The shiur is explaining mitzvas kuf-peh-tes in the Rambam's Sefer HaMitzvos — the mitzvah of zechiras Amalek — and it really digs in deep to the ikker ha-inyan and the philosophical pnimiyus of the sin'ah and the mechiyas Amalek, with support from the Maharal mi-Prag, zichrono livracha.
Inyan ha-shiur: What is the real mahus of mitzvas zechiras Amalek u-mechiyaso.
Hakdama — how the Rambam understands the mitzvah:
The shiur starts with the lashon of the Rambam: "Hi she-tzivanu lizkor mah she-asah lanu Amalek... u-lisno oso bechol eis va-eis."
The chiddush here is gevaldig — it's not just a historical zechira ("zachor es asher asa lecha"), but there's an active avodah hanefesh of sin'ah. The mitzvah is to be me'orer the nefashos to milchama, to be mezarez the tzibbur to have sin'ah against him, and make sure the sin'ah doesn't get weakened or forgotten over time. That sin'as ha-lev is the hakdama and the koach to actually go ahead with the mechiya.
Main yesodos in the shiur:
The difference between hashmada and mechiya (al pi ha-Maharal):
The Torah says specifically "timcheh es zecher Amalek" — not "tashmid" or "taharog."
The pshat: Mechiya means losing the tzurah completely. Just like you wipe away water and the shape is gone, Amalek is a negative tzurah in the world that has to be batel b'etzem kiyumo.
The philosophical yesod: Klal Yisroel and Amalek are two opposing tzurahs. All the other umos are like chomer that can be shaped and fixed, so there is a tikun for them. But Amalek is tzurah of ra, the absolute opposite of kedusha. Two such contradictory tzurahs can't share the same space. So the only way is total mechiyas ha-tzurah ha-Amaleki. That explains Amaleks homosexuality. All the nations are chomer [isha] to the tzurah of Am Yisrael. Amalek's tyneh is that they are Tzurah no less than us. There is no tikkun for that.
The tremendous chiluk between oyev and soney:
The shiur makes a very sharp distinction:
Oyev (from eiva): It's a fight over resources, borders, interests. You can make peace once the problem is removed. One's existence doesn't automatically negate the other's.
Soney (like Amalek): It's an essential opposition. The very being of one is the shollel [negation] of the other. Like eish and mayim — they can't be in the same place. Amalek's sin'ah against Yisroel isn't because of something we did; it's because of who we are. So the response has to be total reciprocal sin'ah — shollel etzem kiyumo shel Amalek.
Middas Yitzchak Avinu (gevurah/eish) versus middas Avraham (chesed/mayim):
Avraham is the middah of ahavah and connection, like mayim that brings things together.
Yitzchak is middas ha-din, gevurah, eish — the koach to push away and separate the ra.
To fight Amalek, ahavah alone doesn't cut it. You need the koach of Yitzchak — the kedusha'dike sin'ah, the power to burn and consume the absolute ra (and turn it into efer). Amalek comes from Esav (beno shel Yitzchak), so the tikun and the milchama against him comes davka from this middah of total rejection of ra.
"Asher kar'cha ba-derech":
Amalek hit us "ba-derech," before we reached our tachlis and our nachala. He's called "reishis goyim" — the primordial koach of ra that tries to stop the hishtalshelus and the coming out of kedusha into action. He's not fighting for land; he's fighting against the whole divine process of Klal Yisroel in the world. He wants to cut the "derech" short.
What it means for us existentially:
Rabbeinu stresses there's no middle ground, no being "pareve" or neutral about Amalek. If you're part of the tzurah of Yisroel, you have to be mevatel the tzurah of Amalek. Our own zehus atzmis depends on being mevatel our complete opposite. Sin'as Amalek is part of what it means to love Hashem. Like it says, "Ohavei Hashem son'ei ra." You can't love absolute tov without hating and pushing away the absolute ra that stands against it.
Siyum l'maaseh:
The mitzvah is to keep a constant consciousness of eivah toward everything Amalek stands for. It's not just about physical killing of people, but a ruchni and da'as milchama against the tzurah of Amalek — that koach in the world that is kofer b'Hashem, that throws in safek ("asher kar'cha" from krirus and randomness), and that fights the very existence of Klal Yisroel as those who carry Shem Hashem in the world. This milchama is total because it's milchama on existence and identity itself. "Ki yad al keis Kah milchama la'Shem ba'Amalek midor dor" — Hashem's Name isn't shalem, the kisei isn't shalem, until zera Amalek is completely nimcheh.
לשון הרמב"ם בספר המצוות. מצווה קפ"ט. היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו. זאת מצוות עשה, לרוב הראשונים מצוות עשה דאורייתא, ואנחנו עומדים לקיים אותה. צריך פשוט לדעת את גדרי המצווה וקצת, את כמה שאפשר. זאת אחת המצוות הקשות ביותר אם לא הקשה שבהם. מצווה מאוד מאוד קשה לקיום.
אבל לפחות לדעת את גדרי המצווה ולהשתדל לדעת את גדרי ה... את הדרכים לקיים אותה, זאת מצווה מאוד מאוד קשה.
היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו. ולשנוא אותו בכל עת ועת. לשנוא אותו בכל עת ועת. ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו. זאת אומרת, המצווה לא מתקיימת, היא לא נגמרת כאילו, היא לא מתקיימת לא בזה בלבד היא מתקיימת בזיכרון המעשה, בהזכרה של המעשה, המעשה כמו שהוא היה, כמו שכתוב בפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אז ברור, לא כאן, כן, לא כאן נגמרת המצווה. כתוב ברמב"ם: "ולשנוא אותו בכל עת ועת". דהיינו תמיד. ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו. ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצווה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן.
זאת אומרת, המצווה, צורתה היא, זה נשמע קצת... צורתה של המצווה היא לשנוא ולשנוא מאוד ולשנוא בכל עת, ולעורר את כל ה... את כל השייכים, את כל מי שאפשר, לעורר גם אותו על השנאה הזאת, ולא די בזה אלא גם לזרז. ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצווה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן.
אורך הזמן טבעו שהוא מקהה כל עוקץ, הוא מקהה כל... כן, כל דבר שהוא קצת חריג, כל דבר שהוא... קשה לשנוא לאורך זמן. ומשום כך ציוותה תורה שאת השנאה, אותה שנאה שהיא הייתה והיא הייתה קיימת אז, באותו זמן, בזמן שעשה לך עמלק, אז אותה שנאה שלא תחלש, שלא תחלש. לעורר אותה, לטפח אותה. לשנוא אותו בכל עת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו. זאת אומרת לצאת כנגדו.
והוא אומרו יתעלה (אני מקריא את לשון הרמב"ם): והוא אומרו יתעלה, זכור את אשר עשה לך עמלק. יאמר: זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך? כשהוא אומר "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים זכור? שתהא שנאתו בפיך. דהיינו, שנאתו חייבת, אבל היא לא נגמרת בלב, לא די בלב, אלא צריך שתהיה שנאתו גם בפינו. יכול בלב? תלמוד לומר גם בפה.
הרמב"ם מוסיף ומביא ראיה: הלוא תראה שמואל, בהתחילו לעשות המצווה הזאת, איך עשה. שהוא זכר תחילה מעשהו הרע ואחר כך ציווה להילחם בו, להורגו. זה מה שאמר שמואל. שמואל הרי אמר: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים". אותו "פקדתי" היה ההקדמה לשליחות שהוא שלח את שאול להכות את עמלק. "ועתה, לך והכית, לך והחרמת", כמו שכתוב. "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים". כה אמר ה' צבאות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה, לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו... כמו שכתוב. המשך הפסוק. זאת הפרשה השלמה.
אבל כתוב פה על כל פנים, כתוב כאן שהמצווה הזאת מתקיימת, אלה שני הדברים, שני המרכיבים של אותה מצווה. המצווה הזאת מתקיימת משני הדברים האלה גם יחד. השנאה, אבל השנאה הזאת לא נגמרת בשנאת הלב. שנאת הלב היא בוודאי צורת המצווה, אבל היא לא נגמרת בלב, אלא שתהא שנאתו בפיך. דהיינו, כמו שהרמב"ם אומר בעצם גדר המצווה, שנאתו בפיך פירושו שהדבר הזה יהיה שגור על פינו, נעורר בדבר הזה את הנפשות ונעורר בזה את כל הסביבה.
זאת המצווה, זאת צורת המצווה. השנאה צריכה להיות בפינו. והשנאה הזאת היא לא דבר שעומד בפני עצמו, אלא שהדבר הזה הוא חלק מפרשת המלחמה. צריך להילחם בו, דהיינו אותו קיום, אותה מלחמה שמלחמה לה' בעמלק מדור דור, אותה מלחמה יש לה הקדמה, יש מה שמקדים לה. וההקדמה למלחמה הזאת, זאת שנאת הלב. דהיינו, כלומר, שנאת הלב היא חלק מפעולת המחייה. המלחמה היא הפעולה של "תמחה" בפועל, "זכור את אשר עשה לך עמלק" זה מפורש כאן בדברי הרמב"ם, "זכור את אשר עשה לך עמלק" זהו הקיום הראשון, החלק הראשון של קיום המחייה. זה כתוב כאן.
ננסה קצת להבין לפי, לפי השגתינו, לפי מצבנו שלנו. זאת מצווה שלחפש לה טעמים זה דבר מיותר, כן... אבל נראה בהמשך.
מתוך דברי המהר"ל מתבאר, שהסיבה שהתורה קבעה את ה... יש הרבה הרבה לשונות, גם של איבוד, גם של כלייה, גם של השמדה וגם של כל מיני לשונות שהתורה עצמה משתמשת בהם כלפי כל מיני דברים. אפילו כלפי כלל ישראל עצמו. התורה משתמשת בהרבה מאוד לשונות. הרבה מאוד לשונות. "אכלם", "אשמידם", זה כביכול לשונות שהם כלפינו עצמנו, כלפינו, כלפי דידן. "הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם". אז הלשונות האלה הם קבועים בתורה. למה משתמשים כלפי עמלק בלשון "מחייה"? מחייה בדווקא. מדוע מחייה? מדוע מחייה? לא, כמובן, לא חסרות הלשונות הרגילים. הלשונות הרגילים זה "ויאמר אשמד", או כלייה, או השמדה או אני יודע, אפילו השחתה. למה הלשון המיוחדת "מחייה"?
אז מה שמתבאר מתוך דברי מהר"ל, זה הייחוד בעניין מחייה הוא, שמחייה זה דבר שחל על צורה. מחייה היא בעצם לא איבוד. זה לא איבוד של הדבר עצמו. כשאדם לוקח דבר, הוא ממחה אותו, הדבר לא נאבד. "מחייה" זה כמו, המשל הרגיל בחז"ל זה כמו שמקנחים את הקערה. אז הקערה לא נשברת, לא קורה לה שום דבר. המאכל שהיה בה, הוא נמחה ממנה. הוא נמחה. מה פירוש נמחה? שהצורה שהייתה לו כמאכל בתוך הכלי, הצורה הזאת בטלה. אז הדבר לא נאבד, כמו "המחה את החלב וגמעו", כמו שכתוב בגמרא. מיחוי פירושו איבוד צורה. זה פירוש מיחוי. מיחוי עניינו לאבד את צורת הדבר. זאת לא השמדה, זאת לא כלייה, זאת לא השחתה. זה מיחוי. מיחוי פירושו הדבר הזה הייתה לו צורה, כך וכך הוא היה נראה, זאת הייתה צורתו. מיחוי פירושו איבוד הצורה. דהיינו, כן, כלפי... הוספה בשם ה... הוספה על הדברים האלה יש בשם גאון גדול מהדורות הקודמים, מתלמידי המהר"ל... הוסיף ואמר, מתקופות קודמות, הוסיף ואמר שכלפי מילים, אז הלשון היא "מחיקה". זה גם כן לשון, לשון משורש מחוי. משורש מחייה. משום שהתיבה, כל עניינה הוא צורה. אז לכן משתמשים כלפי זה בלשון "מחו". "מחו", "מחוק".
על כל פנים, הייחוד בלשון מחייה, מה שמתייחד פה בלשון מחייה כלפי עמלק, זה משום שהמדובר פה הוא בצורה. המדובר פה הוא במשהו ששייך לצורה. וכשהציווי "מחו", "למחות את זכר עמלק", פירוש להפקיע את הצורה הזאת. כמובן, המצווה עצמה מתקיימת, זה בוודאי, המצווה עצמה מתקיימת כל זמן שנמצא מישהו מזרעו של עמלק, אז גם צורתו קיימת. אבל המכוון הוא כלפי אותה צורה. בוודאי שהלכה למעשה זה לא משנה, הלכה למעשה זה כן, כל זמן שמישהו מזרעו של עמלק נמצא, אז הצורה הזאת יש לה במה להתלבש, יש לה קיום. הצורה הזאת קיימת. אבל הכוונה, המכוון הוא "מחו", המכוון הוא למחות. מחייה, זאת ה... זה המכוון. דהיינו מחיית הצורה. כל המילה מחייה, העניין, מושג מחייה מתייחס לצורה.
כבר הזכרנו במשך הזמן, הזכרנו כמה פעמים מדברי מהר"ל בגור אריה בסוף פרשת כי תצא. שזה לא נמצא בכל הדפוסים, זאת אומרת יש דפוסים שמשום מה השמיטו את זה. אבל הדברים כתובים. ברש"י כתוב על "אשר קרך בדרך", מביא רש"י בשם חז"ל, שהיה מטמא אותם במשכב זכור. "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע", כמו שכתוב בפסוק. אז כתוב, רש"י מביא בשם חז"ל שהוא היה מטמא אותם במשכב זכור.
אז מבאר המהר"ל את תוכן הדברים. הוא אומר כך: כל העמים כולם, בקצרה, זאת אומרת, אולי קצת נרחיב כמה מילים על דברי, על כל פנים אלו דברי המהר"ל. כל העמים כלפי כלל ישראל נחשבים תמיד כחומר כלפי צורה. חומר כלפי צורה עניינו תמיד, הדבר הנתון לעיצוב, הדבר שמחכה לעיצוב, הדבר שמבקש, מבקש שיצורו אותו. אותו דבר שמחכה שהוא להיות מעוצב, להיות לקבל צורה, הוא החומר. והצורה עצמה היא הדבר שחל על החומר, מעצב אותו ונותן לו כיוון, נותן לו תכלית, נותן לו תפקיד. זאת הצורה. כשהדבר הוא בצורתו, בצורתו, אז יש לו את תכליתו ואת תפקידו. זאת צורתו של דבר.
כל העמים כלפי כלל ישראל נחשבים כחומר כלפי צורה. כלומר, כל העמים כלפי כלל ישראל נחשבים כנקבה לגבי זכר. לא כן עמלק. עמלק העמיד את עצמו כמישהו שהוא מייצג צורה אחרת. הוא מעמיד צורה כנגד צורה. זאת אומרת, מערכת היחס שלו עם כלל ישראל, זאת לא מערכת של מקבל כלפי משפיע. זאת אומרת, מעוצב כלפי מעצב. המערכת שעמלק, זאת אומרת האופן, צורת היחס של עמלק כלפי כלל ישראל, היחס הזה הוא היחס של זכר אל זכר. זאת אומרת, שנינו, שנינו בעלי צורה. שנינו בעלי צורה ולשנינו יש טענות לצור צורה בעולם.
זה נקרא, ככה מסביר המהר"ל, זה נקרא, זהו, זאת הכוונה, זה מה שחז"ל מתכוונים לומר שהיה מטמא אותם במשכב זכור. זאת אומרת, הוא שם את עצמו, ניסה לחבר את עצמו לכלל ישראל, אבל צורת החיבור הזאת היא צורת חיבור של חלילה, רחמנא ליצלן, צורת חיבור כזאת.
["שהיו מטמאין אותו במשכב זכור. יש לעיין, למה ענין זה דווקא. דע, כי כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב (לעיל טו, ו) "ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו", חוץ מזרע עמלק, שאין מתחברים עם ישראל, ולפיכך הם נקראים אויב ושונא לישראל, שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין אחדות בעולם, וכמו שהארכנו בפרשת בשלח בסופו (שמות פי"ז אות יג), עיין שם, ותמצא מבואר ענין עמלק עם ישראל. ולפיכך ישראל עם האומות כמדריגת איש עם אשה, דכתיב בו גם כן (בראשית ג, טז) "והוא ימשל בך". ואם אין האיש זוכה – האשה מושלת בבעלה. וכך חס ושלום אם אין ישראל זוכים – האומות מושלים עליהם. סוף סוף סדר המציאות ענין ישראל עם האומות כמו איש עם אשה, [וישראל] האיש אחד, ויכול להיות לאיש אחד נשים הרבה, וישראל הם אחד גם כן, והאומות הרבה: ויש בחינה כי האומות מצד אחד נמשלים לזכרים, וישראל לנקבה. שהרי האומות מונין לחמה (סוכה כט.), והחמה זכר, וישראל ללבנה (שם), שהיא נקבה. וכן אמר הכתוב (ר' ישעיה כו, יג) "כי בעלונו אדונים זולתך". וגם זה נכון למבין. סוף סוף אין כאן רק זכר ונקבה; כאשר ימשול ישראל על האומות – ישראל הם זכר והאומות כמו הנקבה, ואם חס ושלום אין ישראל זוכים – אז האומות נעשים זכרים, וישראל תשש כחם כמו נקבה: אבל עמלק השונא המתנגד, אינו משתעבד תחת ישראל. נמשל הוא לזכר גם כן, מאחר שהוא מתנגד לישראל. וכאשר ישראל גוברים עליהם, אותו התגבורת עליהם להשמיד אותם ולמחות אותם מן תחת השמים (פסוק יט). אבל כאשר גוברים זרע עמלק, דבר זה אינו רק משכב זכר, שמושל על זכר, כיון שאין לזרע עמלק חבור עם ישראל. וזה שאמר (רש"י) שהיה מטמאן במשכב זכר. וכן זה שהיה חותך מילתן (רש"י כאן), לפי שעמלק הוא מתנגד לישראל בפרט, יותר מן כל שאר אומות. וישראל צורתן במה שהם נימולים, ובזה הם ישראל. לפיכך חותך מילתן, שהוא הדבר המתנגד לעמלק בפרט מכל האומות, כי עמלק מתנגד לצורת ישראל. ומפני כי הוא יתעלה שונא את הערלה, וחפץ שיהיו ישראל נמולים, ולפיכך בדבר זה היה מטיח כלפי מעלה, והוא זריקת הערלה כלפי מעלה, לומר 'ראה מה שבחרת':
דברי המהר"ל (מתוך ספרו "גור אריה" על דברים כ"ה) עוסקים במהות העמוקה של המלחמה בין ישראל לעמלק, ומסבירים מדוע חז"ל בחרו לתאר את פגיעת עמלק דווקא באמצעות הדימוי של "משכב זכור" וחיתוך המילה.
המהר"ל בונה כאן תפיסה של יחסי כוחות בעולם המבוססת על המודל של "איש ואישה":
1. המודל היסודי: ישראל והאומות (איש ואישה)
לפי המהר"ל, ככלל, היחס בין ישראל לאומות העולם הוא יחס של השלמה וחיבור, בדומה לאיש ואישה:
כששישראל זוכים: הם במדרגת ה"זכר" (המשפיע, המושל), והאומות הן בבחינת "נקבה" (המקבלות, המשתעבדות).
כשאינם זוכים: הגלגל מתהפך, והאומות הופכות ל"זכר" המושל בישראל (כפי שמעיד הפסוק "בעלונו אדונים זולתך").
העיקרון: למרות יחסי הכוחות המשתנים, עדיין קיים חיבור (זיווג) בין הצדדים. האומות נועדו לשמש את ישראל, ויש ביניהם יחסי גומלין של משילות.
2. חריגותו של עמלק: זכר מול זכר
כאן מגיע החידוש של המהר"ל לגבי עמלק. בניגוד לשאר האומות, לעמלק אין שום אפשרות של "חיבור" או "השלמה" עם ישראל:
התנגדות גמורה: עמלק מוגדר כ"אויב ושונא" מהותי. הוא לא רוצה למשול בישראל כחלק מסדר עולם של איש ואישה, אלא הוא מבקש את ביטולם המוחלט.
הדימוי של משכב זכור: מאחר שעמלק נחשב ל"זכר" (כוח אקטיבי ומתנגד) וישראל הם "זכר", המאבק ביניהם אינו יכול להיות מאבק של איש ואישה (שיש בו פוטנציאל לחיבור), אלא רק מאבק של זכר בזכר.
המשמעות: שליטת עמלק על ישראל היא "משכב זכור" – מעשה שאין בו תולדות, אין בו חיבור טבעי ואין בו תכלית של בנייה, אלא רק השפלה, טימוי והרס המבנה המוסרי והרוחני.
3. חיתוך המילה והטחתה כלפי מעלה
המהר"ל מסביר מדוע עמלק התמקד דווקא בחיתוך איבר המילה של ישראל:
צורת ישראל: ברית המילה היא ה"צורה" שמייחדת את ישראל ומבדילה אותם מהטבע החומרי (הערלה). עמלק, כמתנגד המהותי ביותר לישראל, תוקף דווקא את נקודת הייחוד הזו.
הטחה כלפי מעלה: בזריקת הערלה לשמיים ואמירת "טול מה שבחרת", עמלק לא רק פגע בישראל פיזית, אלא ניסה לערער על עצם הבחירה האלוהית בישראל. הוא טען כביכול שהמצווה הזו אינה מעלה את ישראל, אלא היא דבר מאוס.
סיכום הרעיון
המהר"ל מלמד שפגיעת עמלק לא הייתה סתם אלימות מקרית, אלא ביטוי של חוסר שייכות מוחלט. בעוד שאר העולם יכול להתחבר לישראל (כנקבה לאיש), עמלק הוא ה"זכר" הזר שתוקף את ה"זכר" הקדוש. זהו מאבק על עצם הקיום והצורה הרוחנית, ולכן הוא מסומל במעשים שכל עניינם הוא פגיעה בפריון ובברית.]
וזה דבר שמובן מאוד. מאוד מובן. כל מי שמתבונן קצת מבין. צורת ההגנה, הצורה איך אדם דוחה מעליו השפעה של מישהו.
בתכונות הנפש, אז התכונה שמחברת דבר לדבר היא המערכת שנקראת... הוא הקו הימני שבנפש, שהוא נקרא הקו של החסד, של מה שנקרא אהבה. זה דבר שמחבר את כולם זה לזה וכולם מתחברים זה לזה על ידי... בצורה כזאת. ככה הדברים מתחברים זה לזה. זאת מערכת החיבור שישנה. כנגד זה פועלת מערכת של דחייה. של כן, כשאדם רוצה לדחות מעליו דברים. שתי המערכות האלה הם ה... מה שמייצג אותם זה קו הימין מיוצג על ידי מים כרגיל, כידוע, בדרך כלל, כמו שחז"ל אומרים. על אברהם אבינו שהוא "אברהם אוהבי", איש החסד, "חסד לאברהם". ועל אברהם אבינו כמו שכתוב בחז"ל, כמו שכתוב, אנחנו אומרים את זה גם בתפילה: "זכור אב נמשך אחריך כמים". כמים. יצחק, שכל מציאותו היא מציאות של דבר שרוף. אפר. יצחק נקרא אפר. "אפרו של יצחק צבור", כמו שכתוב ברש"י, בשם חז"ל בתורת כהנים. "אפרו של יצחק צבור ומונח לפני".
זאת אומרת, בעוד שאברהם הוא הקו, המהלך שנקרא מים, הקו של מים. מים זה הדבר המחבר, כל דבר שבעולם מתחבר זה לזה על ידי מים. מים בהם מגבלים כל דבר, בהם מחברים דבר אל דבר. בהם, כל החיבורים שישנם בעולם הם דרך מים. כל הפירודים, כל ההפרדות שישנם בעולם, זה על ידי הצד שכנגד, על ידי אש. האש נקראת, היובש נקרא חורב. וכל חורבן נקרא כך, כל חורבן נקרא כך משום שהוא, כל חורבן הוא תולדת אש. כל חורבן הוא תולדת פירוד, תולדת הפרדה, הפרטה של הדברים, פיזור של הדברים. להפריד אותם זה מזה. ייבוש גמור של כל שאריות המים שישנם, אז הם מפרידים את הדברים לגמרי. אז הדברים נפרדים לגמרי. ככה הדברים מתפוררים.
אפר, הזכרנו את זה הרבה פעמים, מה שכתוב בגמרא במסכת שבת, אפר, אומרת הגמרא, "לאו בר גיבול הוא". אחרי שאש פעלה על דבר ואש עשתה אותו לאפר, אפר זה תוצאה של אש. אפר, אומרת הגמרא, "לאו בר גיבול הוא". אחרי שהאש פעלה בו והוא נהיה אפר, דוגמת יצחק, אז הוא כבר לא ניתן לשום גיבול. שום גיבול כבר לא יעזור לו. הוא לאו בר גיבול. הוא גם לא מתאחד, הוא גם לא מתחבר על ידי מים. "לאו בר גיבול הוא", כך אומרת הגמרא.
אלו הם שתי המערכות ואלו שתי אבות כוחות הנפש. אבות כוחות הנפש, כנגד אברהם ויצחק. אהבה שהיא "אב נמשך אחריך כמים", ויצחק שהוא כולו, כן, כולו, כל הפירוד של יצחק הוא פירוד ממה שנקרא דבר שצריכים להיפרד ממנו. הפירוד שלו הוא פירוד מכל מה שהוא, מכל מה שהוא לא נכון, מכל מה שהוא מיותר, מכל מה שהוא בעצם לא אני עצמי. כל מה שהוא לא אני עצמי. אז מכל זה יצחק נבדל, נפרד לגמרי.
תולדת הדבר הזה, כן, תולדת החסד זה אהבה, ותולדת הדין זאת הדחייה. דחייה, דבר דוחה מעל עצמו כל ניסיון של חיבור. דוחה. לא מאפשר. שום ניסיון של חיבור לא מתאפשר למי ש... למי שזהו הקו, הקו הבולט באופי שלו, כמובן. הדברים ידועים. הקו הזה שהוא מה שיצחק הביא לעולם, זה העיקר של מה שיצחק חידש בעולם. מה שנקרא קו הדין. קו הדין שהוא מיוצג על ידי אש. זה מה שהאש עושה בעולם. האש פועלת בעולם הפרדה של כל דבר ודבר, ליסודות הראשוניים ביותר שלו. לעשות מכל דבר ודבר, פשוט לא לתת שום חיבור בין דבר לדבר. לא לאפשר שום חיבור. ככה הדבר הופך להיות, כל דבר הופך להיות אפר באש. כמובן שמדובר פה על כל מערכת חיבור שהיא מערכת פסולה. כל חיבור שהוא מתלבש על הדבר מבחוץ. כל דבר שהוא לא הוא עצמו. זה דבר שהוא לא הוא, זה לא הוא עצמו. כל מה שהוא לא הוא עצמו, חייב להיות נדחה. חייב להיות נדחה ומושלך החוצה.
כשיצחק, מיצחק נולדו שניים. שתי שנאות נולדו מיצחק. שנאה אחת, זאת היא הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב. שנאה שנייה, "ואת עשו שנאתי". כמובן, הצד שכנגד. "אהבתי אתכם אמר השם". פסוק בספר מלאכי. "אהבתי אתכם אמר השם, ואמרתם במה אהבתנו. הלוא אח עשו ליעקב, ואוהב את יעקב, ואת עשו שנאתי, ואשים את הריו שממה", כמו שכתוב שם בפסוק. זה בתחילת ספר מלאכי.
אלו הם שתי השנאות שהם תולדת, כן, תולדת בית יצחק. זה מה שיצחק הביא לעולם. יצחק הביא לעולם את המידה הזאת שמאפשרת דחייה של כל מה שהוא בעצם, אגב, דברים ש... במשך השנים כבר הזכרנו את זה, אבל על כל פנים, מותר גם להזכיר עוד פעם. ההבדל שבין אויב ושונא, מתבאר ברש"י: "קומה השם ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". "קומה השם ויפוצו אויביך", אומר רש"י בשם חז"ל, אלו המכונסים. זה נקרא אויב. אויב זאת איבה. איבה, זאת איבה שהוא נושא בליבו והוא... "ואיבתי את אויביך". לשון איבה. דהיינו, הוא לא רוצה, כנגד אהבה שהוא רוצה להתחבר איתו, באה איבה שהוא רוצה להיפרד ממנו. אבל כשהוא נמצא במקומו וההוא נמצא במקומו, אז האיבה הזאת לא מתעוררת. אין לה עניין. כל עניינה של האיבה זה שלא תהיה שום נקודת מגע ביניהם. כך זה, כך, זאת המידה שנוהגת בין אויבים.
שונא לא יכול לשאת את עצם קיומו של השני גם במקומו. גם בזמן שאין, וגם לא שייכת שום נקודת מגע ביניהם. על "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", כמו שכתוב, אז אומרים חז"ל שהוא בא ממרחקים של 400 פרסה. מרחקים עצומים. מרחקים, באמת מרחקים גדולים. באמת מרחקים גדולים. ולא הייתה שום נקודת מגע ביניהם. זה לא היה שום, שום יחס לא היה בין ישראל לעמלק.
זה דבר שהוא מכוח, כן, כוח שנאה. שנאה פירושה עקירת, כן, הדחייה של עצם קיומו של אותו דבר. התנגדות בעצם לעצם קיומו של אותו דבר. כל מי שתופס שקיומו של אותו דבר מתנגד לי, כן, הוא נגדי בעצם מציאותו. אם הוא נגדי בעצם מציאותו, אז אני חייב לדחות אותו ולסלק אותו מן העולם. אז הוא חייב לא להיות בכלל. עצם היותו פוגעת בי, מפריעה לי, מתנגדת לי, אני לא יכול לשאת את זה. דהיינו, ההיות עצמה, זה שונא. זה נקרא שונא.
שונא פירושו, זה להבדיל מאויב. אלו הרודפים, ככה אומר רש"י. "קומה השם ויפוצו אויביך", אלו המכונסים. "וינוסו משנאיך מפניך", אלו הם שהם רודפים אחרינו. השם ינוסו מאיתנו. "ויפוצו אויביך" פירושו אלו שהם מכונסים במקומם, והאיבה שלהם היא בזה שהם לא נותנים לי, כן, לא... מתנגדים לכל נקודת חיבור עם זה שהם אויבים לו. השנאה מחייבת, כן, רדיפה. שעצם קיומו של אותו דבר היא עצמה דבר פוגע. אז כמובן, הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב. כל השנאה שישנה בעולם.
וצריך לזכור ולדעת. אויבים יש לנו רבים. שונא יש לנו אחד. זה בעצם מפורש במגילה, כבר הזכרנו את זה פה לפני שנים. זה בעצם מפורש במגילה. המגילה מלאה מ"ויכו באויביהם", ויעשו ו... כן... "נוח מאויביהם והרוג בשונאיהם". בכל מקום שכתוב "שונאיהם", שם, על הפסוק למשל "ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם", כתוב בתרגום: "ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם מדבית עמלק". כך הוא אומר. "בשונאיהם", ההריגה הייתה מדבית עמלק. כלומר, למדנו אם כן, אויבים, אלו המכונסים, הם לא היו מעלים על הדעת. ישתעבדו בישראל. ישתעבדו בישראל שנמצאים בידיהם. אבל הם לא היו מעלים על הדעת לעקור את עצם מציאותם. זה דבר שלא שייך. אויב, אויב לא מתעסק בזה. הוא לא מתעסק בזה. עצם מציאותו כמציאות בפני עצמה, היא לא מעניינת אותו. עד כמה שהמציאות ההיא מפריעה לי, אז כמובן בוודאי ש... אז גם אויב יכול ללכת עד הסוף. אבל עד כמה שזה לא מפריע, עצם מציאותו של אותו נמצא, אותו נמצא, אז היא לא סותרת, היא לא...
המימד הנוסף הזה שנקרא שנאה. שנאה פירושו להיות רודף. להיות רודף דהיינו, לעקור את ההוא מכל מקום שהוא נמצא. לרדוף אחריו לכל מקום ומשם, כן, להתנגד לו ולעקור אותו. מכל מקום שהוא נמצא.
כשלא עובר גבול בין שני אויבים, אז אין שום משמעות לאיבה שביניהם. אין יחס, אז אין יחס. אבל אין שום משמעות לזה. בין שונאים לא שייך גבולות. ממרחקים, זה פירוש הדברים, "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", הוא בא מכל מרחק שהוא והוא נלחם עם ישראל בכל מקום שהם נמצאים. שונא. שונא. אותו כוח בנפש שנקרא שנאה. פירושו, זאת אומרת, אותה תפיסה שאומרת שאם קיומי שלי הוא קיום, אז הקיום הזה מחייב את אי קיומו של אותו אחד. אותו זה, אותו שנוא, אותו זה שהוא שנוא. זאת מידה בנפש שנקראת שנאה. איבה פירושה, כן, שלילת קשר. שנאה פירושה, אם אני כמו שאני, אז זה שולל את קיומו של אותו דבר. זה כוח מיוחד. זאת אומרת, באופן שהוא לשיטתו, הוא הרי יודע, כן, הוא הרי יודע את האמת. הוא יודע את האמת, שקיומו שלו שולל את קיומי שלי. אבל אני, בגלל שאני תופס את קיומי שלי, אני תופס אותו ורוצה בו, והוא נקרא קיומי שלי, ככה אני רואה את קיומו של אותו זה, אותו אני אוהב, כקיומי של עצמי. אחד עם קיומי שלי. כדרך שכך זה ואהבה הפך לזה הוא בשנאה. ההפך מזה הגמור, זה השנאה. ו"אוהבי השם שנאו רע". דהיינו, שנאה פירושה, אם אתה אוהב את השם, אתה אוהב את הטוב, אז אהבת הטוב מחייבת בהכרח את שנאת הרע. את שלילת הרע. זה בעצם מה ש... שלילת הקיום של הרע. של הרע כרע.
כמובן, הדבר הזה הוא איבוד לדעת. משום ש... הרי זה... זה הרי פשוט. אם קיומי שלי לא שולל את קיומו שלו, פירוש הדבר שקיומי שלי שולל את קיומי שלי. רק זה, כמובן, זה דרכו. זה כמובן, אני עושה את זה דרכו. אם אני מאפשר לו להיות, עצם קיומי מאפשר לו להיות, אז הדבר הזה הוא איבוד לדעת. זה פירוש איבוד לדעת. הרי זה עצם קיומו שולל את קיומי. אז כמובן, אם אני לא מעמיד את עצמי בצד שכנגד, אם אני לא מעמיד את עצמי בקיום כזה ששולל בעצם, בהכרח, את קיומו של ההוא, אז פירוש הדבר שאני מתאבד. פירוש הדבר שקיומי שלי סותר את עצמו. קיומי שלי, כן, קיומי שלי שולל את קיומי שלי.
אז הדבר הזה חייב להיות ברור. זה חייב להיות ברור. אנחנו בדרך כלל רגילים, סליחה על מספר... כן, אולי כמה משפטים על דברים פשוטים. אנחנו בדרך כלל רגילים להטות את הדברים לכיוון, כן, לא לכיוון קיצוני. אל תגזים. משתדלים מאוד ל... לכוון את הדברים לאיזה כיוון שיהיה טוב לכולם. העיקר לא להגזים, לא, לא לצאת מה... לא לצאת מהשיטה. להשתדל להישאר באיזה מקום שהוא באמצע.
אילו כך היו פני הדברים בעולם, ניחא. אבל זה לא כך. זה לא כך, זה מעולם לא היה כך. זה מעולם לא היה כך. היינו, בדרך כלל, כמו שהדבר ידוע לכל מי שיודע, כן. כל מי שיודע. אין מי שלא יודע. אנחנו היינו הרבה הרבה הרבה זמן באמצע. היינו הרבה זמן באמצע. עם הרבה נקודות מגע והרבה נקודות שילוב, עד ש... כעבור תקופת מה, אז... כמו שהדברים ידועים. ההיסטוריה שלנו ברוך השם מלאה. הדברים ידועים. עשו שונא ליעקב. והשנאה הזאת מתקיימת ומתגלה ומתקיימת כשנאה. היא מתקיימת כשנאה, היא מתקיימת כשנאה שהיא לא סבירה, היא בלתי אפשרית. היא לא נכונה, אי אפשר לאמת אותה, אי אפשר ל... אי אפשר לחיות איתה. אבל היא קיימת. היא קיימת, היא נמצאת, היא ישנה, היא עובדה. היא למעשה העובדה המשמעותית ביותר בכל דרכי חיינו.
הדבר הזה הוא המשך ישיר, קו ישר מוביל מ"זכור את אשר עשה לך עמלק", שהוא מסר את נפשו על אותה שנאה. כך בכל הדורות הם מוסרים את נפשם על אותה שנאה. וזה כמובן, לא תמיד זאת מסירות נפש, כן. זאת לא תמיד מסירות נפש. אבל בכל הדורות רואים גם את הקו הזה של מסירות נפש על אותה שנאה. מלחמות שלמות, מלחמות עולם יכולות להיות מוכרזות. והדחף הוא אותה מסירות נפש על אותה שנאה. אותו "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". אותו "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". "אשר קרך בדרך".
זה מה שדוחף, דוחף את אותו שונא מכל מקום שהוא נמצא, ללכת, להידחק ולהגיע ולמסור את הנפש כדי ל... כדי להוציא לפועל את אותה שנאה.
ואנחנו תמיד חוזרים, הרי הדבר הזה לא סביר, הרי זה לא מסתבר. אז תמיד, תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, אז על כל מאורע כזה אנחנו אומרים: "הבו דלא לוסיף עלה". כן. תמיד אנחנו אומרים: "אין לך בו אלא חידושו". זאת אומרת, זה קרה, אבל יותר זה לא יקרה. קרה ויותר זה לא יקרה פעם, קרה ויותר זה לא יקרה פעמיים, קרה ויותר זה לא יקרה שלוש, שלושים, שלוש מאות ועוד ועוד ועוד ועוד...
אבל הדברים צריכים להיות ברורים. אנחנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים. אנחנו חייבים לזכור, לדעת. הלואי ואנחנו היינו מקיימים את שנאתנו שלנו. הלואי ושנאתנו שלנו לא הייתה נחלשת עם אורך הזמן, כדרך שההלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב לא נחלשה עם אורך הזמן. לא שהיא לא נחלשה. היא אפילו מתחזקת. הדבר הזה חייב להיות ברור. זה חייב להיות ברור. אנחנו בדרך כלל רגילים...
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". וגם הלכה, וגם נכון. הקו המוליך בעולם הוא לא קו של... לא הדעת מודיעה בעולם. "כסילים ישנאו דעת". הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, וזה הקו המוביל בעולם. זה קרה, זה קורה. "וירחם השם" שזה יותר לא יקרה. אבל זה קורה. זה הקו המדריך בעולם. זה על הקו הזה העולם צועד. זה מה שעשה עמלק בדרך.
העולם היה צועד על קו האמת. המהלך האמיתי שהעולם צועד עליו, זהו הקו שהתחיל ב"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". וזה מגיע עד "לעיני כל ישראל". המהלך הזה התחיל ביציאת מצרים, אז כביכול בורא עולם גילה, משליט בעולם. מי שליט בעולם. "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ". "למען תדע כי אין כהשם אלוקינו". "למען תדע, וידעו מצרים כי אני השם". כל זה נתגלה בעולם. והדבר הזה נתגלה במצרים, וזה נתגלה בבהירות גדולה, וזה נתגלה בקול העולם כולו. שמענו, כולם שמעו. מה שמועה שמעה ובאה. בקיצור, "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת". קריאת ים סוף הייתה הדבר שהוא זיעזע את כל העולם כולו. כל העולם כולו הזדעזע בקריאת ים סוף. כמו שכתוב מפורש בשירה, בשירת הים.
אמרנו, "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת" וגומר, כן. "נמוגו כל יושבי כנען", שהם היו הממלכה, הם היו התקיפים ביותר בעולם. "נמוגו כל יושבי כנען". כולם, כן, הכל התמוסס. "שמעו עמים ירגזון". כביכול בורא עולם התגלה בעולם וההנהגה שהיא בעצם, בעצם המכוון האמיתי של מה שהתכוון בורא עולם כשהוא ברא את עולמו. "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו". והעולם כולו צריך, הוא צריך, לשם כך הוא נברא. והוא צריך להגיע שהוא כולו יספר כבוד שמים. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". כל הבריאה כולה צריכה את הדבר הזה לומר. כולה, כולה מתחילתה ועד סופה. צריכה כולה לומר כבוד שמים.
המהלך הזה התחיל ביציאת מצרים, אז כביכול בורא עולם גילה אותו. הוא היה ידוע וגלוי בעולם. וכל העמים הצטרפו אליו. וכפי הנראה, כפי שמשמע בחז"ל, אז הם הצטרפו אליו אפילו ברצון. עכשיו באה אומה אחת. והאומה הזאת יש לה כוח, כמו שידוע, יש לה גם כוח להיות שולחת טרוניא לעמים רבים. זה נקרא "תדעל מלך גויים". כמו שראינו, אנחנו רואים את זה היום.
ישנה מערכת שהיא בעצם, כשלעצמה היא מערכת קטנטנה, מצומצמת מאוד. אבל היא אדירת כוח. והיא כובשת תחתיה המון ממלכות. המון עמים והמון ממלכות. היא כובשת תחתיה כמעט את כל העולם כולו. מיליארדים של בני אדם. אבל הממלכה הזאת היא בעצם, הממלכה הזאת בעצם, היא ממלכה שכל עניינה הוא איזו שהיא צורה להלביש לעולם. והיא זאת ששולחת את הטרוניא שלה לעמים רבים, ועל כולם היא מלבישה את הצורה הזאת. היום אותו עמלק הוא באמת הזכר בעולם. הוא זה שנותן את הטון בעולם, נותן את הצורה בעולם. העולם כולו מעוצב כאילו לפי המערכת הזאת. והמערכת הזאת הרי כולם יודעים, כולם יודעים הרי זה מוקף, אנחנו כולנו חיים תחת זה. זאת הגלות המרה שאנחנו נמצאים תחתיה. זאת גלות אדום, אותה גלות רומית שאנחנו נמצאים תחתיה, כבושים תחתיה כבר קרוב לאלפיים שנה.
אבל בפועל הם עדיין שליטי העולם. בפועל. הם עדיין, עדיין, עדיין מרי דאתרא. זאת מצווה ש... שוב. אני חוזר, זאת מצוות עשה דאורייתא. מצווה שאנחנו חייבים בה, לכולי עלמא, כן, לכולי עלמא אנחנו חייבים במצווה הזאת. וזמן הקיום של המצווה הזאת, זה בזמנים האלה, כעת. כשאנחנו מתעסקים בפועל במחיית עמלק. שתקדום זכירה לעשייה. אבל כמו שאנחנו לומדים מדברי הרמב"ם, אז הזכירה הזאת ועצמה יש בה חלק של עשייה. הזכירה הזאת בעצמה יש בה גם משהו של עשייה. זאת אומרת, כך היא צורת הדברים. כיוון שהפעולה הזאת, אותה פעולה שהייתה במצרים, אותה פעולה שהייתה בדרך בצאתכם ממצרים, הייתה פעולת שנאה בעצם. זאת פעולת שנאה וכל, עד כמה שאפשר להעלות על הדעת. אז כמובן, הקיום, מה ש... זאת אומרת, האופן איך אנחנו צריכים להגיב לזה, זה בשנאה. זאת מצוות זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. תפתח דרך, דרך ומובילה לאחריתו אובד. אבל לצערנו, לצערנו, זה עדיין לא הגיע לאחריתו אובד. אנחנו מאוד מקווים שזה כבר בסוף הדרך. שכבר סמוך לזה.
עכשיו להבין. ואנחנו חייבים לזכור ולדעת. כל המהלך הזה כולו, הוא כולו גילוי כבודו יתברך. כל זה זה, אין לך ראיה גדולה יותר לאמונה. אין לך ראיה גדולה יותר למעלתם של ישראל. מגודל השנאה ומגודל השפלות שאנחנו נמצאים, זאת אומרת מעומק תהומות השנאה, לאן שאפשר להגיע איתנו. הדבר הזה הרי מורה באצבע מי מנהיג את העולם. הדבר הזה הרי מורה באצבע על כל דברי תורה. כל זה הרי רק בתורה כתוב. אין שום אפשרות אחרת הרי להסביר את זה. רק בתורה זה כתוב. בורא עולם אמר את זה מזמן. זה המהלך, זהו הקו. והקו הזה כולו, כולו הולך רק לכיוון אחד. לכיוון אחד.
הקו האמיתי שהעולם צועד עליו, זהו הקו שהתחיל ב"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". וזה מגיע עד "לעיני כל ישראל". זהו המהלך של כל התורה כולה. עכשיו בא עמלק והציע קו אחר. הוא הכניס את הקו שלו לעולם, ומאז עמלק, העולם צועד לכאורה על קו אחר. על הקו של "ראשית גויים עמלק", רחמנא ליצלן. אבל כל אחד הרי כל תינוק מבין, כל תינוק מבין שהמהלך הזה כולו הוא כולו הטעייה, וכולו מכוון לאחריתו עדי אובד של עמלק. "ראשית גויים עמלק", כדי... זאת אומרת הוא הולך, הקו הזה מוביל לאחריתו עדי אובד.
זה המהלך שלנו, זה המהלך שלנו ועליו אנחנו צריכים ללכת. אנחנו "בדרך בצאתכם ממצרים". ו"את אשר קרך בדרך", אנחנו צריכים לסלק מהדרך. אנחנו צועדים על אותו מהלך, על אותו מהלך, על אותו בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. בשביל התורה שנקראה ראשית. ואנחנו הולכים באותו מהלך של "המגיד מראשית אחרית". להביא אותנו לאותה אחרית אמת, לאותה אחרית של "יש תקווה לאחריתך". יש תקווה לאחריתך. זאת אחרית אמת שאליה אנחנו הולכים, המגיד מראשית אחרית. בא מי שקרך בדרך והעמיד את העולם על מהלך אחר. העמיד את העולם על ראשית אחרת, אבל הראשית הזאת היא ראשית שהיא מובילה לאחריתו עדי אובד.
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. והעולם כולו נברא לכבודו. ואם יש מישהו ששולל את כבודו יתברך, שולל את מלכותו בעולם, זה הוא. הוא ורק הוא.
אז כמובן, אם אני לא מעמיד את עצמי בצד שכנגד, אם אני לא מעמיד את עצמי בקיום כזה ששולל בעצם, בהכרח, את קיומו של ההוא, אז פירוש הדבר שאני מתאבד. פירוש הדבר שקיומי שלי סותר את עצמו. קיומי שלי, כן, קיומי שלי שולל את קיומי שלי. אז אני אמסור את הנפש שהדבר הזה לא יהיה.
זה ברור, זה מובן מאליו, כן. כשמישהו מוסר את נפשו, מוסר נפשו, זאת מסירות נפש ממש. אף על פי שנכווה, אבל הוא הכיר את זה, הוא צינן את זה בפני אחרים. את אותה אמבטיה רותחת. שאנחנו תמיד צריכים להימלט ממנה. אבל ישנה פעולה מיוחדת שנקראת "סטטוה מעט מעט". "סתתוהו", את האבן הזאת, צריכים לסתת מעט מעט, לאט... קצת. קצת, קצת. כמה שבכוחנו. הסיתות הזה, הוא הקיום של "זכור את אשר עשה לך הרע". "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אנחנו חייבים לזכור ולדעת. אילולי היה עמלק בעולם, אז העולם כולו, כולו היה ממשיך את הקו של "שמעו עמים ירגזון". וכלל ישראל היה נכנס לארץ ישראל והעולם כולו היה מתוקן במלכותו יתברך. וכל העולם היה נראה כרצונו. זה שהעולם נראה כך כמו שהוא נראה היום, זה רק בגלל אותו מעשה של "בדרך בצאתכם ממצרים". שם נפתחה ה... שם נפתחה אותה דרך, שם נפתח אותו מהלך, שנקרא "ראשית גויים עמלק". ו"אחריתו אדי אובד".
כל מי שמוותר על קיומו שלו, יכול לא לשנוא. אבל כל מי ש... לא מוותר על קיומו שלו, כל מי שמבין, כל מי שמבין מה הוא קיום, מה הוא קיום, מה הוא כלל ישראל. מהי המציאות באמת. כל מי שמבין, אפילו משהו, חייב לשנוא שנאת... שנאה בעצם, שנאה עמוקה, שנאה לא מתפשרת. את אותו "אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". נפתחה דרך, דרך... ומובילה לאחריתו אדי אובד. אבל לצערנו, לצערנו... זה עדיין לא הגיע לאחריתו אדי אובד. אנחנו מאוד מקווים שזה כבר בסוף הדרך. שכבר סמוך לזה. אבל בפועל הם עדיין שליטי העולם. בפועל. הם עדיין, עדיין, עדיין מרי דאתרא.
והמצווה הזאת מאפשרת, היא זאת שפותחת פתח לאפשרות למחות באמת את שמו מתחת השמים. באופן שכל מי שמקיים את המצווה הזאת כתיקונה, כל מי שמקיים את המצווה הזאת כתיקונה, מאפשר את הקיום של מלחמה להשם בעמלק מדור דור. כלומר, שנאת רע של כל אחד ואחד מאיתנו, קיום המצווה הזאת של כל אחד מאיתנו, הוא בעצם פעולת מלחמה כנגד הרע. פעולה שבאמת שוללת אותו. "שובה ישראל עד השם אלוקיך כי כשלת בעוונך". משל לאבן גדולה שהיתה עומדת על אם הדרך. והיו הבריות נתקלות בה, וניזוקות. אמר המלך... סתתוה. סתתוה. זאת אומרת, תתארגנו בצורה כזאת שהיא... מה שפחות תפריע. תקהו את החודים שלה. "סתתוה קימעא קימעא". כך אמר הקדוש ברוך הוא. אותה אבן, אותה אבן, זה אחד מהשמות של היצר הרע. אבן. מכשול. זה גם מהשמות של היצר הרע. יחזקאל קראו "אבן". "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". אמר הקדוש ברוך הוא: "סתתוה מעט מעט, עד שתגיע השעה ואני אעבירה מן העולם".
איך אנחנו יכולים לסתת אותה מעט מעט? איזה מין סיתות אנחנו יכולים לעשות? מה אנחנו יכולים לעשות לאותה אבן? "סתתוה מעט מעט". חוץ ממה שאנחנו צריכים כמובן, כן, מדובר פה על אותו כוח רע שאנחנו תמיד צריכים להימלט ממנו. אבל ישנה פעולה מיוחדת שנקראת "סתתוה מעט מעט". "סתתוהו", את האבן הזאת, צריכים לסתת מעט מעט, לאט... קצת. קצת, קצת. כמה שבכוחנו. הסיתות הזה, הוא הקיום של "זכור את אשר עשה לך הרע". "זכור את אשר עשה לך עמלק".
"אוהבי השם שנאו רע".
[מו"ר הגרמ"ש זצ"ל]
