי לעומת המרחב העליון של דבר ה' אשר הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, וכל ההרגשים הדקים ביותר הם עדיין רק בגבולות ההויה הבריאה והיצירה אבל לא למעלה מהן. וקודם שנתמרקו ישראל בצרותיהם במשך זמן הגלות לא היה העולם כדאי לגילוי הנשגב ההוא של גילוי החבור.
אברהם אבינו קיים כל התורה קודם נתינתה אבל היה זה רק מצד השגתו שעלה שחקים והשיג את התורה אבל לא מצד הדיבור זולת מצות המילה שנאמרה לו. רק ביציאת מצרים אחרי שנגאל הדבור כתוב "וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל", ובאמת עדיין לא נסתיימה הגאולה של הדיבור ודרוש עוד שיהיה נשמע דבר ה' שהוא הציווי לכל יחיד ויחיד בישראל לעד ולעולם.
מעין מה שהיה במתן תורה שכל דיבור ודיבור היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל "רצונך שתקבל אותי", והדיבור היה חוזר דרך קולו לפיו של משה. וכן יהיה בעתיד בהגיע זמן קיום המצוה יהיה הדיבור מופנה אליו עשה כך וכך, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישעיה מ, ה), שיראו את דבר ה' וישמעו אותו וכל העם רואים את הקולות וגו'. וזו היא הגאולה השלמה שתהיה הבחינה של "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט פט), גלויה לכל, ישמעו את דבר ה' וגם יראוהו שברא במאמרו את הכל, וישמעו ויראו גם את דבר ה' דברי תורתו הקדושה.
ה. ובזה יתבאר מש"נ "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח, א), ובתוי' שם הקשו והלא אמרו נעשה ונשמע ולמה הוצרכו לכפיית ההר כגיגית. ובמדרש נאמר שגם בשעה שאמרו נעשה ונשמע לא היה ליבם שלם עמם, והיו בבחינת "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" (תהלים עח, לו). אכן הענין הוא שישראל רצו שיהיה יותר בבחינת השגת העצמית, וז"ש "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", היינו שנקדים בעשיית דבר ה' קודם שיאמר לנו, ואח"כ נשמע שמלאנו רצונו, ולא הסכימו להעדיף את הגזירה והדיבור. והקב"ה רצה לזכות אותם בבחינת הכפיה כלומר בחינת הדיבור והגזירה, וזהו ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ויתרצו בדרך הגזירה העליונה ואילו הם לא עמדו על עמדת קודש נשגבה זו, וזהו "ויפתוהו בפיהם" שלא רצו בה רק באופן ההשגה העצמית שהם ירגישו ברצון ה' ויקדימו לקיימם עוד קודם הדיבור.
וזהו "קיימו וקבלו" עד עכשיו באונס מכאן ואילך ברצון (שבת שם) היינו שעד עכשיו לא קבלו ברצון להיות כפויים מאתו ית"ש, ורק אח"כ קבלוהו ברצון להיות מופנים לבחינת הדיבור והגזירה.
גם נדב ואביהוא בחרו בדרך זה, למלא רצון ה' בהשגתם דוקא, "ויקחו שני בני אהרן וגוי אשר לא ציוה אותם" [ויקרא י, א], שלפי דמיונם חשבו שדרך זו גבוהה יותר מדרך הגזירה והדבור, ודימו שיעלה בידם להרים את העולם לבחינה שלפני החטא.
יסוד ההבדל שבין המצב שלפני החטא לבין המצב הגשמי שאחרי החטא הוא שקודם החטא היו הגוף והנשמה תואמים, וכמו שאין הנשמה משיגה דבר בלי שתכנס לגוף תחילה, כן היה שככל שהתגדל הגוף התעלתה גם הנשמה כגודל הגוף גדלה הנשמה. ולהיות שהגוף זקוק לאכילה ושתיה היתה כל אכילה ושתיה שמחזקת את הגוף מחזקת גם את הנשמה, ולזה נצטוה אדה"ר "מכל עץ הגן אכל תאכל", שהאכילה הביאה ברכה לגוף ולנשמה כי היו שניהם תואמים זה לזה. אלא שאחר החטא נפרד הגוף מן הנשמה, ואין חזוקו וקיומו של הגוף שייך כלל אל הנשמה, ולא עוד אלא שכל אכילה גשמית מושכת את הגוף לחומריות וממילא הנשמה מתבדלת הימנו יותר.
אולם נדב ואביהוא דימו בנפשם שביכלתם להחזיר את העולם למעלתו של לפני החטא, ולדרגא זו שהגוף והנשמה יהיו תואמים. ולכן גם כשרצו לאכול ולשתות הוסיפו לחזות בנועם אלהים ולבקר בהיכלו הוסיפו לאכל ולשתות ונכנסו למשכן כשהם שתויי יין כי הם עצמם לפי מדרגתם הגיעו למדרגה זו. אך טעותם היתה שרצו להנהיג גם את העולם במדרגה זו כמו שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור [סנהדרין נב, א], ולזה נענשו. רק כאן שהיו בדרגת אצילות כמ"ש "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", שהיו בדרגא דאצילות והכל בקדושה אחת לא שלח ה' ידו בהם, "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו".
ואולם היתה זו טעותם של נדב ואביהוא שלא ידעו שעדיין לא חזרה ההויה לשלמותה כל זמן שלא נגאל הדבור לגמרי עד שיתנהג הכל בדרך הדיבור, שיהיה דבר ה' ניצב לעולם, וכל אחד ואחד מישראל ישמע את קול ה' מדבר אליו מתוך קולו של משה. ובזה הם דבוקים וקשורים בו ית' והגוף והנשמה אחדים, וכל קיומי הגוף הם לקיומי הנשמה הגדלתה והאדרתה עד הזמן הזה. גם משה כשעלה למרום לחם לא אכל ומים לא שתה, ורק האכילות שבא עליהם ציווי כמו אכילות קדשים וכדומה הם יכולים לפעול שקיום הגוף הבא מהם יהיה גם קיום הנשמה, ולא רק עבורם אלא גם עבור אחרים בגדר כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים [פסחים נט, ב]. [הגרימ"ח זצוק"ל]
