The Exegetical Tension: Question or Statement?
The shiur begins by analyzing the ambiguous phrasing of the verse: "If you see the donkey of your enemy lying under its burden, v’chadalta (and you would refrain) from helping him, azov ta’azov (you shall surely help) with him."
Rashi offers two seemingly contradictory interpretations of the word v’chadalta:
The Pshat (Literal/Rhetorical): It is read as Bitmiya (bewilderment). Rashi interprets it as: "Could you possibly refrain from helping him? No! You must surely help." This reading emphasizes the moral imperative to overcome personal animosity.
The Drash (Homiletic/Halachic): Rashi, citing the Mekhilta, suggests that v’chadalta can be read as a statement of permission: "Sometimes you help, and sometimes you refrain."
The Halachic Exceptions: When Do We Refrain?
The shiur explores the specific scenarios where the Drash applies—where one is legally exempt from the mitzvah:
Zaken V’eino L’fi Kvodo: An elder or dignitary for whom manual labor is undignified. If such a person would not unload their own animal due to their status, they are not obligated to unload another’s.
Behemas Nochri: The animal of a non-Jew (subject to specific halachic debates regarding the nature of the obligation).
The Core Mechanism: The Principle of "Imo" (With Him)
The central analysis revolves around the word Imo ("with him") found at the end of the verse. The Gemara (Bava Metzia 32a) and the Rambam derive a fundamental limitation from this word: the owner of the donkey must participate in the labor. If the owner sits idly and demands the passerby do the work alone, the passerby is exempt.
This leads to a profound definition of the obligation: You are only required to do for your fellow what you would do for yourself.
The Logical Difficulty: The Problem of Motivation
A logical difficulty is raised regarding the comparison between acting for oneself versus acting for another:
For Oneself: When a person unloads their own donkey, they are motivated by financial loss (saving the animal/goods).
For Another: The mitzvah of Prika (unloading) must be done gratis (for free). Therefore, the helper gains no financial benefit.
How, then, can the Halacha demand we apply the "self-standard" to the "other-standard" when the incentives are totally different? If I act for myself out of financial self-interest, how does that translate to acting for a friend for free?
The Resolution: Empathy and "Shared Calculation"
Citing the Pri Yitzchak and the Shita Mekubetzes, the lecture offers a resolution based on the psychology of empathy required by the Torah:
The term Imo implies a shared reality. To fulfill the mitzvah, the bystander must intellectually and emotionally step into the shoes of the owner. The bystander must adopt the owner's "calculation" (cheshbon) as their own.
If the owner has a benefit (saving his property), the bystander must view that benefit as if it were their own.
Therefore, the exemption of the Elder (Zaken) is not just about dignity; it is about the limit of projection. Since the Elder would not engage in this labor even for his own financial gain (valuing his dignity over his money), he cannot be expected to project that willingness onto another.
Conclusion
The verse is technically a command to help, but it operates within strict parameters of reciprocity and empathy. The Torah commands us to leave behind our hatred (sinah) and help an enemy, but only within the framework of Imo—mutual participation. We are obligated to adopt the burdens of others, but only to the extent that we would bear those burdens ourselves. Thus, the rhetorical "Would you refrain?" transforms into a complex legal structure that balances altruism with personal dignity and shared responsibility.
המתח הפרשני: שאלה או קביעה?
השיעור פותח בניתוח הניסוח העמום של הפסוק: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
רש"י מציע שני פירושים הנראים כסותרים למילה "וחדלת":
הפשט (קריאה רטורית/תמיהה): המילה נקראת ב"תמיהה". רש"י מפרש זאת כך: "וכי תעלה על דעתך שתחדל מלעזור לו? לא! עזוב תעזוב עמו". קריאה זו מדגישה את הציווי המוסרי להתגבר על עוינות אישית.
הדרש (הומילטי/הלכתי): רש"י, בציטוט מהמכילתא, מציע ש"וחדלת" יכול להיקרא כקביעה של רשות: "פעמים שאתה עוזר, ופעמים שאתה חודל".
החריגים ההלכתיים: מתי חודלים?
השיעור בוחן את התרחישים הספציפיים שבהם הדרש חל – כלומר, מצבים שבהם אדם פטור מבחינה הלכתית מהמצווה:
זקן ואינו לפי כבודו: אדם מבוגר או מכובד שהעבודה הפיזית אינה הולמת את מעמדו. אם אדם כזה לא היה פורק את בהמתו שלו בשל כבודו, הוא אינו חייב לפרוק עבור אחר.
בהמת נכרי: בהמה של אינו-יהודי (נושא הנתון למחלוקות הלכתיות ספציפיות בנוגע למהות החיוב).
המנגנון המרכזי: עיקרון ה"עִמּוֹ"
מרכז הניתוח סובב סביב המילה "עמו" המופיעה בסוף הפסוק. הגמרא (בבא מציעא לב.) והרמב"ם לומדים ממילה זו הגבלה יסודית: על בעל החמור להשתתף בעבודה. אם הבעלים יושב בחיבוק ידיים ודורש מעובר האורח לבצע את העבודה לבדו, עובר האורח פטור.
מכאן נובעת הגדרה עמוקה של החיוב: אתה נדרש לעשות עבור חברך רק את מה שהיית עושה עבור עצמך.
הקושי הלוגי: בעיית המוטיבציה
השיעור מעלה קושי לוגי בנוגע להשוואה בין פעולה עבור העצמי לבין פעולה עבור האחר:
עבור עצמו: כאשר אדם פורק את חמורו שלו, הוא מונע מהפסד כספי (הצלת הבהמה או הסחורה).
עבור האחר: מצוות פריקה חייבת להיעשות בחינם. לכן, המסייע אינו מרוויח דבר מבחינה כלכלית.
כיצד, אם כן, ההלכה דורשת מאיתנו להחיל את "סטנדרט העצמי" על "סטנדרט הזולת" כאשר התמריצים שונים לחלוטין? אם אני פועל עבור עצמי מתוך אינטרס כלכלי, איך זה מתרגם לפעולה עבור חבר בחינם?
הרזולוציה: אמפתיה ו"חשבון משותף"
תוך ציטוט מה"פרי יצחק" ומה"שיטה מקובצת", השיעור מציע פתרון המבוסס על הפסיכולוגיה של האמפתיה שהתורה דורשת:
המונח "עמו" מרמז על מציאות משותפת. כדי לקיים את המצווה, על העומד מן הצד להיכנס מבחינה מחשבתית ורגשית לנעליו של הבעלים. עליו לאמץ את ה"חשבון" של הבעלים כחשבונו שלו.
אם לבעלים יש תועלת (הצלת רכושו), על המסייע לראות את התועלת הזו כאילו הייתה שלו.
לפיכך, הפטור של הזקן אינו עוסק רק בכבוד; הוא עוסק בגבול היכולת להזדהות. מכיוון שהזקן לא היה עוסק במלאכה זו אפילו עבור רווח כספי שלו (שכן הוא מעדיף את כבודו על פני ממונו), לא ניתן לצפות ממנו להשליך את הנכונות הזו על האחר.
סיכום
הפסוק הוא מבחינה טכנית ציווי לעזור, אך הוא פועל בתוך פרמטרים קפדניים של הדדיות ואמפתיה. התורה מצווה עלינו להניח בצד את השנאה ולעזור לאויב, אך רק במסגרת של "עמו" – השתתפות משותפת. אנו מחויבים לשאת בנטל של אחרים, אך רק באותה מידה שהיינו נושאים בנטל זה בעצמנו. כך, התמיהה הרטורית "וכי תחדל?" הופכת למבנה משפטי מורכב המאזן בין אלטרואיזם לבין כבוד אישי ואחריות משותפת.
