The Gezaira of Haman vs. the Parsha of Shekalim
The Gemara in Megillah tells us that Reish Lakish said: It was galui ve’yaduah (revealed and known) before Hashem that Haman was going to weigh out shekalim against the Yidden. Therefore, Hashem preceded our shekalim to his. This is why we read Parshas Shekalim on the Shabbos before Rosh Chodesh Adar.
The Concept of a Tzibbur (The Collective)
The yesod (fundamental principle) here is the definition of a "Tzibbur." In Yiddishkait, a Tzibbur is not just a tziruf (combination) of many individuals. It’s a completely different metzius (reality).
The Ramban explains that even if every single Yid chipped in a penny to buy a korban, it would only be a "Partnership," not a Korban Tzibbur.
A Korban Tzibbur can only exist through the Machatzis HaShekel. This is the only way for a yachid (individual) to mivatel (nullify) his private status and join the klal.
Haman’s Lashon Hara: "Mefuzar u’Mefurad"
Haman’s whole shita (approach) was based on the fact that the Yidden were "sleeping from the mitzvos" and "scattered and split." He claimed that the metzius of the Tzibbur was gone.
Haman saw that Moshe Rabbeinu was nistaleik (passed away) in Adar, and he thought the "Head" of the Yidden was missing.
Without a "Head," the body falls apart into separate pieces. Haman’s shekalim were meant to "buy" the Yidden precisely because they were no longer a unified Tzibbur.
Moshe Rabbeinu: The "Head" of the Klal
Chazal say that Moshe Rabbeinu is shakul k'neged kol Yisrael (equivalent to all of Israel).
Moshe was choshesh (concerned) that after he died, he wouldn’t be mentioned in Parshas Shekalim.
Hashem answered him: "Ki Sisa es Rosh"—it’s written in the future tense. Every single year, when we read this parsha, Moshe Rabbeinu is mamash standing there and lifting our heads, reconnecting us to that original metzius of "Vayichan sham Yisrael" (encamping as one man with one heart).
Machatzis HaShekel: The Ultimate Balance
The word Shekel comes from the lashon of weight and balance.
A person has to realize he is only a "Half." His entire kiyum (existence) depends on being balanced against the other half—the rest of the klal.
This is called Shikul HaDa'as (balanced judgment). When a person has a "straight da’as," he realizes he isn't a whole unit on his own; he is part of the Tzibbur.
The Bottom Line: Pada'ani b'Shalom
The Gemara says that whoever davens with a Tzibbur, it’s as if he redeemed Hashem and His children from among the nations. Why? Because a Tzibbur is not bar-shibud (cannot be enslaved). The nations can only control us when we are individuals. The second we become a Tzibbur, we are mufka (removed) from their reach.
Even a "small tzibbur"—like the kids learning with Mordechai HaTzaddik—is enough to be doche (push away) all 10,000 kikar kesef of Haman.
We recently lost a Gadol [R' Shlomo Zalman ztz"l] who was the "Gold Standard" of balance and da'as—the Shekel of our generation. We hope that in the zechus of his petira (passing) and our kabalas (acceptance) of the message of Shekalim, we should be zoche to be mi'orer (awaken) the metzius of the Tzibbur and be saved from all our enemies.
"אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים."
כתוב כאן שהעובדה שבאחד באדר – וזה סדר, זה חייב להיות כך – אבל מעיקר הדין, אז התרומה החדשה נתרמת בראש חודש ניסן. אז נתרמת תרומה חדשה, ואפשר היה להספיק להביא שקלים קצת יותר מאוחר. אבל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. זה שמשמיעין על השקלים שלנו, אז זה כדי להקדים את השקלים שלנו לשקליו של המן, ורק באופן כזה אנחנו יכולים להינצל מהשקלים שלו. להקדים שקליהם לשקליו.
זאת אומרת כתוב כאן שהעיקר, הפחד הגדול מהמן לא היה מהמזימה, אלא זה היה מעובדת השקלים. ובהקדמת שקליהם לשקליו כאן נמצא הוויכוח. בהקדמת השקלים כאן נמצאת ההכרעה. העובדה שאנחנו מקדימים שקלים לפני שקליו שלו, אז כאן מונחת ההכרעה.
מה כאן הוויכוח? מה כאן הנושא? לאן מושכים שקלים מצד אחד וזה גם שקלים, והשקלים האלו הם מכיוון אחר, והשקלים האלו מנצחים? 'ישנו עם אחד'. אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. לא היה עוד אחד בעל לשון רעה כמו המן. אמר ליה: תא ניכלינהו. ככה אמר המן לאחשוורוש: בוא ונכלה אותם. אמר ליה: מסתפינא מאלוהיהם, דלא ליעבד בי כדעבד בקמאי. אלוהיהם של אלו דרכו להתנקם באויביו, ואם אני אעמיד את עצמי בשורה של אויביו, אז אני מפחד שהוא יעשה בי כמו שהוא עשה בהם.
אמר ליה: ישנו מן המצוות. זה נקרא 'ישנו עם אחד' – ישנים מן המצוות. הם ישנים מן המצוות. 'ישנו מן המצוות'. אמר ליה: אית בהו רבנן. אמר ליה: עם אחד הם. עם אחר. זה עם בפני עצמו, בקיצור. זה לא עם, זה מפוזר, מפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך. הגמרא לומדת אחד לאחד, שכל דיבור ודיבור מכל הדיבורים האלו, אז הם כולם היו מכוונים להשפיע על אחשוורוש שימסור את העם לעשות בו כטוב בעיניך. שימסור את כלל ישראל להמן. וכל דיבור ודיבור מכוון לשאלה אפשרית. 'ישנו עם אחד' – שמא תעלה על דעתך שהם במצב טוב? 'ישנו עם אחד' – הם ישנים מן המצוות. שמא תעלה על דעתך שהם עם אחד יחד עם אותם הטובים? לא. מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך. 'ועד ולמלך אין שווה להניחם. אם על המלך טוב יכתוב לאבדם, ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך'.
כתוב כאן מפורש, זאת אומרת זה בפסוק כתוב, והגמרא דורשת את זה על דברי המן לאחשוורוש, וככה היה סדר הקניין, ככה היה סדר הרכישה. ככה המן רכש, קנה, כמו שאסתר אמרה בהמשך: 'כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד'. נמכרנו. אז אותו 'נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד' נעשה, כך נעשתה העסקה, כך זה נעשה. 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' עד 'יכתוב לאבדם ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך'.
נתחיל משקלינו שלנו. סוגיית השקלים, עניין השקלים זה על שני דברים נאמר. זאת הפרשה. השקלים נאמרו כמצווה אחת בשנה לתרומה החדשה, שכל אחד ואחד כך בצורה כזאת יש לו חלק בקורבנות הציבור, כך בצורה כזאת. וכמו שידוע, כמו שמפורש בגמרא, ישנם תנאים שסוברים שמי שאינו שוקל אין לו חלק בקורבנות הציבור. על כל פנים, אותה מצוות מחצית השקל, אז מצוות מחצית השקל הזאת היא זאת שנותנת לכל אחד ואחד חלק, כך הוא מקבל חלק בקורבנות הציבור. וקורבנות הציבור קרבים עבור הציבור כולו, כל כלל ישראל כולו, עבור כולם קרבים הקורבנות. זה חלק אחד. זאת אומרת כך מתקיימת המצווה באופן קבוע. המצווה הזאת מתקיימת אחת בשנה וזאת מצוות מחצית השקל. פעם בשנה צריך לשקול מחצית השקל, כמו שכתוב להלכה ברמב"ם. ככה הדין. זאת מצווה, וזו גם מסכת.
ועוד, במקרה של 'כי תישא את ראש בני ישראל', דהיינו אז כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, אז גם שם, בזמן שנאמרה מצוות מניין לישראל, צריך למנות אותם כמובן, צריך למנות אותם כדין, זאת אומרת כשנאמרה מצוות מנייה, מצוות מניין, צריך למנות את כלל ישראל. אז כשצריך למנות את כלל ישראל, אז האופן איך מונים זה בצורה כזאת, כך מונים: 'ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם'. זאת אומרת פעמיים מתקיים, ישנם שני מחייבים למצוות מחצית השקל. מצוות מחצית השקל, המחייב הקבוע הרגיל, המחייב הרגיל, זה המצווה של כל שנה ושנה, צריך פעם אחת בשנה בזמן שתורמים את התרומה החדשה. אז התרומה החדשה מחייבת שכולם יביאו מחצית השקל, ומזה תורמים תרומה חדשה. מחצית השקל זהו עצם הצורה, האופן איך מביאים קורבנות ציבור. כך הצורה, כך הם קרבים – מחצית השקל. ועוד, עוד מחייב לאותה מחצית השקל, זה מניין. המניין מחייב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. שניהם מחייבים מחצית השקל. כך כתוב בפרשה.
אז ברור שהצד השווה שבין שניהם, זה מפורש בחז"ל. הצד השווה שבין שני הדברים האלו, זה נראה דברים שלא שייכים אחד לשני – מצוות מחצית השקל לקורבנות ציבור ומצוות מחצית השקל למניין. כי מתרמי, זאת אומרת כשיוצא, כשישנה מצווה, כשבורא העולם מצווה למנות את ישראל, אז צורת המצווה הזאת מחייבת, המניין מחייב נתינת מחצית שקל של כל אחד ואחד כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. אז כאן זה להציל מנגף, לכפר על נפשותיכם, וכאן זה להיות שותפים בקורבנות הציבור. ושתי המצוות האלו כתובות בפרשה אחת, וזאת פרשת מחצית השקל.
אז ברור שיסוד העניין, זה מפורש בדברי חז"ל. יסוד העניין הוא שישנה מציאות כזאת בכלל ישראל שנקראת ציבור. המציאות הזאת שנקראת ציבור בכלל ישראל, זאת מציאות בפני עצמה. זה לא תקבולת של יחידים, זה לא אוסף של יחידים. אם יתקבצו בני אדם יחידים, כמו שהרמב"ן מאריך בפרשת ויקרא, אם יתקבצו אפילו כל ישראל ביחד, יתקבצו ביחד וכל אחד ייתן פרוטה ויקנו ביחד קורבן, אז הקורבן הזה יהיה קורבן שותפים ולא קורבן ציבור. קורבן ציבור זאת פרשה בפני עצמה. זה דין בפני עצמו. הציבור מקריב. קורבנות ציבור, ישנם קורבנות ציבור חובה וישנם קורבנות ציבור נדבה. אותם קורבנות שמקריבים לקיץ המזבח, קורבנות ציבור נדבה. וקורבנות הציבור באים אך ורק מתרומת הלשכה או ממסירה לציבור. אבל כך, רק בצורה כזאת אפשר להקריב קורבנות ציבור. אם יתנדבו יחידים לצורך הבאת קורבן, אפילו שהיחידים האלו יכללו את כל כלל ישראל ביחד, אז הקורבן הזה יהיה רק קורבן שותפים ולא קורבן ציבור. כך כתוב ברמב"ן והדברים ידועים. זה לא יהיה קורבן ציבור. זאת מציאות בפני עצמה. ציבור זאת מציאות בפני עצמה. דיני הליכות ציבור, קורבן ציבור, הוא דווקא במה שבא מתרומת הלשכה. או מתרומת הלשכה או, יש הדין הזה גם הוא דין מסירה לציבור. יחיד יכול להתנדב ולמסור את זה לציבור. אז הדבר נמסר לציבור. זאת אומרת זה נקרא שייך לציבור. אבל השתתפות יחד לא יוצרת ציבור.
המציאות הזאת שנקראת ציבור, אז האופן היחיד להשתייך אליה זה דרך אותה מחצית השקל. דרך אותה מצוות מחצית השקל. זהו האופן היחיד. רק בצורה כזאת אפשר, שייך, ניתן להצטרף, להשתייך למה שנקרא ציבור. זהו האופן. כך מצטרפים לציבור. כך באופן כזה כל יחיד ויחיד בנתינת מחצית השקל הוא מצרף את עצמו לציבור. בפקוד אותם הם נמנים כיחידים. אין אפשרות לפקוד את הציבור בשום פנים ואופן. אז נמצא שכל 'בפקוד אותם' מביא נגף, משום שהוא קוטע. הוא קוטע, הוא כאילו מפקע. הוא תופס את כלל ישראל כמניין של יחידים שמצטרפים ביחד. הדבר הזה עצמו, 'הנגף בפקוד אותם', זה משום שהדבר הזה בעצמו מפקע את השם ציבור. הופך אותם ליחידים מצטרפים. אותו מניין שהופך אותם ליחידים מצטרפים, כאן נמצאת סכנת הנגף. הם נמנים ביחד, וכמו כל דבר שנמנה ביחד, אז תוצאת המניין, סך הכל של אותו מניין, סך הכל של אותו מניין זה מניין, אבל הוא לעולם, לעולם זה לא יהיה שם ציבור. ציבור זה לא דבר שמצטרף ממניין. ציבור זאת מציאות בפני עצמה. אז כשכלל ישראל לא נמנה, אז הוא ציבור לעצמו. ברגע שמתעסקים במניין וכאן הסיכום הופך להיות סיכום של קיבוץ של כל היחידים כולם, אז הסכנה הגדולה, הנגף חלילה שיכול להיות בפקוד אותם – הנגף – זה משום שכלל ישראל קיים כציבור.
אנחנו לא קיימים באופן אחר. זאת אומרת, אם יינטל מאתנו חס וחלילה המעלה הזאת, אותה מעלה שנקראת ציבור, אם היא תינטל מאתנו, אז אנחנו באמת אבודים. 'את ראש בני ישראל'. וכן משה – זה המשך הדברים במדרש תנחומא כאן בפרשת כי תישא – וכן משה לימד תורה לישראל והדריכן למצוות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חודש וחודש ובכל מועד, והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה. בכל פרשה ופרשה משה רבנו נזכר. כמובן, כל התורה כולה נקראת על שמו ובכל פעם, כל לימוד תורה, אז משה רבנו בהכרח נזכר. התורה נקראת תורת משה. ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, משיאני מת, אין אני נזכר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם, כך בכל שנה ושנה שקוראים אותה לפניי, כאילו את עומד שם באותה שעה וזוקף ראשם. מניין? ממה שקראנו בעניין: 'וידבר ה' אל משה לאמור: כי תישא את ראש בני ישראל'. 'שא את ראש' לא נאמר, אלא 'כי תישא'. כתוב כאן לשון עתיד, שמשה רבנו תמיד יישא את ראש בני ישראל. 'שא את ראש בני ישראל' זה ציווי הווה, ציווי כעת, ציווי מיידי. 'כי תישא את ראש בני ישראל' – אז כתוב כאן גם, זאת אומרת מצטרפת כאן גם הבטחה, לא ציווי בלבד 'שא', אלא 'כי תישא את ראש בני ישראל'. יש כאן גם הבטחה שאתה אמנם תישא תמיד את ראש בני ישראל.
מה המשמעות? מה קרה כאן? ממה משה רבנו חשש, ממה הוא פחד? בפרשת שקלים, זאת פרשה אחת שיוצאת מכללה של כל התורה כולה. יוצאת מהכלל של כל התורה כולה. וכאן בפרשת שקלים היה חשש ש'משיאני מת אין אני נזכר'. זאת אומרת יותר לא יזכירו אותי. בפרשת שקלים היה לו חשש שכל זמן שהוא חי, אז פרשת שקלים תיתכן. 'משיאני מת', אמר משה רבנו, 'אין אני נזכר'. לא ייתכן. מה המיוחד, מה יש בפרשת שקלים שונה מכל התורה כולה, שמשה רבנו חשש שכאן הוא לא יהיה נזכר?
כתוב במדרש, חז"ל זה כתוב בכמה אופנים, רבי שמעון בר יוחאי, במקומות אחרים זה כתוב על רבי עקיבא, שנה לתלמידים תורה והם ביקשו להתנמנם. הם לא הקשיבו היטב, ביקשו להתנמנם. ביקש לעוררם. אז תוך כדי דיבור, בתוך הדברים אמר להם פתאום: מעשה שילדה אישה אחת במצרים שישים ריבוא בכרס אחד. פתאום התעוררו כולם, מה? שישים ריבוא בכרס אחד? אמר להם: זאת יוכבד שילדה את משה רבנו. משה רבנו שהוא שקול כנגד כל ישראל – זה שישים ריבוא בכרס אחד. זה סיפור שחז"ל מספרים.
פשיטא שאותו אחד, אותו אדם שהוא זה שנושא בתוכו את השישים ריבוא בכרס אחד של משה רבנו, אז זה ודאי לא הפירוש שמשה רבנו אם יספרו אותו אז יגיעו למספר שישים ריבוא. משה רבנו שישים ריבוא בכרס אחד פירוש: רק בשם ציבור זה נמצא אצל משה רבנו. משה רבנו הוא זה שנושא את השם ציבור של כלל ישראל. זאת אומרת הוא זה, הוא הנושא של השם הזה המיוחד של מה שנקרא ציבור בכלל ישראל. זה נקרא שישים ריבוא בכרס אחד. שישים ריבוא בכרס אחד זאת הקומה של כל כלל ישראל כולו. וכל השישים ריבוא הם קומה אחת, צורת אדם אחת, שישים ריבוא. כל השישים ריבוא בכרס אחד נמצאים אצל משה רבנו. משה רבנו שהוא שקול כנגד כל ישראל. פירוש הדבר: יש אדם אחד בכלל ישראל שהוא זה שהוא הציבור של כלל ישראל. הוא השם ציבור, הוא נושא את השם ציבור של כלל ישראל.
לכן משה רבנו חשש. כיוון שפרשת שקלים כל עצמה, כל עניינה, כל צורת הפרשה הזאת, כל עניינה הוא אותו שם ציבור של כלל ישראל, אז איך אפשר לחזור לזה? 'משיאני מת אין אני נזכר'. הדבר הזה, השם הזה שנקרא ציבור, שהוא משה רבנו הוא זה שהוא הנושא של זה, אז משה רבנו חשש שכשהוא מת, אז זה יעבור ממנו. הוא כבר לא יהיה נזכר על הדבר הזה. זה, המעלה הזאת תילקח ממנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעולם אתה נושא את ראשם. לעולם אתה הוא השם ציבור של כלל ישראל. תמיד מפרש לעצמי, אני מבין תמיד שהזה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף, בכל מקום, בכל תפילת מוסף, אז יש לשון משונה ביותר. אומרים את זה גם בשבת, גם בראש חודש, גם במועדים, גם בכל תפילות המוספים: 'ואת מוסף יום זה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך'. למה זה נחוץ? יש מישהו שמפקפק שמשה רבנו נתן תורה לישראל? למה צריכים להזכיר את זה פה? לשם מה צריכים להזכיר את זה? 'כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור'. זה בא לפתור, בא לתקן את ה'משיאני מת אין אני נזכר'. על קורבנות ציבור, על קורבנות ציבור – תפילה שנתקנה שעיקר התקנה שלה זה ה'ונשלמה פרים שפתינו' של קורבנות ציבור – הדבר הזה אפשרי רק משום שזה על ידי משה עבדך. זה 'כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך'. זאת אומרת כאן מזכירים את משה רבנו על השקלים, זאת אומרת פירוש – על קורבנות הציבור. קורבנות הציבור הם לעולם בכלל ישראל מכוחו של משה רבנו. בכל שנה ושנה כשקוראים פרשת שקלים, אתה עומד ונושא את ראשם. משה רבנו הוא זה שעומד ונושא את ראשם.
כל זה מצטרף יחד. דברי המן. תחילת הסוגיה כאן היא שכיוון שנפל לו הפור, כיוון שנפל לו הפור בירח שמת משה, שמח. הייתה לו שמחה גדולה. נפל לו הגורל לירח שמת משה. וכך הם כל דבריו. 'ישנו עם אחד' – ישנים מן המצוות. ישנים מן המצוות, זה דבר ידוע שכל מי שהוא ישן... בגמרא כתוב שמיטה עושה ניפול. מיתה מפרידה את כל הקומה כולה ועושה אותה לכאילו ריסוק איברים. השינה כיוון שהיא אחד משישים במיתה, אז גם היא מפזרת את צורת האדם. האדם הוא לא אחד כשהוא ישן. הוא לא אחד. 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'. בקיצור, בדתיהם שונות מכל עם, ולמלך אין שווה להניחם. העיקר: ירח שמת משה. באותו ירח שמת משה זהו הזמן שהוא ראה בזה רמז, אותו רשע. הוא ראה בזה רמז שהעם ניטל לו. העם ניטל לו באמת. זה הירח שמת משה, וכלל ישראל במצב של ישנים מן המצוות. מצב של מפוזר ומפורד. מצב שאותו שם שנקרא ציבור – אין להם. אין להם. אי אפשר לצרף ציבור מאנשים ישנים. הם לא מצטרפים ביחד, הם לא בני צירוף. 'ישנים, מפוזר ומפורד' – זאת אומרת אין צירוף, אין השם ציבור, הם לא מצורפים ביחד.
כאן נמצאים הקצוות. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול את אותם שקלים, שמכוחם של אותם שקלים ייקבע, זאת אומרת הוא יזכה בכלל ישראל. דהיינו הוא יזכה כאילו בעובדה הזאת שכלל ישראל הוא לא ציבור. זה הדבר שנותן לו עליהם שליטה. האפשרות של שליטה עלינו היא לעולם כיחידים. כלל ישראל הוא לא בר שליטה בשום מקרה, בשום מצב, בשום מקום. כציבור, כלל ישראל הוא לא בר שליטה. בגמרא במסכת ברכות כתוב: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו, כך אומרת הגמרא, כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. מבאר את זה המהר"ל ב'נתיבות עולם' ובעוד כמה מקומות, חוזר על זה. מי שמתפלל עם הציבור, ברגע שנוצרת המציאות הזאת שנקראת ציבור בכלל ישראל, כשהמציאות הזאת נוצרת, אז היא מופקעת מכל שיעבוד. לא ייתכן. כלל ישראל כציבור לא ניתן לשיעבוד. הוא לא בר שיעבוד. אבל המציאות הזאת שנקראת ציבור נלקחה מאתנו, היא בדיוק זאת שנלקחה מאתנו בגלות. את זה בדיוק לקחו מאתנו – את ההארה הזאת של השם ציבור לקחו מאתנו. אז כל מי שמתפלל עם הציבור, כל מי שמצרף את עצמו לציבור, כל מי שנהיה יוצר ציבור, אז חוץ מהעובדה הפרטית המסוימת של מתפלל עם הציבור, אז מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, משום שהוא יוצר דבר שהוא בהכרח דבר שהוא לא בר שליטה. הוא לא בר מגע. אף אחד לא יכול לשלוט על זה, אף אחד לא יכול לגעת, אף אחד לא יכול על דבר כזה, על ציבור בכלל ישראל אף אחד לא יכול לשים יד. אפשר להפריד, אפשר להבדיל, אפשר לקחת, אפשר לטשטש, אפשר לעקור מאתנו, זאת אומרת לא לתת לנו אפשרות להיות ציבור. אבל ברגע שמקבלים שם ציבור, ברגע שמצטרפים יחד ונהיים ציבור, כשנהיים באמת ציבור, אז זה כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות.
הרשע, שקליו שלו היו מכוונים בדיוק לפרצה הזאת, ששם ציבור בכלל ישראל נטשטש. עם כל הסימנים: ירח שמת משה, יחד עם כל הסימנים כולם. 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'. כל זה נטשטש. וכל זה ביחד הצטרף אצלו לאותם עשרת אלפים אנטי-שקלים. בתוספות כתוב שהוא נתן מספר עשרת אלפים שקלים שזהו הסיכום – תוספות מביאים את זה בשם חז"ל, בשם ירושלמי – שזהו הסיכום של מחצית השקל. יש בראשונים שעשרת אלפים כיכר כסף זה הסיכום של מחצית השקל לשישים ריבוא למשך 50 שנה. כתוב בראשונים, מובא גם בשם חז"ל. הטעם של 50 שנה זה משום שעד 20 כתוב, אני יודע, יש צד שעד 20 לא שוקלים, ובימי שנותינו בהם 70 שנה, אז 50 שנה בני אדם שוקלים. זהו משך הזמן שבני אדם שוקלים שקלים. דעה אחת על כל פנים. או שזה כנגד, על כל פנים הוא התכוון לתת כנגד מחצית השקל של כלל ישראל. אותם עשרת אלפים כיכר כסף הצטרפו מתוכה – תוספות מביאים את זה כאן במגילה בשם חז"ל, בשם ירושלמי – דהיינו אותם עשרת אלפים כיכר כסף זה היה כנגד השקלים. כנגד השקלים. זה היה כאילו להשתלט על אותה פרצה בכלל ישראל, שהיא לקבוע את הלא-ציבור של כלל ישראל. את האפשרות שניתן לשלוט עליהם. במקום אותם שקלים שעל ידי השקלים האלו הם נעשים ציבור, במקומם באו עשרת אלפים כיכר כסף לקנות את העם שהוא לא ציבור. את אותו עם שהוא מפוזר, 'ישנו, מפוזר ומפורד בין העמים'.
על זה אמרה התורה: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול עשרת אלפים כיכר כסף ביהודים לאבדם. אמר הקדוש ברוך הוא: יקדמו שקלינו לשקליו. יקדמו שקלינו לשקליו פירוש – העניין הזה, כמו שכתוב כאן, כמו שחז"ל אומרים: בכל שנה ושנה כשקוראים פרשת שקלים, אז מחזירים את אותה הארה שנקראת 'כי תישא את ראש בני ישראל'. משה רבנו חוזר כאילו ומאיר לנו את הנקודה הזאת שנקראת ציבור בכלל ישראל. זאת אומרת את העובדה שאנחנו לא אוסף של יחידים שנמנים במספר כזה, גדול יותר, קטן יותר. לא אוסף של יחידים, אלא השקלים הם ציבור.
'כי תישא את ראש'. אומרים על זה חז"ל: נשיאת ראש, חז"ל כאן מאריכים בזה. אותה נשיאת ראש חז"ל קוראים לזה הרמת ראש. 'הרם ראשם'. הפירוש הפשוט של המילים להרים ראש, זה נקרא להעלות את כל הקומה כולה, את כל המציאות כולה. להעלות אותה בדרגה אחת יותר גבוהה. להעלות אותה למעלה יותר. לחבר אותה לאותו ראש. הדבר ברור מאוד. כל ראש, כל ראשית היא תמיד אחת. זאת הראשית, הראשית תמיד, ההתחלה של הדבר, זה תמיד משם. עניין הריבוי, עניין הפיצול, עניין הריבוי, עניין הפיצול זה מהראש והלאה. אבל כשמצטרפים למה שנקרא ראש, אז שם כל הדברים כולם מתחברים להיות אחד. באותו ראש, באותה ראשית, בראש לכל הדברים כולם, הראש הוא תמיד אחד. מהראש, שם מתחיל פיצול. אז מתחילים להתפצל לשניים, לשני צדדים, לשני כיוונים. משם ואילך מתחילים שניים. אבל הראש, הראשית עצמה היא תמיד אחת.
פירוש 'כי תישא את ראש בני ישראל', זה נקרא להרים אותם לאותה נקודה שנקראת ראש. להרים, להתרומם לאותה נקודה, לאותה מציאות שהיא נקראת ראש בני ישראל. כמובן זה הרי ברור ומובן מאליו שזה משה רבנו. שהוא באמת ראש בני ישראל באופן הפשוט ביותר. הוא הרי באמת ראש בני ישראל. אבל 'כי תישא את ראש בני ישראל' פירוש: משה רבנו הוא זה שניתן לו הכוח לחבר אליו את כל השישים ריבוא כולם יחד לקומה אחת. למציאות של שישים ריבוא בכרס אחד. כולם יחד מתחברים אצלו. אצל משה רבנו אצלו כולם יחד מתחברים לאותו שורש שהוא נקרא ראש.
'כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם'. כל מה ש... כל כמה שהדברים יורדים מהרמה הזאת, מהדרגה הזאת, ממה שנקרא ראש, כמה שהדברים יורדים יותר, אז הם נכנסים יותר לפיצול, פיצול לפנים מפיצול. זה נכנס יותר למה שנקרא מניין. אז זה מניין. שם זה מתרבה והולך, מתרבה והולך, וזה מאבד את אותו ראש ששם... כנסת ישראל אומרת: 'אני ישנה ולבי ער'. 'אני ישנה' פירוש: כמו שאמרנו, ככל ישן, כל מי שהוא ישן אז הוא לא בר צירוף. הוא בעצמו לא מצורף, הוא לא בר צירוף לשום אחד אחר. אבל כשכנסת ישראל אומרת על עצמה 'אני ישנה אבל ולבי ער', אז אומרים על זה חז"ל: 'ולבי' – מי זה לבי? הקדוש ברוך הוא הוא ליבם של ישראל. 'צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם'. הקדוש ברוך הוא נקרא ליבם של ישראל. 'אני ישנה' וכביכול בורא העולם ער. ער.
ומי שמבין, זה לא סיפור ילדים, אותם תלמידים של רבי שמעון בר יוחאי או של רבי עקיבא אפילו, ביקשו להתנמנם והוא עורר אותם. במה הוא עורר אותם? עורר אותם במה שנקרא 'ולבי ער'. 'מעשה שילדה אישה אחת במצרים שישים ריבוא בכרס אחד'. כאן מונח ה'ולבי ער' שלהם. לא ישנים, 'ולבי ער'. זאת אומרת ללמד אותם, להזכיר להם, להזכיר להם את ה'ולבי ער'. זה נקרא לעורר אותם. הוא לא עורר אותם על ידי סיפור ילדים, על ידי מתיחה חלילה. חלילה וחס. אין דבר פסול יותר מאשר כך לקרוא וכך להבין דברי חז"ל. תורה שלמה שלנו כשיחות בטלות שלהם. על דברי הבל... מיותר לדבר על זה. ביקש לעוררם, ביקש לעוררם, אז הוא למד איתם פרשה איפה נמצאת הערות ואיפה נמצאת השינה. השינה נמצאת כשזה לא מתגלה, כשאותו שישים ריבוא בכרס אחד לא מתגלה. עד כמה שזה לא מתגלה יש 'אני ישנה'. עד כמה שזה מתגלה, אז 'ולבי ער'.
כאן נמצא אותו 'כי תישא את ראש בני ישראל'. זאת אומרת שכלל ישראל רוצה לינוק ממה שנקרא... תמיד, מאין יונקים? מאין מקבלים חיות? מאין מקבלים את הערות, את הלא לישון? כאן נמצא אותו 'כי תישא את ראש בני ישראל'. 'כי תישא את ראש בני ישראל' זה נקרא להאיר בחזרה, להאיר את אותה נקודה שהיא המקור שמשם אנחנו יונקים את כל חיותנו כולה. אנחנו את כל חיותנו כולה אנחנו יונקים מסוף-סוף, אנחנו יונקים אותה מאותו 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. כולם כאיש אחד בלב אחד יחד עם משה רבנו. 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. משם אנחנו יונקים את חיותנו. עד כמה שאנחנו לא באותו 'ויחן נגד ההר', אז אנחנו לא ציבור. אנחנו לא ציבור, אנחנו לא מצטרפים. 'קשר', כמו שכתוב בגמרא. הלשון היא לשון חז"ל. 'קשר רשעים אינו מן המניין'. אין אפשרות לחבר יחד. ציבור מתחבר. חיבור יחד הוא אך ורק, אך ורק חיבור של 'ויחן נגד ההר'. שם מתחברים יחד. שם מתחברים יחד להיות ציבור. חוץ מזה אין אפשרות של חיבור בכלל. שם ציבור בכלל ישראל נמצא רק שם.
זה נקרא 'כי תישא את ראש בני ישראל'. חז"ל מדברים פה, אותו 'כי תישא את ראש בני ישראל' זה נאמר, זה ניתן, זה בא. כך כתוב כאן בחז"ל. זה ניתן אחרי חטא העגל. אין מוקדם ומאוחר. כך דורשים כאן חז"ל. זה ניתן אחרי חטא העגל. אחרי שהושפלנו, אחרי שירדנו, אחרי שהגענו למה שהגענו, אז ניתנה פרשה מיוחדת שנקראת 'כי תישא את ראש בני ישראל' להביא, להאיר בחזרה את אותה הארה שנקראת כלל ישראל של קודם. אותה כלל ישראל של 'ויחן שם ישראל נגד ההר'.
ברור שזאת המעלה הנפלאה, זה החידוש הנפלא שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. באחד באדר משמיעין על השקלים ומפורש בדברי חז"ל שאת ההארה הזאת אנחנו יכולים להשיג באותה קריאת התורה שקוראים את פרשת שקלים בתור שכזה. את פרשת שקלים כפרשת שקלים. לכן ההצלה מהמן, אין הצלה אחרת. ההצלה מהמן היא על ידי הקדמת שקליהם לשקליו. אמר הקדוש ברוך הוא: השקלים שלנו צריכים להקדים לשקליו. באחד באדר משמיעין על השקלים, ואנחנו מקדימים את זה עוד לזמן שמשמיעין באחד באדר. מצוות שקלים כמו שהיא נוגעת לנו, אותה מצוות שקלים, אנחנו לא יכולים לשקול שקלים. אין אפשרות. אסור. אבל מצוות שקלים בשבילנו היא קריאת הפרשה והצטרפות לאותה נשיאת ראש שמשה רבנו נושא את ראשינו כל פעם שקוראים את הפרשה. זאת ההלכה למעשה של מצוות שקלים עבורנו. בכל שנה ושנה כשקוראים את הפרשה, אז אתה – כך אומר הקדוש ברוך הוא למשה – אתה עומד ונושא את ראשם. 'שא את ראש' לא נאמר, אלא 'כי תישא את ראש בני ישראל'. זאת הבטחה שתמיד אתה תהיה זה שנושא את ראש בני ישראל. תמיד אותה הארה שנקראת משה רבנו בכלל ישראל כולו. אותה הארה שנקראת משה רבנו באופן הזה, מהבחינה הזאת. אתה עומד בכל שנה ושנה ונושא את ראשם.
כיוון שהדבר הזה מצורף למצוות שקלים, שקלים, דהיינו פשוט צריך לקחת נדבת לב ולשקול שקל. אסור להרבות. צריך לשקול מחצית השקל. וקוראים לזה לשקול. חז"ל כאן בטעמי המצוות, בספר הזוהר ב'רעיא מהימנא', על המצווה הזאת של ליתן מחצית השקל. פקודא דא ליתן מחצית השקל. זאת מצווה לתת מחצית השקל וחז"ל מבארים את עומק המצווה, טעמי המצווה... אז אין לנו עסק במה שכתוב שם בעומק הדברים, אבל רק מה שאפשר לקלוט קצת. מחצית השקל עניינה האיזון. היות הדבר בנקודת האמצע בין שני הקצוות. זה נקרא מחצית השקל. שם חז"ל מדברים על הו"ו שבין שני הה"ין של שם הוי"ה. אנחנו לא מבינים בזה. זה לא העניין שלנו. אבל על כל פנים להבין: פירוש המילה שקל זה כפשוטו. זה לא שם מושאל שמדבר על איזה שם של מטבע – שקל. אלא מדובר פה באמת על שקילה. זה מחצית השקל. מחצית השקל כאן מדובר על מה שנקרא לשקול. לשקול – זה נקרא מחצית השקל. אז מדובר פה על מחצית אחת שעומדת כנגד מחצית שנייה. וכאן נמצא, זאת מחצית השקל. מתוך דברי חז"ל משמע, זה נלמד מתוך פירוש דבריהם, נלמד מתוך ביאור הדברים. שייך לצרף לציבור רק מי שתופס את עצמו, כל קיומו, כל קיומו, המקום שבו הוא נמצא או הקיום שהוא קיים, אז הוא תופס את זה רק כמחצית. כמחצית שמתייחסת למחצית השנייה. יש עוד מחצית אחת. קיומו שלו לא נגמר פה בתוך העיגול שבתוכו הוא נמצא, בתוך הד' אמות שבהם הוא נמצא. כאן זה מחצית. והוא נותן את מחצית השקל הזאת לשם, למקום שהמחצית השנייה של מציאותו נמצאת. הוא מעביר את זה לשם. זה נקרא מחצית השקל. מחצית השקל זה נקרא הנתינה הזאת, נתינה של חצי. החצי הזה כאילו משלים. כל משקל, כל משקולת, אז יש בה שתי כפות. זה הרי משקל. שוקלים דבר כנגד דבר. זאת השקילה. זאת אומרת מעמידים כובד של דבר אחד לעומת, בהתייחסות לכובדו של דבר אחר. זה נקרא המשקל. כך שוקלים. כשמדייקים בדבר הזה, כשהדבר הזה הוא במדויק, במדויק, זאת נקראת שקילה נכונה. זאת שקילה נכונה. שיקול נכון. זאת מצוות מחצית השקל. להבין: מצוות מחצית השקל עניינה התפיסה הזאת שאדם, כל אחד ואחד מישראל, יודע שכפרת נפשו שלו היא מחצית השקל. דהיינו תמיד הוא נמצא בצד אחד של המשקולת לעומת איזה שהוא צד אחר. והוא חייב, כל מציאותו חייבת. הוא נמצא פה, אבל הוא תמיד על הקרקע שהוא עומד עליה, זה צד אחד של המשקולת. והוא צריך תמיד להתאזן כנגד הצד השני של המשקולת. איפה הוא עומד כנגד המשקולת? איפה נמצאת ההכרעה? אנחנו לא עומדים על קיום שהוא קיום קיים. אנחנו עומדים על צד אחד של משקולת. כל עצמנו אנחנו עומדים על צד אחד של המשקולת.
'זה ייתנו כל העובר על הפקודים'. כל מי שנמנה, כל מי שנספר, נספר, אז הוא צריך לתת מחצית שקל. מחצית שקל לכפר על נפשותיכם. כל מי שנספר, כל יחיד ויחיד ביחס לציבור של כלל ישראל, אז הוא חייב לתת מחצית שקל. זאת אומרת שכל אחד ואחד מאתנו מצדו שלו, מבחינתו שלו, מהמעמד שלו, אז הוא נתפס כמחצית. זאת אומרת הדבר השלם הוא הצירוף של כל כף המאזניים כולה עם ההתייחסות לכף השנייה. איפה זה עומד? איפה זה עומד? איפה עומדים מבחינת האיזון שבין שני המשקולות? מה פה מכריע? מה פה מכריע? איזה צד מכריע? איזה... איפה אנחנו עומדים? איזו כף? זאת מחצית השקל. זאת מצוות מחצית השקל. והדבר הוא פשוט וברור, זה מובן מאליו לכל מי שמתבונן קצת. זה הרי מובן מאליו. המידה שמדברים עליה חז"ל בלשון הקודש כשמדברים על מה שנקרא כל המערכת הזאת, אז קוראים לזה שיקול דעת. שיקול דעת. יש מי שטועה בשיקול הדעת, יש מי שיש לו שיקול דעת נכון, יש מי שטועה בשיקול הדעת. אבל זה שיקול הדעת. שיקול הדעת זה הכוונה הדעת היא זאת שמביאה בחשבון את שני הצדדים והיא מכרעת ביניהם. היא זאת שצריכה לשקול, לשקול את הדברים ולשקול אותם נכון. כל הפרה של האיזון הזה היא יציאה, היא חריגה ממה שנקרא ציבור. בכל חריגה מהאיזון הזה, זה נקרא פרישה מהציבור. כי הציבור ככלל, אז הוא סובל רק את מה שמצטרף לכלל, לכלל האמיתי, הנכון, לכלל הנכון האמיתי.
שוב, היום לצערנו הציבור כולו – הלוואי והוא היה קיים – אבל מה שנראה כציבורים-ציבורים... זה דבר שכל מה שאנחנו רואים היום ברוב המקרים – הלוואי וזה היה רק ברוב המקרים – כל מה שאנחנו רואים היום זה לא הליכות ציבור. אולי צירופים של יחידים, אבל זה לא הליכות ציבור. הציבור האמיתי זה מי שמתחבר לאותו 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. לאותו יחד – כולם הודו והמליכו ואמרו – זה מה שקרה בים. 'זה אלי ואנווהו'. יחד כולם הודו והמליכו ואמרו: 'ה' ימלוך לעולם ועד'. יחד כולם. בכל מקום שמצטרף ציבור, יהא הציבור הקטן ביותר, קטן ביותר... בכל מקום שמצטרף ציבור, אז הוא פועל את כל מה שצריך. מעלה אני עליו כאילו פדאני, כמו שהזכרנו קודם את דברי חז"ל. זו גמרא. מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. כל ציבור וציבור, יהא הקטן ביותר, עשרה אנשים שהם יחד – הודו והמליכו ואמרו – יחד. בתור שם ציבור באמת. אז הם בידם 'אתי מלא קומצא דחינכון ודחי לעשרת אלפי כיכר כסף דידי'. ככה אמר המן. המן אמר את זה לאותם ילדים שהוא בא וראה אותם עוסקים בתורה יחד עם מרדכי. 'במה אתם עסוקים?' אז הם אמרו לו: זה היה אותו יום שבו היו צריכים להקריב את העומר אם היה בית המקדש קיים. אז הוא אמר להם: 'אתי מלא קומצא דידכו' – אותו קומץ העומר שאותו מקריבים על גבי המזבח, אותו קומץ העומר דחה את עשרת אלפים כיכר כסף שלי. זה הוא הבין. הייתה קבוצה של ילדים שישבו ולמדו יחד עם מרדכי. כל ציבור יהא קטן ביותר – הוא ורק הוא יהיה ציבור. די בו מלא קומץ כדי להכריע כנגד כל העשרת אלפים כיכר כסף. כנגד כל...
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול עשרת אלפים כסף ביהודים לאבדם. יקדמו שקליהם לשקלו. יקדמו שקליהם לשקלו – זה על ידי אפילו מלא קומץ דידכו. אבל אם זה רק יהיה ציבור באמת. ציבור באמת מכריע את הכף.
חייבים להזכיר, וזה גם מעיקר הדין, השבוע ליווינו לבית עולמו את אחד המיוחד בחכמי הדור, שזאת הייתה המעלה שלו. והדבר היה... זה דבר שהיה ניתן למשוש. רק אדם שהוא ציבור יכול לחבר ציבור כזה. רק אדם שיש לו את כל המעלה של ציבור, יכול לרכז כלל ישראל שלם, ציבור כפשוטו. באמת שהוא היה מיוחד בזה, שהוא היה משקולת הזהב של הדור הזה. קשה למצוא... קשה למצוא לפי השערתנו, קשה למצוא בן אדם מאוזן כל כך. מי יודע אם לא משום שאנחנו לא מסוגלים להביא שקלים, אז הקדוש ברוך הוא לקח אותו בפרשת שקלים לכפר על נפשותינו. אבל זהו השקל של הדור. ה' יתברך יגדור פרצותינו, ואפילו במצבנו היום כמו שאנחנו נראים, נגד כל הקטרוג של המן כמו שהוא כתוב, אפילו במצבנו שלנו, אז נזכה ונוכל להקדים את שקלינו לשקלו."
