During the war following the pogrom of שמיני עצרת, Klal Yisrael was laser-focused on the fate of the hostages. On the surface, this was an extraordinary display of nosei b'ol chaveiro—bearing the burden of one's fellow Jew.
These were individuals most of us had never met personally. Tragically, the attack occurred on Shmini Atzeres-Simchas Torah—one of the holiest nights of the year, when Klal Yisrael dances joyfully with Sifrei Torah—yet these were people who were involved in a גילוי עריות עבודה זרה party. It wasn't because they were all great tzadikim that we rallied so intensely.
So why did people care so much?
One might answer: When fellow Jews suffer terribly, their pain becomes our pain. This is a Divine trait. The Torah and Chazal teach that Hashem Himself shares in the suffering of His people—as seen in His words at the burning bush: "I have surely seen the affliction of My people... and I know their pain" (Shemos 3:7), and in midrashic descriptions of Hashem enduring the exile alongside us. To suffer with other Jews is to emulate Hashem. Rashi on Mishpatim [24:10] describes the elders seeing a vision related to the sapphire bricks that were in front of Hashem who was feeling our sufffering in Egypt.
Yet if the concern were solely about alleviating suffering, why did these particular hostages dominate our consciousness far more than others? Every day in shul, we hear heartbreaking stories from those collecting tzedakah: families battling severe illnesses, widows and orphans in despair, crushing debt that leads to unbearable stress (and yes—debt can literally kill through its toll on health). Frum websites and tzedakah platforms are filled with sponsored ads and appeals detailing Gehenom-like struggles—medical crises, poverty, loneliness, abuse. These cases involve tremendous, ongoing suffering. Why don't they receive the same level of public attention, rallies, prayers, and communal urgency?
One might argue that the hostages endured the absolute worst—Auschwitz in a tunnel, with unimaginable captivity, torture, and uncertainty. That may be true but it doesn't diminish other suffering. The intensity of our response was more than just about suffering.
Another difference: For the hostages, there was little most individuals could do practically beyond davening and garnering other [significant] spiritual benefit [even though I could not understand why there were not צומות which is a din בעת צרה]. In contrast, the everyday stories we hear involve needs we could address directly in a concrete, material way—through tzedakah, chessed, or support.
Then the living hostages returned (Baruch Hashem!), yet the focus shifted intensely to the return of the bodies of those murdered. Concern for the dead hostages often seemed even greater than for many living Jews in dire straits whom we could actually help.
My theory [and maybe I am wrong. It won't be the first or last time:-)]: It wasn't primarily about suffering per se. It was about symbolism.
Those Jews held captive by Hamas symbolized the broader war against the Jewish people—the existential threat from Arab terrorism and antisemitism. Their plight embodied the ancient enmity: Yishmael rising again on a holy day, targeting Jews simply for being Jews.
Contrast that with other tragedies:
A widow left with nine young orphans after her husband's sudden death breaks the heart—but it isn't a symbol of global antisemitism.
A mother of eight battling cancer with no funds for treatment is devastating—but it doesn't represent the nation's collective enemy.
And the list goes on and on.
These stories are personal heartbreaks, not national symbols. Symbols mobilize masses; personal suffering, while real, often remains quieter.
My point is not that we should have cared less about the hostages—Baruch Hashem, they returned home safely! Baruch Hashem! Baruch Hashem!
Rather, my plea is that every Jew's suffering should be our suffering. Klal Yisrael has tremendous resources—as evidenced by the hundreds of millions of dollars spent annually on luxurious Sukkos and Pesach programs, simchas, and communal luxuries. We have the capacity to help those in ongoing crisis far more generously than we currently do.
Hashem promises reciprocity: "If you gladden Mine, I will gladden yours." When we care for orphans, widows, the ill, and the destitute—nosei b'ol in the everyday trenches—Hashem will watch over our own families and communities.
May we merit to extend that same fierce, symbolic solidarity to every struggling Jew, turning personal pain into collective action. In that zechus, may all of Klal Yisrael know only simcha and geulah.
בזמן המלחמה שהתחילה בשמיני עצרת, כלל ישראל היה ממוקד באופן חד במיוחד בגורל החטופים. על פני השטח, זו הייתה תצוגה יוצאת דופן של נושא בעול חברו — לשאת את עולו של יהודי אחר.
אלה היו אנשים שרובנו מעולם לא פגשנו באופן אישי. באופן טרגי, הפיגוע התרחש בשמיני עצרת-שמחת תורה — אחד הלילות הקדושים ביותר בשנה, כאשר כלל ישראל רוקד בשמחה עם ספרי תורה — ובכל זאת אלה היו אנשים שהשתתפו במסיבה של גילוי עריות ועבודה זרה. לא בגלל שהם היו כולם צדיקים גדולים התאחדנו כל כך בעוצמה.
אז מדוע אנשים כל כך התאכפתו?
אפשר לענות: כשיהודים אחרים סובלים מאוד, הכאב שלהם הופך לכאב שלנו. זו תכונה אלוקית. התורה וחז"ל מלמדים שהקב"ה עצמו שותף בסבלו של עמו — כפי שנאמר בדבריו בסנה הבוער: "ראה ראיתי את עני עמי... וידעתי את מכאוביו" (שמות ג, ז), ובתיאורים מדרשיים של הקב"ה שסובל את הגלות יחד איתנו. לסבול עם יהודים אחרים פירושו לחקות את הקב"ה. רש"י על משפטים [כד, י] מתאר את הזקנים שראו חזיון הקשור ללבני הספיר שהיו לפני הקב"ה, שהרגיש את סבלנו במצרים.
אבל אם הדאגה הייתה רק להקל את הסבל, מדוע דווקא החטופים האלה שלטו בתודעה שלנו הרבה יותר מאחרים? בכל יום בבית הכנסת אנו שומעים סיפורים קורעי לב מאלה שאוספים צדקה: משפחות הנאבקות במחלות קשות, אלמנות ויתומים בייאוש, חובות כבדים שמובילים ללחץ בלתי נסבל (וכן — חוב יכול ממש להרוג דרך הנזק לבריאות). אתרי חרדים ופלטפורמות צדקה מלאים במודעות ממומנות ובקריאות המפרטות מאבקים דמויי גיהנום — משברים רפואיים, עוני, בדידות, התעללות. מקרים אלה כרוכים בסבל עצום ומתמשך. מדוע הם לא זוכים לאותה רמת תשומת לב ציבורית, הפגנות, תפילות ודחיפות קהילתית?
אפשר לטעון שהחטופים עברו את הגרוע מכל — סוג אחר של אושוויץ במנהרה, עם שבי בלתי נתפס, עינויים וחוסר ודאות. זה אולי נכון, אבל זה לא ממעיט בסבל האחר. עוצמת התגובה שלנו הייתה יותר מסתם על הסבל.
הבדל נוסף: לגבי החטופים, לא היה הרבה שרוב הפרטים יכלו לעשות מעשית מעבר להתפלל ולאסוף זכויות רוחניות אחרות [אף על פי שלא הבנתי מדוע לא היו צומות, שהרי זה דין בעת צרה]. לעומת זאת, הסיפורים היומיומיים שאנו שומעים כוללים צרכים שאנו יכולים לטפל בהם ישירות ובאופן קונקרטי וממשי — דרך צדקה, חסד או תמיכה.
ואז החטופים החיים חזרו (ברוך השם!), אך המיקוד עבר בעוצמה להשבת גופות הנרצחים. הדאגה לחטופים המתים נראתה לעיתים אפילו גדולה יותר מאשר לרבים מיהודים חיים במצוקה קשה שאותם באמת יכולנו לעזור.
התיאוריה שלי [ואולי אני טועה. זה לא יהיה הפעם הראשונה או האחרונה :-)]: זה לא היה בעיקר על הסבל כשלעצמו. זה היה על סמליות.
אותם יהודים שנשבהו בידי חמאס סימלו את המלחמה הרחבה יותר נגד עם ישראל — האיום הקיומי מטרור ערבי ואנטישמיות. מצוקתם גילמה את האיבה העתיקה: ישמעאל קם שוב ביום קדוש, מכוון נגד יהודים רק מפני שהם יהודים.
השווה זאת לאסונות אחרים:
אלמנה שנשארה עם תשעה יתומים קטנים לאחר מות בעלה הפתאומי קורעת את הלב — אבל היא אינה סמל לאנטישמיות עולמית.
אם לשמונה הנאבקת בסרטן ללא כסף לטיפול היא הרסנית — אבל היא אינה מייצגת את האויב הקולקטיבי של האומה.
והרשימה נמשכת ונמשכת.
סיפורים אלה הם שברונות לב אישיים, לא סמלים לאומיים. סמלים מגייסים המונים; סבל אישי, אף שהוא אמיתי, נשאר לעיתים קרובות שקט יותר.
הנקודה שלי אינה שאנחנו היו צריכים להתאכפת פחות מהחטופים — ברוך השם, הם חזרו הביתה בשלום! ברוך השם! ברוך השם!
אלא, בקשתי היא שסבלו של כל יהודי יהיה סבלנו. לכלל ישראל יש משאבים אדירים — כפי שמעידים מאות מיליוני הדולרים המוצאים מדי שנה על תוכניות סוכות ופסח יוקרתיות, שמחות ומותרות קהילתיים. יש לנו את היכולת לעזור למי שנמצאים במשבר מתמשך בנדיבות רבה הרבה יותר ממה שאנו עושים כיום.
הקב"ה מבטיח גמול הדדי: "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך". כשאנו דואגים ליתומים, אלמנות, חולים ונזקקים — נושא בעול בתעלות היומיומיות — הקב"ה ישמור על משפחותינו ועל קהילותינו.
יהי רצון שנזכה להרחיב את אותה סולידריות נוקשה וסמלית לכל יהודי נאבק, להפוך כאב אישי לפעולה קולקטיבית. בזכות זו, יזכה כל כלל ישראל רק לשמחה וגאולה.
