רוממות התכלית האלהית שיש בשמירת האומה הישראלית בצביונה, היא נעלה מחובת השמירה הראויה גם כן לכל אומה שיש לה הזכות להתקיים בתור לאום על פני האדמה.
היסוד ההגיוני שהדבר מוכרח שיכירו בני אדם כולם שהם חייבים לחיות חיי אחים, יוכל לבא לשלימותו בחיי העמים רק על ידי מה שכל אומה תשתלם באופיה המיוחד לה. רק בהבנה שלמה שכשם שצביונה הוא דבר הגון בעולם, כן צביון כל עם זולתה הוא נחוץ לתשמישו של עולם, ולא יעלה על הדעת להצר צעדי אומה זולתה, או לחשב שהיא דוחקת את רגליה, רק כל אחת תשכיל כי ברבות הצלחת כל אומה בצביונה המיוחד ירבה אושר העמים כולם. כי כל אומה ואומה תשתמש בההכשרים שכל העמים בכללם משלימים בהם את העולם. וכשם שהיא נותנת לעולם את הדברים שהיא עסוקה בשכלולם, כן תקח מכללם את הדברים שהם עוסקים לשכללם. על כן, רק ברבות ההצלחה האנושית הכללית יאושר כל גוי פרטי.
ובהגמר הרעיון הזה להיות חל בלב העמים בכל עזו ותפארתו, לא יצוייר כלל נשיאת גוי אל גוי חרב, כי כל גוי ישכיל כי החרב שהוא נושא אל זולתו, את נפשו הוא קובע, לבד משפט הצדק שישתכלל, להיות מתעב בנפש הריגת אנשים ושפיכת דמם, ולא תוכל כל סבה מדינית שבעולם לטהר נבלת רצח זאת, בהיותה מבוררת בלב בטהרת הרגשתה האמיתית.
[הרב קוק טוען כאן שהשמירה על צביונה הייחודי (האופי, התרבות, הרוחניות והייעוד) של האומה הישראלית אינה רק זכות או חובה "רגילה" כמו של כל לאום אחר – אלא היא בעלת רוממות תכלית א-לוהית עליונה ומיוחדת. ישראל אינו סתם עוד עם שזכאי להתקיים; קיומו בצביונו המיוחד משרת תפקיד כלל-אנושי וא-לוהי גבוה יותר.
הוא מפתח רעיון מרכזי:
השלום האמיתי והאחווה בין העמים (חיי אחים) יכול להתממש רק כאשר כל עם מתפתח ומשתלם בצביונו המיוחד לו, ולא מנסה להתבטל או להידמות לאחרים.
רק כשכל עם מבין ש:
הצביון שלו עצמו הגון ונחוץ לעולם,
וגם הצביון של כל עם אחר נחוץ לתועלת הכללית של האנושות,
אזי לא יעלה על הדעת להתקנא, להצר צעדים או "לדחוק רגליים" של עם אחר.
להפך: ככל שכל עם מצליח יותר להתפתח ולהתמחות בתחומים הייחודיים לו – כך גדל האושר הכללי של כלל האנושות.
העמים משלימים זה את זה כמו חלקים של פאזל: כל אחד תורם את מה שהוא משכלל, ומקבל בתמורה את מה שאחרים משכללים. לכן, ההצלחה של עם פרטי (כולל ישראל) תלויה בהצלחה האנושית הכללית, ולהפך.
החלק הסופי – החזון האוטופי:
כאשר רעיון זה יחדור במלוא עוזו ותפארתו ללבבות העמים – מלחמות בין עמים יהפכו לבלתי אפשריות מבחינה רוחנית-מוסרית.
כל עם יבין שכאשר הוא מרים חרב על זולתו – הוא בעצם פוגע בעצמו, כי הוא פוגע בחלק מהשלמות הכללית שהוא זקוק לה.
בנוסף, תתפתח הרגשה פנימית טהורה שרואה ברצח ושפיכות דמים דבר מתועב מעיקרו, ואף שום "סיבה מדינית" לא תוכל לטהר או להצדיק זאת.
משמעות עמוקה יותר בהקשר הרחב של הרב קוק:
ישראל הוא המקור והדוגמה העליונה לצביון מיוחד שמשרת את הכלל (בגלל תפקידו הרוחני-א-לוהי).
אבל העיקרון חל על כל העמים: כל אחד צריך להתפתח בייחודיותו כדי שהאנושות תגיע לשלמות.
זו תפיסה אוניברסלית-פרטיקולרית: הפרטיקולריות (הייחוד הלאומי) אינה סותרת את האוניברסליות, אלא היא הדרך היחידה להגיע אליה באמת.
בסופו של דבר, כאשר רעיון זה יתגשם – העולם יגיע לשלום אמיתי, לא מתוך כפייה או חולשה, אלא מתוך הכרה רוחנית עמוקה וטהרת מוסר פנימית.
במילים פשוטות יותר:
הרב קוק אומר שהדרך לשלום עולמי אמיתי היא לא ביטול הייחודים הלאומיים, אלא דווקא חיזוקם והעמקתם – כי רק כך כל עם תורם את המיטב שלו לאנושות כולה, ורק כך אף אחד לא ירגיש צורך להילחם על "מקומו" בעולם.
זהו חזון אופטימי מאוד, רוחני-מוסרי, שרואה בלאומיות היהודית (ובלאומיות בכלל) כלי להתעלות האנושית כולה.]
וכמשפט כל המדות הטובות וכל המעשים טובים שבעולם, שהשער להכנס בהם הוא אהבת עצמו, שכר ועונש, ואהוב כדי שיאהבוך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, כן משפטי העמים מוכרח שיתפתחו תחילה באופן המובן איך שכל אומה היא בהצלחתה מטיבה את מצב הכלל, וכי חילוק האומות איננו כי אם הסכמה בדויה להגדיל רושם של 'שלי שלי ושלך שלך' באין מטרה, כי אם תכלית עליונה רצופה בזה לשכלול האנושות כולה על ידי הרחבת כל המקצעות שכל אומה ואומה מיוחדת בהנה.
ובזה הדבר מובן, שכמו שאי אפשר שישתכלל סידור מדינה יחידית כי אם בהיות המרכז נתון במקום אחד, מלך, או בית מחוקקים, כן אי אפשר שיבא העולם לשלימות זה הסידור כי אם כשיהיה על כל פנים איזה מרכז קבוע במקום אחד.
והנה כשנחלק גבולות עמים, נבין שאפשר וגם מוכרח לתן לכל עם ועם מקצעות מיוחדים מענפי החיים שבמשך השלמת החכמה והמלאכות הגשמיות והרוחניות יתרחבו באין קץ. הרחבת עבודת האדמה, למשל, עם כל דרישות תורת הצמחים, דרישת החיים וחכמת הפיזילאגיא, חכמת חרשים בכל כוחות הטבע המתגלים חדשים לבקרים, חכמת המדינה וסדרי הכלכלה, וכאלה רבות. אמנם חכמת האלהות והמוסר גם היא ודאי לא תגרע מכל המקצעות החשובים שבחלקי ההשתלמות האנושית, חכמת יופי המעשים וסדר עבודת אלהים, מושגי האלהות ועומק ההבנה בכל דבר המתיחש למושגים האלהיים.
מובן הדבר שבהחלק לכל עם המקצוע המיוחד לו, יפול זה החלק הרוחני הגמור שבחיים בחלקם של ישראל, שהם ראויים לזה מצד תורת ד׳ אשר אתם, ומצד הכשר רוחם הנעלה לדברים הנשגבים ביותר, ומצד חלקם בההסתוריא הכללית שהוא חזקתם העתיקה להאיר העולם באור דעת ד׳ גם בימי החושך והמשטמה, ועל אחת כמה וכמה בימי האורה והאהבה.
ולפי מצב השתלמות האדם, הוא חזיון מוכרח שבהיות רוח האדם עולה למעלה, יחשב אצלו המעולה שבקנינים, הקנינים היותר נשגבים שהם דעת האלהים וכל הלמודים שנמשכים מזה, כאשר עינינו רואות גם כיום, שבכל אומה מתוקנת כראוי בהליכותיה ומדותיה, תמהר ההכרה לבא שהדרישה בעמקי הדעת של האלהות היא יתרון הרוח הגדול שבחכמת האדם.
על כן בסדרי החיים הלאומיים ראוי שתמצא כל אומה אמתת יסודה באותו החלק שנצחיות קיומה עומד על זה. ובזה מובן, כי אי אפשר לשום אומה שבעולם שיהיה דתה ויחוסה לעבודת אלהים הצד הלאומי שבה, כי אין עתידות לאומיותה באה כלל מצד עבודת אלהים שלה, כי זה החלק עתיד הוא להתפתח אצלה על פי השאלתה מהאומה המיוחדת לזה, שהיא האומה הישראלית, ויסוד קיומה תלוי רק בחלקים המיוחדים לצביונה, שעוד לא נתברר יפה לכל אומה ואומה הכשרה הפרטי. שהבירור הזה עצמו הוא צעד אחד להעמדת השלום, שכיון שתרגיש כל אומה את אמתת הכשרה המיוחד, תבין מיד במה היא צריכה להשתלם מחמדת שאר העמים, ואז יבאו כולם להיות מתאגדים בתור אחים בני משפחה אחת המחלקים ביניהם חלוקת עבודת הבית להרבות אשרו וברכתו.
רק לישראל הובררה תעודתם, מפני שכבר הוטלה עליהם החובה לעסוק בעבודתם להיות לאור גויים על פי סדרי ההסתוריא גם קודם בא זמן המאושר. על כן לאומיותם של ישראל קשורה בהכרח בתורת ד׳ אשר אתנו. ובאשר עסק התורה ועבודת הדורות כולם הוא יסוד מוסד להרבות חכמת התורה לעת תמלא הארץ דעה את ד׳, על כן ההתרגלות לשמירת התורה והחינוך להוקיר את האמונה והמצות כולן בפועל, כדי שתצא אל הפועל הסגולה שבנו להיות מוכשרים לעבודת הרוח היותר גדולה עבור כל העמים כולם, היא מצרכינו הלאומיים המוכרחים בטבע מציאותינו. על כן חתומה היא תורתנו הקדושה כולה בחותם הלאומיות, ומובלטת ביותר על ידי תורה שבעל פה.
[הרב קוק ממשיך את ההקבלה בין התפתחות המידות הטובות האישיות לבין התפתחות היחסים בין העמים:
כמו שבמידות טובות האדם מתחיל מאהבת עצמו, שכר ועונש, "אהוב כדי שיאהבוך" – ומתוך "לא לשמה" (מניעים אגואיסטיים) בא לשמה (מניעים טהורים) –
כך גם הלאומיות והיחסים בין עמים מתחילים ממניעים "אגואיסטיים" (הצלחה עצמית, "שלי שלי ושלך שלך"), אבל התכלית העליונה היא שכל עם יתפתח בייחודו כדי לתרום לשכלול האנושות כולה.
החלוקה בין העמים אינה "הסכמה בדויה" (המצאה שרירותית) להגדיל אגו לאומי, אלא תכנון א-לוהי להרחבת כל תחומי החיים: חקלאות, מדעי הטבע, טכנולוגיה, כלכלה, מדע המדינה – וגם (ובמיוחד) חכמת הא-לוהות, המוסר, עבודת ה' ויופי המעשים.
כמו שמדינה אחת זקוקה למרכז אחד (מלך או פרלמנט) כדי להתנהל בסדר – כך האנושות כולה זקוקה למרכז רוחני קבוע אחד.
ישראל הוא אותו מרכז:
הם "ראויים" לכך מצד תורת ה' שנתנה להם.
מצד הכשר רוחם הנעלה לדברים נשגבים.
מצד תפקידם ההיסטורי – להאיר את העולם באור דעת ה' גם בזמני חושך (וגם – ובמיוחד – בזמני אור ואהבה).
ככל שהאנושות מתפתחת, הרוחניות והדעת הא-לוהית הופכות להיות הקניין הנעלה ביותר בעיני כל עם מתוקן. לכן, בסופו של דבר, כל עם יבין שהעתיד הלאומי האמיתי שלו תלוי בהתמחותו הייחודית, אבל החלק הרוחני-א-לוהי העמוק ביותר – חכמת הא-לוהות, עבודת ה', מוסר עליון – יישאר בחלקם של ישראל.
אף עם לא יוכל להפוך את דתו למרכז הלאומי העיקרי שלו, כי החלק הזה עתיד להתפתח אצלו דרך שאילה והשפעה מישראל – האומה המיוחדת לכך.
כאשר כל עם יבין את הכשרתו הפרטית (הייחוד שלו), הוא יפסיק להתקנא ויתחיל לשתף פעולה כמו אחים במשפחה אחת, המחלקים עבודות הבית להרבות אושר וברכה לכולם.
זה עצמו – ההכרה בייחודיות – הוא צעד לשלום אמיתי.
רק לישראל כבר הובררה התעודה הזו מראש (להיות "לאור גויים"), ולכן לאומיותם קשורה באופן בלתי נפרד בתורת ה'.
עיסוק בתורה, שמירת מצוות, חינוך לאמונה – אלה אינם רק "דתיים", אלא צורך לאומי מוכרח כדי שישראל יוכל למלא את תפקידו הרוחני הגדול עבור כל העמים.
התורה כולה (ובמיוחד תורה שבעל-פה) חתומה בחותם הלאומיות היהודית.
משמעות עמוקה יותר:
זו תפיסה אנטי-אוניברסליסטית פשטנית: אל תבטלו ייחודים לאומיים ודתיים – דווקא חיזוקם מביא לשלמות האנושית.
אבל היא גם אוניברסלית מאוד: הכול משרת את הכלל, וישראל משמש כמרכז רוחני (לא כשליט פוליטי או צבאי).
הרב קוק רואה בלאומיות היהודית כלי להתעלות רוחנית כלל-אנושית, ולא מטרה בפני עצמה.
השלום העתידי אינו מבוסס על התבוללות או ביטול דתות, אלא על חלוקת תפקידים מודעת, שבה ישראל תורם את האור הרוחני העליון.
בקיצור: הקטע מציג חזון שבו הלאומיות היהודית היא לא רק זכות קיום, אלא תנאי לשלמות העולם – דרך התמחותה הרוחנית-תורנית, שתשפיע בסופו של דבר על כל העמים ותביא לשלום אמיתי מבוסס הכרה והשלמה הדדית.]
