Is something good/commanded because God wills it (voluntarism / divine command theory pure), or does God command it because it is inherently good/right (objective moral law / natural law approach)?
In other words: רצון (will/voluntarism – everything depends purely on God's free choice) versus חיוב (objective necessity/obligation – moral truths exist independently and God aligns with them).
Throughout history, thinkers have debated whether God's laws/commandments (Torah and mitzvot) stem from:
His pure will (רצון) – He could have commanded the opposite, and it would still be "right" just because He said so, or
An objective moral necessity (חיוב) – goodness, justice, righteousness exist as built-in truths of reality, and God commands them because they are truly good.
The fear / classic objection
If we accept a strong version of חיוב (objective moral obligation exists even without God's will), then it seems Torah and mitzvot become unnecessary. Humans could discover morality through pure reason alone (like Greek philosophy, Kant, or modern intuitive ethics). Why need revelation?
Modern philosophy's direction
Recent thought (Kant onward, Anglo-American moral realism, intuitionism) leans more toward חיוב – there really is an objective moral law not dependent on anyone's will (divine or human).
Rav Kook's resolution – no real contradiction
If חיוב is limited only to mechanical/physical natural laws (gravity, chemistry etc.), then yes – it would clash with the idea of free divine commandments.
But when we expand חיוב to include all morality – justice, fairness, evil vs. good, improving human character – then these moral laws are not outside God.
They are part of the very structure/fabric (מבנה המציאות) of all existence.
The same ultimate Power that established the laws of physics also established the laws of justice and righteousness. They flow from the same single source – the general, foundational laws of being (חוקי היסוד של המציאות).
God Himself – beyond both categories
In His absolute essence (עצמותו), God transcends both "will" and "necessity/obligation".
Human categories like רצון or חיוב don't apply directly to the Infinite.
We can only say of Him that He exists (מצוי) or is (הווה) – pure, unlimited Being.
But in reality as it unfolds
Since moral laws (justice, righteousness) are truly part of existence,
and existence flows from the perfect Being (המצוי השלם),
then objective moral obligation is an inner necessity of that perfect existence.
Therefore, will directed toward justice and goodness must also necessarily exist – it flows from the same perfection.
Both positions are reconciled:
Yes – there is an objective moral law obligation built into reality.
No – it is not "external" to God or independent of Him.
It is an integral aspect of divine perfection itself.
Thus God's will is the free expression of that inner, necessary perfection.
Rav Kook adds a beautiful layer:
The emotion/experience of gratitude (הודאה, הכרת הטובה) is not just a nice bonus for the human soul.
It is the light, splendor (זיו וזוהר) of the human spirit. Without it, the soul remains dark and lifeless.
This is not just about individuals – it concerns all of reality (המציאות הכללית).
If the upper structure of existence lacked this perfection of gratitude, the whole universe would miss its highest level of completion (השתלמות).
But such gratitude cannot arise mechanically, from blind necessity or automatic natural laws.
It requires free will (רצון חופשי) that chooses to benefit the creature.
Only then can the created being truly recognize, feel thankful, and return love/acknowledgment to the Giver.
Without genuine free will in the divine Source → no real gratitude is possible.
Without real gratitude → no supreme light/splendor in souls.
Without that splendor → reality itself lacks its ultimate perfection.
Therefore – there must be free will at the highest level, a will that chooses to do good to creation (not just "automatically" emanates goodness due to necessity).
Overall message in simplest terms
Rav Kook shows a magnificent harmony:
Yes, there is a real, objective moral law (חיוב) woven into the fabric of being.
But this law is not separate from God – it is part of His absolute perfection.
At the same time, true goodness toward creation requires free divine will (רצון), because only free giving allows true gratitude, and only gratitude brings the highest light and joy to existence.
The everyday religious feelings of "thank You" (Modeh Ani, blessings for enjoyment) become keys to the metaphysical perfection of the entire universe.
This is one of Rav Kook's most elegant syntheses: combining deep philosophy with the simplest, warmest religious emotion.
בדורינו שהדעות נסתבכו עד מאד והפילוסופיא בכלל ירדה ממעלתה אצל רבים, אין דרך רפואת הלבבות הנבוכים בא רק מבירורים של מופתים מופשטים ועניני חכמה נעלים לבדם, כי אם צריך לעשות עיקר דבר שהוא קיים לעד ולא יתכן לשום אדם בעל תכונה אנושית להכחישו, והוא היושר והצדק.
היושר והצדק הוא עומק החכמה ויסודה, ורק על פיהם נוכל לבא בדין עם כל אדם, שאין לך אדם שאינו מחוייב לתן אל היושר והצדק את חוקם. על כן בתור שער להכנס לשמירת התורה ויראת ד', עלינו לבאר את חיובי התורה כולם בין חובות האיברים ובין חובות הלבבות שבה, על פי חק דרישת הצדק והיושר. ולביאור זה יעזור הרבה התבוננות בטעמי תורה וביחוד הצד הלאומי שבהם.
כשישתלם האדם בשמירת התורה על פי ההכרה של דרישת היושר הטבעי יעלה בזה ממעלה למעלה עד שישכיל גם כן טהרת יראת ד' ואהבתו. אבל כדי להניח מקום אל דרישת הצדק והיושר שנוכל לזכות על ידה את כל בני עמנו לשוב בתשובה שלמה לתורת השם ית׳ ושלימות שמירת ברית ד' אשר עמנו, עלינו לסקל את דרך הדרישה הטבעית מכל אבני הנגף שיכולות להמצא באופן הציורים של היושר הטבעי עם הסכמת דרכי התורה. והוא על ידי מה שנבאר יפה את המושגים שנראים כסותרים את חקי המוסר הטבעיים מפני הבנה בלתי שלמה בתורה, כמו שהשתדלו הראשונים ז״ל להתאים דרישת הפילוסופיא אל התורה בכל האפשר, כעניני ההגשמה וההתפעליות בחק השם יתעלה.
על כן הרחבת טעמי תורה ומצות וההשויה וההרחבה של ארחות המוסר הטבעיות על פי דרכה של תורה, המה עקרי העבודה שעלינו לעבוד בדורינו בכתיבת ספרים המביאים לתיקון הדור.
ד׳
ישנם דברים שהיה ראוי שלא לדרוש בהם מפני שהם מכבשונו של עולם. וכשקטני הדעת רואים אותם הדברים בספרים ואינם יורדים לעומקם, מתקלקלים הם במדותיהם ואמונתם. אמנם, כיון שבדורינו פרקו סופרים רבים עול המוסר והרבו לדבר עתק בדברים העומדים ברומו של עולם, הרי אנו חייבים לבאר לאמתה של תורה אותן הסבות העקריות שמביאות לקלי דעת לפרץ גדרות עולם ולהראות מקום טעותם. אף על פי שההכרח יאלצנו לבאר דברים שהיה מהראוי להעלימם ולהניחם רק לחכמים המבינים מדעתם.
השאלות הגדולות של חידוש העולם או קדמותו וכל השאלות האלהיות הנתלות בהן, חזרו בימינו להתנער, ומעמד הדרישה החל לצדדם כלפי הדרך שכפי ההשקפה הראשונה הוא מתנגד ליסודי האמונה. מובן הדבר שאף על פי שאין אותם דרכי הדרישה מוכיחים כלל ואינם כי אם בתור השערות, מכל מקום די להשערות כאלה לחמס את האמונה מלב האנשים שלא הכשירו את עצמם במה לקנות דעת האמונה והכרתה. ובאשר כי המעמיק באמת יתברר לו שאפילו לפי דרכי ההשערות החדשות אין לנו דבר פוגם ביסודי האמונה, אלא, שאפשר על פיהן לחדש איזה דברים של עומק הדעת שגם אלה אינן חדשות, על כן אחשוב שבהתבאר דברים כאלה ינוחו לבבות רבים מסערות הרוחות.
הקדמות באופן הגס של הפילוסופים הקדמונים היתה אבן נגף לאמונת ישראל. הדעה שחשבה שהעולם בכל יצוריו כה היו מעולם לא יסורו ולא סרו, אין עמה אות ומופת ושינוי מנהג כלל כיון שכל החוקים לפרטיהם הם מוכרחים, על כן הרבה הרמב״ם לבאר שאין לאריסטו יסוד מוכרח על זה הדרוש. וכיון שהוא מסופק אנו שבים לקבלה וטוב לנו להיות תלמידי משה ואברהם, ובפרט שהדעה של החידוש מסכמת עם דרכי המוסר וארחות הצדק, שהוא גם כן אות ומופת על אמתתה של כל דעה.
אמנם הדעה של הקדמות בצורה זו כבר עברה ובטלה מן העולם, עין בעין יראו לעינינו על ידי הדרישות האחרונות דרכי ההתפתחות וחילופי הצורה של כל היצור, עד שמי שיבא היום לומר שהעולם עם החיים והאדם כה היו מראש מקדם, יחשב כמתעתע וכשוטה שאינו מן הישוב.
ההשערות החדשות אומרות שאנו רואים עולמות הולכים ומשתכללים לפנינו, מתהו של האיתיר עד שיבאו לכלל שלמות ושכלול, ואין לנו דרך לנטות לפי זה שגם עם עולמינו כה היה המנהג, ולומר שנולד פעם אחת עולם מלא, או שמעולם כן היה, אין מקום בדעת ונסיון.
החומר, אם יהיה קדום, יאמר הכוזרי שאין זה נוגע ליסודי האמונה, כי מעולם לא נתעסקה תורתנו כי אם בהיצירה הצורית, אלא שאין כן דעת כמה גדולי ישראל.
ההתפתחות הבאה בהדרגה רבה של מליארדים שנים זהו המרעיש לבבות קטני דעה. הם חושבים שההתפתחות תתן מקום לכחש באלהים חיים, והם טועים מאד. דעת האלהים בנויה רק על ידיעת האחדות. כשאנו רואים היצירה הגדולה שהיא ערוכה בסדרי חכמה, והליכות החיים בגופם וברוחם ושכלם, שהכל נערך במערכה אחת, הרינו מכירים את הרוח הגדול שיש כאן שמחיה הכל ונותן מקום לכל. ואם דרכי החכמה מחייבים שיהיה הדבר בא על ידי התפתחות של רבבות רבבה שנים, עוד עלינו להתפלא ביותר מה רב ונשגב הוא החי עולמים, שכאין וכרגע נחשבו רבבות שנים שפועלות בלא הרף להפיק איזו תכלית רצויה.
הרצון או החיוב בחק האלהים, הוא הדבר שדנו עליו חכמי הדורות מעולם. לפי ההשקפה נראה שאם נודה בחיוב אין כאן תורה ומצות. אמנם, ההשערה נוטה לפי הדרישות האחרונות לצד החיוב. אמנם, ראוי לדעת שאין החיוב סותר את התורה כי אם בהיותו מצומצם רק על חוקי הטבע המוכניים, אבל כשיתפשט הדבר באחדות גמורה שכל חוקי הצדק והרשע היושר והעול וכל הדברים המסתעפים להטיב את הכח המוסרי של בני אדם, גם אלה מכלל המציאות הכללית המה, וגם הם נוסדו באותו הכח עצמו של איתן החוקים הכלליים של יסודי המציאות, אז נשכיל היטב כי אל המצוי האמיתי חי העולמים, לא נוכל ליחש לא רצון ולא חיוב כי הוא למעלה מאלה הגדרים. אמנם, נאמר עליו שם מצוי או הוה. וכיון שחוקי הצדק גם הם נמצאים במקור המציאות, וחוקי הצדק תובעים גם כן חובות רבות שאי אפשר לפותרן כי אם במציאות רצון כללי לצדק ומשרים, הרי החק הזה מוכרח שימצא מחיוב המצוי השלם, אם כן הרצון גם הוא עלול ומוכרח להמצא.
["הרצון או החיוב בחק האלהים"
השאלה הקלאסית: האם המצוות טובות/נכונות מפני שה' ציווה אותן (עמדת האשראי – voluntarism),
או שה' ציווה אותן מפני שהן טובות ונכונות מעצם מהותן (עמדת החוק האלוהי האובייקטיבי – divine command theory עם אלמנט של natural law).
"אם נודה בחיוב אין כאן תורה ומצוות"
כלומר: אם יש חובה מוסרית קיומית-אובייקטיבית שקיימת גם בלי רצון אלוהי – אז לכאורה אין צורך בתורה, כי האדם יכול להגיע אליה בשכלו לבדו (כמו הפילוסופיה היוונית או הקנטיאנית). זה היה החשש הגדול של הרבה ראשונים (רס"ג, רמב"ם, ר' חסדאי קרשקש ועוד).
"ההשערה נוטה לפי הדרישות האחרונות לצד החיוב"
כלומר: הפילוסופיה המודרנית (קאנט, ההוגים האנגלו-אמריקאים, תורת המוסר האינטואיטיבית) נוטה יותר ויותר לומר שיש חוק מוסרי אובייקטיבי שאינו תלוי ברצון אישי (אלוהי או אנושי).
"אין החיוב סותר את התורה כי אם בהיותו מצומצם רק על חוקי הטבע המוכניים"
אם החיוב המוסרי מוגבל רק לחוקי טבע פיזיקליים / מכניים (כמו חוקי הכבידה) – אז אכן זה סותר את רעיון המצוות החופשיות.
אבל אם מרחיבים את מושג החיוב לכל תחום המוסר, הצדק, היושר, הרשע, הטוב – אז כבר אין סתירה.
"כל אלה מכלל המציאות הכללית המה, וגם הם נוסדו באותו הכח עצמו של איתן החוקים הכלליים"
זהו המפתח:
החוקים המוסריים אינם "מחוץ" לאלוהים, אלא הם חלק אינטגרלי מהמבנה האונטולוגי של המציאות כולה.
אותו כוח שייסד את חוקי הפיזיקה – ייסד גם את חוקי הצדק והיושר.
"אל המצוי האמיתי… לא נוכל ליחס לא רצון ולא חיוב כי הוא למעלה מאלה הגדרים"
האלוהות בעצמותה נמצאת מעבר לכל קטגוריה אנושית – גם מעבר ל"רצון" וגם מעבר ל"חובה".
כל המושגים האלה הם רק התלבשות של האלוהות בעולם הנברא.
"אמנם נאמר עליו שם מצוי או הוה"
כלומר: הדבר היחיד שאפשר לומר על עצמותו הוא שהוא קיים (מצוי), הווה – קיום טהור ללא הגבלה.
"חוקי הצדק תובעים גם כן חובות רבות… הרי החק הזה מוכרח שימצא מחיוב המצוי השלם"
המסקנה המבריקה:
אם חוקי הצדק הם חלק אמיתי מהמציאות → ואם המציאות כולה נובעת מה' השלם → אז חובה מוסרית אובייקטיבית היא בעצם הכרח פנימי של שלמות המצוי.
וממילא – גם רצון לצדק חייב להיות חלק מאותה שלמות.
סיכום במילים פשוטות יותר:
אפשר ליישב בין שתי העמדות לכאורה מנוגדות:
כן – יש חוק מוסרי אובייקטיבי, חובה אמיתית שקיימת מעצם מבנה המציאות.
אבל – חוק זה אינו "מחוץ" לא-לוהים, אלא הוא חלק אינטגרלי מהשלמות האלוהית עצמה.
לכן אין סתירה בין חיוב (חוק מוסרי אובייקטיבי) לבין רצון – כי הרצון האלוהי הוא בעצם הביטוי החופשי של אותה שלמות הכרחית פנימית.]
מציאות ההודאה והכרת טובה כשתחסר מהמציאות ישאר רוח האדם בלא זיו וזוהר, על כן לא יתכן שתהיה המציאות הכללית חסרה ההשתלמות הזאת, שאינה באה כי אם בהיות רצון חפשי מתעסק בטובת היצור.
[בקיצור: מרן הרב טוען כאן שהכרת הטוב (הודאה, הכרת תודה) אינה רק "תוספת נחמדה" לנפש האדם – היא הזיו והזוהר שלה. בלעדיה רוח האדם נשארת חשוכה, חסרת חיות עליונה, כמו גוף בלי נשמה מאירה.
למה זה כל כך קריטי למציאות כולה?
הרב לא מדבר רק על הפרט – הוא מדבר על המציאות הכללית (ההוויה כולה).
אם ההכרה בטוב, ההודאה וההכרת הטובה חסרות במבנה העליון של המציאות – אז כל ההוויה כולה תהיה חסרה את ההשתלמות (השלמות העליונה, ההתעלות) הזאת.
אבל השלמות הזאת לא יכולה לבוא בצורה מכנית, אוטומטית, מתוך חוקי טבע בלבד, או מתוך הכרח קוסמי עיוור.
היא דורשת רצון חופשי שמתעסק (פועל, מתכוון, בוחר) בטובת היצור.
כלומר:
אם הבורא היה רק "חוק" או "הכרח אונטולוגי" בלי רצון – לא היה מקום אמיתי להכרת טובה.
בלי הכרת טובה אמיתית – אין זיו וזוהר ברוח האדם.
בלי זיו וזוהר – המציאות כולה חסרה את פסגת השלמות שלה.
לכן חייב להיות רצון חופשי במקור העליון, רצון שבוחר להיטיב עם הברואים (ולא רק "נובע" מהכרח).
זה מחבר יפה מאוד לקטע הקודם שהאלוהות בעצמותה למעלה מ"רצון" ומ"חיוב" – אבל כשאנו מדברים על התגלות ועל המציאות הנבראת, אז גם החיוב המוסרי וגם הרצון נמצאים בהכרח, כי שניהם חלק מהשלמות של המצוי השלם.
וכאן מוסיף: דווקא ההכרת הטוב (שדורשת יחס אישי, תודעה, הכרה הדדית) היא מה שמביא את הזוהר העליון.
ולכן הרצון החופשי אינו "תוספת" – הוא תנאי לשלמות ההוויה כולה.
במילים יותר פשוטות (אבל עדיין נאמנות לרוח הדברים)
בלי "תודה" אמיתית – אין שמחה עליונה בנשמה.
בלי שמחה עליונה – העולם כולו חסר את האור הגדול ביותר שלו.
ולכן חייב להיות מי שנותן מתוך רצון חופשי ולא מתוך הכרח – כדי שהברוא יוכל להודות באמת, ודרך ההודאה הזאת יתעלה הכל.
זה אחד המקומות היפים ביותר אצל הרב שבהם הוא מראה איך הרגש הדתי הכי פשוט (הכרת הטוב, מודה אני, ברכות הנהנין) הופך להיות מפתח אונטולוגי לשלמות הבריאה כולה.]
יסוד מגמתינו במה שאנו אומרים רצון בחק האל יתעלה, הוא שראוי שימשכו בנו על ידי הדעת את האלהים אותן המדות שראויות להמשך מפועל ברצון, שהן היראה והאהבה האמונה והבטחון, שהן בונות את אושר האנושי, ועל פיהן נגלה לנו השם יתעלה לפועל ברצון. על כן אנו יודעים נאמנה שבהיותינו אומרים וחושבים כפי הרשמים שציור הרצון החפשי בחקו ית׳ צריך לפעול עלינו, ואנו מיסדים כל מעשינו ורגשי לבבינו על פי זה, אנו הולכים בדרך האמת. ואם נבטא ההיפך ונחשבו, ונכוין גם כן ארחות שכלינו רגשותינו ומעשינו על פי ציור ההכרח, זהו מדרכי חושך. כי אין לנו בכל מושג כי אם לדעת את יחשו לנו, ויותר אין אנו משיגים. אפילו מהמושגים המוחשים, אנו משיגים הצבעים כפי התואר שרושמים על ציור חוש ראותנו, ואת הרך והקשה החם והקר הקל והכבד על פי המושג לנו, אבל היש לנו דרך לתאר כל אלה איך המה נמצאים מצד עצמם ? על כן יובן הדבר שיסוד דעת האלהים באמת הוא כפי מה שהוא ראוי להמצא בידיעה שלנו, והמשבש אותן הדרכים הוא טועה ומטעה.
[המטרה (מגמה) של ייחוס "רצון" לאל
לא מדובר כאן בהצהרה אובייקטיבית על מה ש"יש" בעצמות האל (כי שם הכל למעלה מגדרים), אלא במה שראוי שיימשך בנו דרך הדעת באלוהים.
המדות שמתאימות להתעורר מפעולה ברצון (ולא מהכרח מכני/טבעי) הן:
יראה
אהבה
אמונה
ביטחון
אלה בונות את אושר האנושי האמיתי.
דווקא דרכן נגלה לנו ה' לפועל ברצון (כלומר, כמי שפועל מתוך רצון טוב, לא כחוק עיוור).
המסקנה המעשית-רוחנית
כאשר אנו חושבים, מדברים ומכוונים את כל מעשינו ורגשותינו על פי ציור הרצון החופשי – אנו הולכים בדרך האמת.
לעומת זאת, אם נבחר לחשוב על ה' כהכרח בלבד (כמו חוק טבע בלי רצון אישי, כמו ספינוזה או דטרמיניזם מודרני) – זה מדרכי חושך.
למה? כי זה מכבה את המדות העליונות האלה בנפשנו.
הטיעון האפיסטמולוגי העמוק
אין לנו שום דרך להשיג את הדברים כפי שהם מצד עצמם (במהותם העצמית).
אפילו בתחום החושים הפשוטים:
צבעים – אנו רואים אותם כפי שהם נרשמים בחוש הראייה שלנו.
רך/קשה, חם/קר – הכל כפי המושג לנו.
אין לנו גישה ישירה ל"מהות העצמית" של הדברים.
→ לכן גם ביחס לאלוהות: דעת האלוהים האמיתית היא כפי מה שראוי להימצא בידיעתנו (כלומר, כזו שמביאה אותנו לשלמות, לא כזו שמשאירה אותנו בחושך רגשי-רוחני).
מי שמשבש את הדרך הזו – טועה ומטעה.
המשמעות הכללית במשנת הרב כאן
הרב לא "מכריע" בשאלה המטאפיזית בצורה דוגמטית (האל "באמת" רוצה או "באמת" מוכרח?), אלא אומר:
הקריטריון להכרעה הוא התוצאה בנפש האדם ובאושרו הרוחני.
התפיסה שמייצרת יראה + אהבה + אמונה + ביטחון היא האמת עבורנו.
התפיסה שמייצרת קרירות, הכרחנות, ניתוק רגשי – היא שקר עבורנו, גם אם היא נראית "מדעית" או "פילוסופית" יותר.
זהו אחד המקומות החזקים ביותר בהגותו שבהם הוא מעמיד את הקיום הדתי-רגשי כמדד עליון, ולא רק את השכל הטהור.
זה מתחבר יפה מאוד למה שכתב קודם: הרצון החופשי נדרש כדי שתהיה הכרת טובה וזיו וזוהר בנשמה – ואם אין זאת, חסרה שלמות למציאות כולה.
בקיצור:
רצון (במובן האנושי-דתי) = אור, חיים, אהבה, יראה, אושר.
הכרח בלבד = חושך, קרירות, חוסר חיות רוחנית.
זו לא רק "העדפה פסיכולוגית" – זו דרך האמת כי היא מתאימה למה שאנו יכולים וצריכים להשיג מהאלוהות.]
---
הסיכום הכללי
הרב קוק מאבחן את מצב הדור: הדעות מסתבכות, הפילוסופיה איבדה מערכה בעיני רבים, והלבבות נבוכים. אין די בבירורים שכליים מופשטים או במופתים פילוסופיים גרידא כדי לרפא זאת.
הפתרון המרכזי שהוא מציע:
להתחיל מהבסיס הבלתי ניתן לערעור אצל כל אדם – היושר והצדק הטבעיים. אלה הם "עומק החכמה ויסודה", עקרון אוניברסלי שכל אדם מודה בו באופן אינטואיטיבי.
להסביר את כל חובות התורה (חובות האיברים וחובות הלבבות) על פי דרישת היושר והצדק.
להרחיב את טעמי המצוות, במיוחד הצד הלאומי-היסטורי שבהן, כדי לחבר בין התורה לבין המוסר הטבעי.
לנקות את הדרך מכל "אבני נגף" – כלומר, להסביר מחדש מושגים בתורה שנראים כסותרים את המוסר הטבעי (בדומה למה שעשו הראשונים עם בעיות ההגשמה וההתפעלות).
המטרה: להביא אנשים לשמירת תורה מתוך הכרה פנימית עמוקה, עד כדי עלייה לטהרת יראת ה' ואהבתו.
הדיון בשאלות הגדולות של הדור (חידוש העולם, התפתחות, רצון מול חיוב)
הרב קוק מתייחס לשאלות שהתחדשו בדורו:
קדמות העולם לעומת חידושו – כבר אינה רלוונטית, כי תורת ההתפתחות (אבולוציה, מיליארדי שנים) הפריכה את הקדמות האריסטוטלית. להפך – ההתפתחות מחזקת את תחושת הסדר החכם והמכוון.
ההתפתחות ארוכת הטווח אינה מפחיתה מהפליאה באלוקים, אלא מגדילה אותה: כמה נשגב הכוח שמאפשר התפתחות כזו להגיע לשלמות!
השאלה המרכזית – הרצון או החיוב בחק האל:
אם יש חיוב (חוק מוסרי אובייקטיבי, natural law) – לכאורה אין צורך בתורה, כי האדם יכול להגיע אליו בשכלו.
הפילוסופיה המודרנית נוטה יותר ויותר לצד החיוב (קאנט, אינטואיטיביזם מוסרי וכדומה).
פתרון הרב קוק – אין סתירה אמיתית:
החיוב אינו מצומצם רק לחוקי טבע מכניים (פיזיקה), אלא מתפשט גם לחוקי הצדק, היושר, המוסר.
חוקים אלה הם חלק אינטגרלי מהמבנה האונטולוגי של המציאות כולה – אותו כוח שייסד את חוקי הטבע ייסד גם את חוקי המוסר.
האלוהות בעצמותה למעלה מ"רצון" ומ"חיוב" (מעבר לקטגוריות אנושיות).
אבל במציאות הנבראת – גם החיוב וגם הרצון נובעים בהכרח משלמות המצוי.
חוקי הצדק דורשים רצון לצדק – ולכן הרצון מוכרח.
הכרת הטובה כמפתח אונטולוגי:
בלי הכרת טובה (הודאה, תודה) – רוח האדם חסרה זיו וזוהר.
זה נוגע לכל המציאות – השלמות העליונה של ההוויה דורשת רצון חופשי שמתכוון להיטיב עם הברואים.
רצון חופשי (לא הכרח מכני) הוא תנאי להכרת טובה אמיתית, ולכן לשלמות הבריאה כולה.
המגמה המעשית-רוחנית:
ייחוס "רצון" לאל אינו הצהרה מטאפיזית טהורה, אלא מה שראוי שיימשך בנו: יראה, אהבה, אמונה, ביטחון – אלה בונות את האושר האנושי.
תפיסת ה' כ"רצון חופשי" מביאה אור, חיים, חיות רוחנית.
תפיסת ה' כ"הכרח" בלבד מביאה חושך, קרירות, ניתוק.
קריטריון האמת אינו רק שכל טהור, אלא גם התוצאה בנפש האדם: מה מביא לשלמותו הרוחנית – זו הדרך האמיתית עבורנו.
אפילו בחושים הפיזיים אנו משיגים רק "כפי המושג לנו" – קל וחומר באלוהות.
מסר מרכזי אחד במשפט
הרב קוק מציע בדור של ספקנות מדעית-פילוסופית: אל תתחילו מהמופשט והקשה (חידוש/קדמות, רצון/חיוב), אלא מהפשוט והאוניברסלי – היושר והצדק. משם תגיעו לתורה כולה, לטעמיה העמוקים, ולחיבור אמיתי בין מוסר טבעי ליראת שמים. ובשאלת הרצון מול החיוב – שניהם אמת, כי שניהם נובעים משלמות האל, והבחירה ברצון היא הבחירה שמביאה אור ושלמות לנפש ולעולם.
