צר לי עליך רבי יונה, אח יקר ואהוב, רב גדול וידיד נאמן, נעמת לי מאד.
לא באתי לדבר בשבחך, ר' יונה, משום שאיני ראוי לדבר עליך, אתה — שבעולם הזה, כאן בעלמא דשקרא נחשבת ל"בעל הבית". אתה — עם תורתך, אתה — עם מדותיך, אתה — עם יסוריך, אתה — עם צניעותך ואתה — עם נעימותך. אתה — שכל כך לא חפצת בכבוד. כאשר, לפני שנים אחדות, נתבקשתי לדבר דברים לכבודך כאשר קבלת פרס ב"מוסד הרב קוק", פנית אלי בטלפון ואמרת לי שני דברים: הדבר האחד: "למה כתבו על גבי ההזמנה — 'רבי יונה עמנואל'? איני ראוי להקרא 'רבי'!", והדבר השני שאמרת לי בשעתו: "אני מתחנן בפניך — אל תרבה. הטילו עלי תפקיד נורא, לא זו בלבד שאני צריך לקבל פרס, אלא שעלי גם לדאוג לזה שידבר עלי, ואם תסרב ולא תדבר — יהא עלי לעבור את הנסיון פעם נוספת ולבקש מעוד מישהו שידבר עלי... חוס עלי והסכם לומר כמה מלים כדי לחסוך ממני את אותה עגמת נפש..."
כל ימיך, ר' יונה, היו מוקדשים לתכלית אחת ויחידה — למען כבוד שמים. כך היית בכל הליכותיך. כך בבית — יחד עם רעיתך הגדולה שתבלח"א — את ביתכם, כך חינכתם את ילדיכם, כך השתדלת בהוצאת "המעין". ברוח זו הוצאת את ספריך. הכל היה רק למען מטרה אחת — כבוד שמים. ולכן גם בערב זה לא אומר דברים שיש בהם משום עגמת נפש בשבילך, לא אדבר בכדי לשבח אותך, אלא כדי שכולנו נשיג את המטרה שכל כך חפצת בה — כבוד שמים.
הגמ' אומרת במס' שבת קנג, א, א"ל רב לר"ש בר שילת: אחים בהספידא דהתם קאימנא. רש"י מפרש שם, שתתחמם ותעורר את הלבבות בהספד, "דהתם קאימנא" — שהרי אני נמצא שם. ישנו פירוש נפלא שמביא בעל "עץ יוסף" ב"עין יעקב" במקום, והוא שונה מפירושו של רש"י. הרי יודעים אנו, שכל עוד נמצא האדם בעוה"ז הוא קרוי "מהלך". הפסוק בזכריה (ג, ז) אומר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". מלאכים נקראים — "עומדים", אין להם בחירה. למלאך יש שליחות, יש תפקיד, ואין למלאך אפשרות של התקדמות ועליה. לעומתם האדם כאן בעוה"ז נקרא "מהלך". אבל ברגע שהאדם נפטר — הוא חדל להיות "מהלך" והופך
גם הוא להיות "עומד", שם אין לאדם אפשרות להתעלות, שם האדם נשאר עם מה שהגיע עמו לעלמא דקשוט. א"ל רב לר"ש בר שילת: אחים בהספידא — עורר את הלבבות בדברי הספד, אולי ע"י הדברים יתעוררו בתשובה, דהתם קאימנא — מפרש בעל "עץ יוסף" — לא שאני נמצא כאן עם האנשים יחד, אלא דהתם — שם בעולם האמת — קאימנא — אני "עומד", חדלתי מהיות "מהלך" ועכשיו אני "עומד". וע"י זה שיתעוררו האנשים מדברי ההספד, ע"י זה תתווספה לי זכיות, ובכך אהיה גם שם למעלה בגדר "מהלך". על כן, רבי יונה היקר, כל מה שאומר, יהיה אך ורק כדי שאולי כל אחד מאתנו יקח עמו איזשהו גרגיר, איזה פירור, איזה שביב ממעשיך הגדולים, ואם כל אחד מאתנו יתחזק במשהו, הרי דברים יגרמו לך שלא תהיה בגדר "התם קאימנא" — "עומד", אלא תמשיך ותהיה "מהלך" ממדריגה למדריגה, גם שם בעולם האמת.
רבנו יונה כותב ב"שערי תשובה" (שער ב, סעי' כא): "ומי שחננו השי"ת דעה ישיב אל לבו, כי השם יתברך שלחו בעולם הזה לשמור משמרתו ותורתו וחוקותיו ומצותיו, ולא יפקח עיניו זולתי לעשות שליחותו, ולקץ הימים אם עשה שליחותו באמונה, ישוב ובא ברינה, ושמחת עולם על ראשו, כעבד אשר שלחו המלך לעבר הים, שאין עיניו ולבו זולתי על דבר שליחותו עד שובו אל אדוניו. וכן אמר שלמה עליו השלום (משלי כב, יט-כא): 'להיות בה' מבטחך — להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך'".
כך היית אתה, רבי יונה, כל ימי חייך כאן בעוה"ז. אדם שחי כל ימיו בתחושה של שליחות, בתחושה של נשמה שירדה לעוה"ז למלא שליחותה, אדם שכל ימיו חי בתודעה "להשיב אמרים לשולחך", הרי יום אחד אצטרך לעמוד לפני המשלח, יום אחד אצטרך ליתן דין וחשבון. כך ראית את הוריך הי"ד. כך אמרו לך הוריך, לך, לאחיך ולאחיותיך, כאשר עמדו הם בפני הברירה הקשה — להשאיר את אחותכם הקטנה בתיה הי"ד בידי נכרים, על אף שנוכחו שאצלם כבר הורגלה לנהוג כמנהגי נכרים, או להשאירה אצלם מתוך הידיעה — וכך אמנם היה — שהיא תגיע עמהם למחנה הריכוז, אל הדרך ממנה לא תשוב. אמא פנתה אליכם, ילדים, בהתרגשות ואמרה: "דעו לכם ילדים, הקב"ה נתן אתכם כפקדונות בידינו. אינני יודעת מתי אצטרך להחזיר את הפקדונות להקב"ה, אבל הם יחזרו אל בורא העולם כנשמות יהודיות". המלים הללו ליוו אותך, ר' יונה, עד יומך האחרון — לעבור את העוה"ז כשליח, לעבור את העוה"ז כפקדון, ואשריך שהחזרת פקדונך בטהרה.
כ"בעל הבית" ראית את עצמך. כך כתבת בצניעותך בהקדמה לספרך "ברכת הארץ": "אינני ראוי להוציא ספר על מצוות הארץ ואין לי תואר רבני". אשרי הדור שאלו הם ה"בעלי בתים", אבל כל מי שהכיר אותך, ר' יונה, ידע שהיית בעל הבית בכל התורה כולה.
גדלת וחונכת על ברכי שיטת "תורה עם דרך ארץ" — שיטת חרדי אשכנז. כך גידלו אותך הוריך שנולדו באשכנז, כך חיית בהולנד. בשנותיך הצעירות קודם שנלקחת עם אחיך וכל משפחתך ע"י הרשעים. וזכית, ר' יונה, שלא זו בלבד שייצגת בגאון את חסידי אשכנז, אלא אף יותר מזה. הרי זאת היתה כל מגמתו של רבי ישראל מסלאנט זצ"ל — מחוללה ומייסדה של תנועת המוסר, ר' ישראל שכל עבודתו היתה לחנך "בעלי בתים" כפי שהוא עצמו תאר באחד ממאמריו ("אור ישראל", מאמר כט) בתארו את רבו — הגאון ר' זונדל מסלאנט, שהיה מגדולי תלמידיו של ר' חיים מוולאז'ין: "ויצקתי מים ע"י מורי הרב מ' יוסף זונדל היושב בירושלים תוב"ב, ועד כה לא הגעתי לקרסוליו. הוא היה סולם מוצב ארצה — טרוד ברעיוני המסחר לבקש טרפו כדרך בעלי־בתים אשר עול מחייתם כבד לפניהם, וראשו מגיע השמימה — בטרדה גדולה מדי לחיי נפשו. משפט למודו העיקרי היה בעיון הנצרך לו למעשה — למוד הגמ' וכו' הב"י וכל האחרונים בעיון... כל למודו בתנ"ך, גמ', מדרשים, זוהר, היסוד — לחפש ידיעת המעשה. ועל כל אלה, גודל היגיעה — ליישר המדות ולחובת הלבבות". ומסיים ר' ישראל את התאור הקצר על רבו הגדול, וכותב: "הארכתי מעט במעלה האדם הגדול הזה... יאריך ה' ימיו ושנותיו, למען ישמעו ה'בעלי בתים' וילכו באורחותיו".
ר' זונדל מסלאנט נחשב כ"בעל בית", יהודי שעסק במסחר, אבל היה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ר' ישראל התריע, ב"אגרת המוסר" שלו, על כך שיהודי צריך להיות כאותו ר' זונדל מסלאנט "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", על כך שיהודי צריך שכל התורה תהיה אצלו בשלמות, לא רק בלימוד אלא גם בחיי המעשה. ר' ישראל התאונן על כך שיהודים מדקדקים ב"אורח חיים" — בתפילין נאות, באתרוג נאה, במזוזה נאה, יהודים מקפידים ב"יורה דעה" — בהכשרים ע"ג הכשרים, אבל מה עם "חשן משפט"? מה עם דיני ממונות? מה עם "בין אדם לחברו"?...
וכמדומה, יכול אני, ר' יונה, להשתמש בדברי זקני ה"נחל אשכול" בהקדמתו לספרו "משנת רבי נתן" — חדושיו של הגאון ר' נתן אדלר, רבו של ה"חתם סופר" ושל אביו של ה"נחל אשכול" — זקני הגאון ר' אברהם אויערבך, זכר כולם לברכה. כאשר כתב ה"נחל אשכול" את ההקדמה לחידושיו של ר"נ אדלר, ציטט את דברי רבא בפרק "איזהו נשך" (ב"מ סב, ב): "כי שכיבנא — לכשאסתלק לעולמי — רבי אושעיא נפק לוותי, דמתרצנא מתני' כוותיה". רבא יישב משנה אליבא דרבי אושעיא, ואיחל לעצמו שרבי אושעיא יצא לקראתו לכשיגיע לעולם האמת. ואיחל זקני ה"נחל אשכול" לעצמו: "כי שכיבנא, ר' נתן — אדלר — נפק לוותי, דמתרצנא מתני' כוותיה", וזכה ונפטר באותו היום בו נפטר ר"נ אדלר — בכ"ז באלול. ואתה, רבי יונה הסתלקת לעולמך בכ"ה בשבט — יום פטירתו של ר' ישראל מסלאנט, אתה שהיית אותו "בעל בית" שר' ישראל רצה להעמיד: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". רבי ישראל מסלאנט נפח לוותך משום שאתה העמדת את משנתו, אתה גילמת לכולנו מהו יהודי שנקרא עולם שלנו, בעלמא דשקרא שלנו — "בעל בית", והוא בעל בית בכל התורה כולה!
רגילים היו תלמידי רבי ישראל מסלאנט לומר, שתאריך זה — כ"ה בשבט — חל כמעט תמיד בשבוע של פרשת משפטים, משום שר' ישראל הקדיש את כל ימיו ל"בין אדם לחברו", ופרשת משפטים היא הפרשה של "חשן משפט", היא הפרשה של "בין אדם לחברו", זו הפרשה שלך ר' יונה: "ואנשי קדש תהיון לי". זה מה שהראית לכולנו.
כבר הזכיר בנך, ר' אלחנן, בהלווייתך, את מה שסיפרתי לו בעבר. כאשר נכנסתי אליך לחנות, לא פעם ולא פעמיים, למסור לך על־הגהה של מאמר עבור "המעין", היית פונה אלי, באותו מאור־פנים אופייני לך, "חוטף" את הדפים מן היד ומתנצל: "לא עכשיו, עכשיו לא נוכל לדבר. הרי אני שכיר־יום, ואיננו רשות מותר להפסיק באמצע העבודה? אחר כך, בערב, נוכל לדבר על הדברים...". והרי כל מה שעשית למען "המעין" — בהתנדבות היה. בצהריים רצת לבית הדפוס, בהפסקת צהריים רצת לשלוח דפי־הגהות, בערב ישבת והגהת בעצמך. ממש כפי שאמרו חז"ל (מדרש תלפיות, ערך "חנוך"): חנוך — תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים לקונו. ושואל ר' ישראל סלאנטר: הרי אסור לשכיר לחשוב באמצע עבודתו על דברים אחרים, ואיך יכול אדם המקבל תשלום עבור תיקון נעלים להסיח דעתו ולייחד יחודים? ואמר ר' ישראל, שאין הכונה שחנוך חשב באותו הזמן ב"לימוד" והיה דבוק במחשבות עליונות, אלא שכל מחשבתו היתה נתונה לדבר אחד — שהלקוח יקבל את מלא התמורה עבור כספו ששילם, שתיקון הנעל יהיה בהתאם לתשלום שקיבל, שלא יהיה בידיו גזל כלשהו, ואין לך "מייחד יחודים לקונו" גדול מזה!
אצלך, ר' יונה, לא היה הבדל בין חלק אחד של התורה לחלק אחר. "כולם מרועה אחד ניתנו" — "אורח חיים" ו"חושן משפט", הלכות שמיטה קרקעות והלכות לשון־הרע, אצלך התורה היתה מקשה אחת. בכל התורה כולה שלטת. ספר "חזון איש" על זרעים שבביתך היה בלוי וקרוע. אתה, שלא זכית מעולם לחבוש ספסלי ישיבה, בשנים שצעירים זוכים להיות בעולמה של תורה — היית אתה ב"ברגן בלזן", וכמו שרגילים הייתם — אתה ואחיך — להתבטא: "אנחנו היינו חסידי 'בלז'...", שם למדת מה זה להיות יהודי של מסירות נפש. וכך אמר לי מורנו־ורבך הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: "ראה למה הגיע ר' יונה ללא עולם־התורה, ואם היה ר' יונה מסתופף רק בש"ס — לאלו דרגות היה מגיע!"
זכית ל"כי שכיבנא" — ר' ישראל נפק לוותך, דתרצת מתניתין כוותיה!
על ישרותך, ר' יונה, אין צורך להאריך יתר על המדה. "...אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט). אתה נשארת אורגינלי, א גלייכער ייד, ישר — בלמודו, ישר — בהנהגתו, ישר — בחינוך ילדיו, ישר — במידותיו. היית כולך — ישרות. כמה אהבת ישראל, כמה לימוד זכות לימדת על כל יהודי, הרי לא ניתן היה להוציא ממך מילה בגנותו של יהודי. מי שיעבור אחד לאחד על מאמרי הפתיחה שלך ב"המעין" בתחילת שנה חדשה, יווכח כמה כאב יש בהם על צרותיהם של ישראל, כמה דאגה ליהודים בכל מקום שהם — ללא הבדל עדה וצבור, משום שהיית יהודי של ישרות. וגם אם היו לנו ויכוחים, כמה היה תענוג לראות כיצד כבדת דעות שונות מאלו שלך, וגם אם היו אלו לפעמים ויכוחים חריפים — אי אפשר היה שלא לאהוב אותך, ר' יונה, אי אפשר היה שלא לראות באיזה כבוד ודרך ארץ נהגת גם כלפי מי שחושב אחרת ממך.
ספר יהושע פותח במלים "ויהי אחרי מות משה עבד ה'", וכותב הרד"ק: "מי ששם כל כחו וכונתו וכל השגותיו בה' יתברך, ואף בהתעסקו בעניני העולם — מתכוין לעבודת השי"ת, הוא יקרא עבד ה', כמו 'אברהם עבדי', 'דוד עבדי'". כמה התאמת לתואר הזה "עבד ה'"! אדם שכל עסקו בעבודת ה', גם כשעוסק בעניני העוה"ז.
וכך בנית את ביתך, ר' יונה, יחד עם רעיתך החשובה תבלח"א, שהיא בת גדולים, נינהם של גדולי אשכנז: ה"ערוך לנר" והרב מורצבורג, זכר צדיקים וקדושים לברכה. ויחדיו חנכתם את ילדיכם לצניעות ולפשטות. מי שהכיר את ביתכם ברחוב צפניה, יודע עד כמה תאם את דברי חז"ל במס' תענית יא, א: "ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו". כמה צניעות שרתה בביתכם. זכיתי להתארח בביתכם פעם אחת לסעודת צהריים באחד מימות השבוע, והתנצלת ואמרת בחצי־פה "איננו אוכלים בשר באמצע השבוע, זה שייך לשבת קדש...". אבל יצאתי מביתכם עם מלותיו של שלמה המלך (משלי טו, טז): "טוב ארוחת ירק ואהבה בה..." — בית שכולו אהבה, אהבה בין אדם למקום, אהבה בין אדם לחברו, והאמת — מעל לכל. "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי וגו'" (מלאכי ב, ו), ולא פלא שלמדת עם ילדיך מדי שבת מתורתו של בעל ה"שפת אמת", משום שכל כולך התמצית בפסוק אחד: "שפת אמת תכון לעד..." (משלי יב, יט).
עליך, ר' יונה, ניתן לקרוא את הפסוק (תהלים קמד, יד) "אלופינו מסבלים", כפי שהסבירוהו חז"ל (ברכות יז, א): "'אלופינו' — בתורה ובמצוות, 'מסבלים' — ביסורים. לא כאן המקום לספר את מסכת היסורים הגדולה שעברת, אתה עצמך זכית והעלית את הדברים על הכתב. הרי גדלתם ונתחנכתם במסכה רצופת יסורים שהיתה כולה — קידוש השם, מסכת שכולה גדלות ומדות. אבא המארגן מנין בתוך הצריף בברגן־בלזן, ודאגתו נתונה לדבר אחד — לבל יפריעו המתפללים את שנתם של אותם הרוצים לישון עד עת המפקד. אדם, שעם כל דאגתו ל"בין אדם למקום" לא הפסיק לתת דעתו ל"בין אדם לחברו", כיצד לעשות חסד עם אנשים לפני פטירתם, כיצד לחלק עם הזולת את פיסת הלחם האחרונה.
ומעל לכל — לימוד תורה, ובאלו תנאים... כאשר עובדים עבודת פרך, במשך 12 שעות, ובאמצע ישנה הפסקה בת חצי שעה למנוחה, ואבא יושב ולומד עם ילדיו, ומחלק בין ילדיו "פירורים", פיסות של דפי משניות כדי שכל ילד ילמד. מהיכן שואבים כאלו כוחות נפש... לא זכית ללמוד בישיבה מקובלת, אבל זכית ללמוד באותו גהינם, במה שאולי ניתן להגדירו כ"ישיבה של מעלה", וכך מסרת נפשך גם על אמונה והשקפה, וגם זאת ספרת בספרך. שובצת, בשלב מסויים, במקום עבודה קל־יחסית במחנה הריכוז, וישבו שם יהודים ודברו דברי כפירה, ובקשת להעבירך למקום עבודה קשה, ובלבד שלא תשמענה אזניך דברי כפירה.
מטען יסוריך בשנים האחרונות — יסורי גוף ויסורי נפש. איזו קבלת דין באהבה! כמה מרשימה הקדמתך לספרו של בנך היקר ר' יוסף חיים זצ"ל. "לולי תורתך שעשעי — אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט, צב).
נאמר במס' ברכות יב, א, וכך נפסק בשו"ע (או"ח סי' קיג סע' ד): כשהוא כורע — כורע ב"ברוך", וכשזוקף — זוקף "בשם". ואמר ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל: כשיחודי כורע תחת נטל היסורין והצרות — כורע ב"ברוך", כי "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד, א). וכשהוא זוקף וטוב לו, אל יתלה זאת ב"כחי ועצם ידי", אלא יזקוף בה' ויודה לו על חסדו.
ואתה, ר' יונה, למדתנו את שני החלקים — כורע ב"ברוך" וזוקף ב"שם", ובהדי כבש אדרחמנא למה לך ומי יעמוד בסוד ה'. אתה חיית לפי הסברו של הפסוק בסוף קהלת: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמר" וגו'. "סוף דבר" — לאחר פטירתו של האדם, "הכל נשמע" — הכל יתברר, למעלה אין קושיות, ועד אז — "את האלקים ירא... כי זה כל האדם".
ואין לנו אלא לאחוז במטבע לשון שקבעו חז"ל ולומר לרעייתך ולילדיך: "המקום ינחמכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", על פי הסברו של האדמו"ר מסלונים זצ"ל: "המקום" — המקום בו אתה יושב למעלה, ר' יונה, זו הנחמה הגדולה ביותר עבור משפחתך. שם במתיבתא דרקיעא, הינך יושב עם הוריך, אחיך ואחיותיך "החסידים, התמימים והישרים... שמסרו נפשם על קדושת השם", אשר כה טרחת להעמיד להם יד־ושם: עם מורך ורבך — הגאון ר' שלמה זלמן זצ"ל; עם דודך האהוב עליך — הגאון ר' ברוך קונשטט זצ"ל, ראש ישיבת "קול תורה". ה"מקום" הזה ינחם את כל בני המשפחה.
"את מוצא, שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד — מה שקוראין לו אביו ואמו, ואחד — מה שקוראין לו בני אדם, ואחד — מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן — מה שקונה הוא לעצמו" (תנחומא ריש פר' ויקהל). אשריך, רבי יונה, שהחזרת פקדונך בטהרה וקנית שם טוב לעצמך ויצאת בשם טוב מן העולם. תמה עבורנו מסכת רבי יונה, על כל פרקיה המופלאים — פרקי תורה, פרקי מדות, פרקי ישרות, פרקי צניעות, פרקי יסורין. הדרך שלך ר' יונה והדרך עליך, לא נתנשי מינך ר' יונה, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי. תמליץ טוב על רעייתך וילדיך היקרים, על נכדיך, על אחיך ואחותך היקרים ומשפחותיהם, לבריאות הגוף ולבריאות הנפש, ושם מלמעלה תהא דעתך עלן ולא תתנשי מנן. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא...".
המעין, תמוז תשס"ב
