א. ולהורות נתן בליבו
בבואי להספיד את מורי חותני ז"ל, ולתאר את המשכן והכלים אשר בנה, בחרתי להתבונן באיש שנבחר ע"י הקב"ה לבנות את משכנו.
על בצלאל נאמר [שמות לה, לא-לד]: "וימלא אותו רוח אלוקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת, לעשת בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת. ולהורות נתן בליבו"...
אילו הייתי מספיד כראוי, בזמן שמותר בו להספיד לכל הדעות¹, הייתי מפרש את כל אחד מן התארים האלו על מורי חותני ז"ל. אולם היום אסתפק בעיון בדברי אור החיים הקדוש, שביאר בעקבות ר"א אבן עזרא והרשב"ם, בפירושו על המילים 'ולהורות נתן בליבו':
"לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה, לזה אמר 'ולהורות נתן בליבו' – שהשכיל חכמת הלימוד... והודיענו הכתוב כי על אלו [=בצלאל ואהליאב] יאמר: 'זכר צדיק לברכה', כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה".
אבא ז"ל זכה להורות תורה עם 'דרך ארץ ישראל', וזיכה בה את הרבים בארץ ובעולם. אבא עשה זאת במאמריו הרבים, וגם בעריכת 'המעין' במשך שלושים ושמונה שנה. בשנים אלה יצאו לאור יותר ממאה וחמישים גיליונות מכובדים, כולם במועדם או מעט קודם למועד! לאחרונה אף הוכן תקליטור הכולל את מאמרי 'המעין', ובו אפשר לחוש אף יותר את הברכה שמחזיק כלי חשוב זה. ספרים רבים וטובים ומחברים גדולים וידועים צמחו וגדלו בעידודו על ברכי 'המעין'. רבים שתו ממימיו הזכים, התגברו על חששותיהם ולמדו ממנו להורות לרבים את תורתם.
אבא לימד תורה לרבים גם בספרו 'ברכת הארץ' בענייני שביעית וזרעים, ובספר
[1 הדברים נאמרו בתוך שלושים הימים קודם הרגל. יש מחלוקת האם וכיצד מותר להספיד בימים אלה. עיין מו"ק ח, ב במשנה: לא יעורר אדם על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום. בגמרא נחלקו רב ושמואל בטעם הדבר. לדעת רב החשש הוא שמא יוציאו את הכסף המיועד לחג וישלמו בו לספדנים, ולפי טעם זה אומרת הגמרא כי הספד בחינם מותר. לדעת שמואל החשש הוא שמא ההספד יעורר את הבכי גם ברגל. התוספות, הרמב"ם, הרשב"א ועוד ראשונים פסקו כרב, והלכה כרב באיסורי. לעומתם הרמב"ם והרא"ש פסקו כשמואל. גם האחרונים נחלקו בשאלה זו [יעוין גם שו"ע או"ח סי' תקמז סע' ג ויו"ד סי' שמז ובנו"כ]. לא רציתי להכניס את ראשי בין ההרים הרמים, לפיכך בחרתי לעסוק בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחיות לצידו ולאורו של אבא ז"ל.]
----
'יסופר לדור' על קורות המשפחה לפני השואה ובתוכה. האחרון הגדיל, ועורר בין קוראיו גלים של אמונה, תשובה ודביקות בתורה ובמצוות בכל מצב.
ב. דמות אדם בארוכה
בספר "יסופר לדור" בעמוד 10 כותב אבא כך:
"בתיאור קורות את בני המשפחה, משתקפים המאמצים הרבים שנעשו על ידם כדי לשמור על התורה והמצוות בתנאים הקשים ביותר. בשנות המלחמה המשיכו ההורים, בהצלחה בלתי רגילה, לנהל חיי תורה ולהתמיד בקיום המצוות ובעשיית חסד, וזאת אף במציאות המחרידה ההיא. דברים אלה, גבורת הנפש ומסירות הנפש שנדרשו לשם קיום חיי תורה, ראויים הם שיונחלו לדורות הבאים. האוירה האופיינית בבית ההורים, בימי שלוה ובימי צרה, היתה אוירה של נכונות לעבודת ה' ולמעשים טובים בכל יום ובכל מצב, מתוך אמונה שכך רצונו של בורא העולם יתברך". ושם בעמוד 26 חזר ושינן: "ההורים חינכו אותנו שיש לעשות הכל [ההדגשה במקור] לשם קיום המצוות".
כאשר שולח הקב"ה את משה להוציא את בנ"י ממצרים, הוא מצווה על משה [שמות ג, טז]:
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי, אלוקי אברהם יצחק ויעקב"...
הרב ש"ר הירש [שם] עומד על הפירוט החוזר של שמות האבות, ומבאר:
"...נשים נא אל לבנו תמיד, כי אין יחסינו אל ה' תלויים כלל בנסיבות החיצוניות שהיו למנת גורלנו. הרי שונים היו האבות במהלכי חייהם – איש לפי גורלו: אברהם בשיגשוגו, יצחק בשיא גדולתו ובשקיעתו, ויעקב בבורחו לכאורה תחת משאו. אבל קרבת אלוקים ובריתו קיימות ולא תימוטנה. בכל מצב נגלה האלוקים...".
יש אנשים שמצטיינים בתחום מסוים כל חייהם, או פורחים ומבריקים בתקופה אחת בחייהם. אבא חתר והגיע להישגים מופלאים בכל התחומים בהם עסק, ובכל תקופות חייו.
הגמרא במסכת יומא [דף לה, ב] אומרת:
"תנו רבנן: עני ועשיר באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארוכה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת"...
אבינו מורנו למד ולימד תורה בנערותו בבחינת "דמות אדם בארוכה", הוא חי כאדם שלם בתקופת ארובות הכבשנים של המרצחים ימ"ש. למד תורה וקיים מצוות עם משפחתו במצבים שבימינו אי אפשר אפילו לדמיין אותם. עבר נסיונות קשים בתנאי עוני ומחסור, שלג וקור, סופות ורדיפות, ועמד בהם. נסיונות של עוני ונסיונות של רווחה, נסיונות של צער ונסיונות של שמחה. הוא מחייב כל אדם, ובמיוחד את כל אלו שזכו להכירו ולהוקירו.
ג. יש קונה עולמו... בדקה אחת
אבא לא זכה ללמוד בישיבה בנערותו, ובכל זאת הגיע להישגים עצומים בתורה, וכתב מאמרים כאחד הגדולים אשר בארץ, כפי שהעיד עליו הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג [זצ"ל] בהספדו². במאמריו של אבא שזורות הערות פדגוגיות ודידקטיות רבות להורים ולמלמדים איך להאהיב את לימוד התורה, ואיך להדריך את הלומדים בדרך ברורה וישרה³. מאמרי הפתיחה שלו לסדרים ולמסכתות קובעים ברכה לעצמם. אין זה רק בזכות "ברכת שמים מעל" – כשרונותיו המיוחדים, אלא גם בזכות התמדתו המיוחדת. הוא ניצל כל רגע, וכל דקה במשך היממה היתה מתוכננת.
בחודש הראשון אחרי חתונתי התכוונתי להתקשר אליו מביתי כדי לברר ענין מסוים; אולם אשתי הביטה בשעונה וביקשה: אנא המתן עוד שתי דקות, עכשיו הוא מברך ברכת המזון! היה לו סדר יום קבוע, וכל רגע היה מנוצל עד תום. ממנו נלמד כי יש קונה עולמו ב...דקה אחת!
כיון שאהב והחשיב מאוד כל לימוד, היה מפליא אותנו כל פעם מחדש כשהיה מזכיר לנו מתי והיכן למד כל סוגיה. "זאת למדתי לראשונה מאבי מורי הי"ד / מאחי הי"ד / במחנה ברגן בלזן / אצל רב פלוני – לפני כך וכך שנים".
הוא היה מוגדר כת"ח שתורתו אומנותו, כפי שהגדיר הרא"ש [שו"ת הרא"ש כלל טו דין ח]:
"כל ת"ח שתורתו אומנותו, ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, והוגה בתורה תמיד, ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים אך לחזור אחרי פרנסתו, כי זו היא חובתו, כי יפה ת"ת עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, ובכל עת לבו על גירסתו, ובגמר מלאכתו חוזר מיד לבית מדרשו, והוא נאה דורש ונאה מקיים, ולא שאני שמעניה, הוא בכלל רבנן..."
כך פסק המחבר בשולחן ערוך [יורה דעה סימן רמג סעיף ב]:
..."ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנותו".
[2 'המעין' ניסן תשס"ב [מב, ג] עמ' 2.
3 ראה לדוגמה את המאמר על 'המשנה כמרכז בלימוד הגמרא' בגיליון זה (עמ' 67-64).]
----
ד. עם גדולי הדור
גם משותפו של בצלאל בעשיית המשכן למד אבינו ז"ל: חז"ל [בזוה"ק ח"ב רכג] מעידים על אהליאב ש"לא עשה שום עבודה בעצמו, אלא עם בצלאל עשה כל מה שעשה".
גם מו"ח זצ"ל השתדל כל ימיו להיוועץ בגדולי ישראל בענייני לימוד והלכה, ועמד בקשרי לימוד ואיגרות עם גדולי הרבנים, שהעריכו אותו מאוד. בימיו האחרונים כאשר שכב בבית החולים דיברנו על הרב זוין זצ"ל, אשר אבי מורי יבדל"א זכה ללמוד אצלו. מורי חותני ז"ל סיפר כי כשזקן הרב זוין ונחלש, ביקש הרב ממנו להחליף אותו במסירת השיעור בדף היומי. הרב מנחם מ. כשר זצ"ל ביקשו להצטרף לעריכת "תורה שלימה". קשר קרוב במיוחד היה לו עם מורו ורבו האהוב, רבם של ישראל, הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. עשרות שנים השתתף בשיעור השבועי של הרב, אותו הכין ועליו חזר. לעיתים כשכתב מאמרים ל'המעין' נתנם מראש לביקורת רבו רש"ז אויערבך זצ"ל, אשר תמיד האיר לו פנים, ובשמחה העיר לו את הערותיו.
ה. מוכיח באהבה
חכמה מיוחדת וכשרון נדיר היו לאבא בקיום המצוה הקשה של תוכחה, אשר מתוך אהבת תורה גדולה משולבת באיכפתיות ואהבת עם ישראל קיים אותה כלפי קטנים וגם גדולים.
הגמרא במסכת ערכין [דף טז, ב] אומרת:
תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר [משלי ט, ח]: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".
אבא ז"ל קיים בגופו את חובת "לא תגורו מפני איש" [דברים א, יז], וכיון שפנה באהבה ובכבוד – פעמים רבות דבריו שיצאו מן הלב ונאמרו מתוך יראת שמים אמיתית – נכנסו אל הלב והתקבלו. פעמים אחדות כשנשאל האם אינו מגזים בביקורת? היה עונה כי הוא חרד שמא ישאלוהו בבית דין של מעלה מדוע לא ביקר יותר, ובתוספת אומץ.
במאמר הפתיחה של 'המעין' לקראת תחילת השנה היה עורך דין־וחשבון על מה שהיה ומה שצריך היה להיות. לא נשא פנים לחוג זה או אחר, ותבע תביעות אמת מעם ישראל ובעיקר מהיהדות הנאמנה לגווניה – ואת כולם אהב. לא היתה זו מלאכה קלה; לא היו בה כמקובל הצדקה אוטומטית ל"אנשי שלומנו" וקטגוריה על "מתנגדינו". לעיתים רבות קיים דוקא את מאמר הפסוק [משלי ג, יב]: "את אשר יאהב... יוכיח"... גם כאן באה לידי ביטוי אהבת האמת של מו"ח, האמת שהיא חותמו של הקב"ה. כמה נחוץ לנו לימוד חשוב זה!
ו. משכיל אל דל
אבינו זצ"ל זכה לקיים מצוות גמילות חסדים לרבים בצניעה ובחכמה. רוב מעשי הצדקה שלו לא היו ידועים אפילו לבני משפחתו הקרובים, וחלק גדול מהם לא היה ידוע אפילו למקבלים עצמם.
בתהילים [מא, ב] נאמר: "אשרי משכיל אל דל – ביום רעה ימלטהו ה'". בילקוט שמעוני [פרשת בהר רמז תרסה] נמצאת דרשה מיוחדת על פסוק זה:
"'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו', כתיב: 'אשרי משכיל אל דל', אמר ר' יונה [!]: 'אשרי נותן אל דל' אין כתיב כאן, אלא 'אשרי משכיל אל דל'. הוי מסתכל בו היאך לזכות עימו". ממשיך שם הילקוט ואומר כי ר' יונה לא הסתפק בכך שהיה דורש דרשה נאה זו: "ר' יונה – כך היה עושה! בשעה שהיה רואה עני ובן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפל לך ירושה במדינת הים הא לך חפץ זה, וכיון שאת מרויח את נותנו לי. ובשעה שהיה נותן לו היה אומר לו: במתנה נתתים לך".
ז. עין טובה ומטיבה
אך אבא לא גמל רק חסד במובנו המקובל. הוא התפרנס מיגיע כפיו, ועסק שנים רבות בסיוע לרבים לשפר את ראייתם. דומני כי רבים מאלה שנפגשו עימו זכו לשפר לא רק את ראייתם הגשמית, אלא גם להיטיב ולחדד את ראייתם הרוחנית. הוא האיר פניו ליהודים מכל השכבות, ורבים סיפרו לנו על מפגשים עימו אשר השפיעו על מהלך חייהם. היתה לו עין טובה, היודעת להעריך את הטוב בכל אחד מישראל, ובו בזמן, ודוקא מתוך אהבת ישראל, יודעת להדריך בדרך הנכונה, להסיר מכשולים ולסייע בעצה טובה.
ח. מסירות וזריזות
אנשים אחדים סיפרו לנו כי ביקשו ממנו לאחרונה עזרה בתחומים שונים, והוא מיהר למלא את בקשתם. המספרים חשבו, בדיעבד, לתלות את זריזותו בכך שהרגיש שימיו ספורים. אולם לענ"ד, ועל פי נסיוני עימו, כל חייו זו היתה דרכו, לפעול במסירות ובזריזות. גם אמא תחי' אישרה את דברי, שלא שינה בחודשים האחרונים את הנהגותיו בענין זה. גם בכך השתדל לקיים מצות "והלכת בדרכיו" [דברים כח, ט], שהרי על הקב"ה נאמר בברכת 'ברוך שאמר'⁴ "אומר ועושה, גוזר ומקיים". הלואי שנזכה להידבק גם אנו במידה חשובה זו.
[4 שהיא מעין הצגת "כרטיס ביקור" של הקב"ה לפני התפילה, בבחינת "דע לפני מי אתה עומד"; ועיין פירוש רד"צ הופמן על ויקרא א, א.]
ט. אחרי העקידה
בכל לימוד ומעשה היה נוהג לבדוק מהו הלקח המעשי עבורו, במה הוא צריך להשתפר⁵.
וכך כתב על הלקחים מספרו "יסופר לדור"⁶:
"רבים מהקוראים את ספר הזכרונות "יסופר לדור" אומרים שהספר מחייב אותם ליותר רצינות בקיום המצוות. אם במחנות שמרו במסירות נפש עילאית על יהדות, על תפילה, על עשיית חסד, עלינו ללמוד מזה לחיינו אנו. הספר לא רק מחייב אחרים. הספר מחייב אותנו, שרידים שעברו את המחנות ונשארו בחיים. חזרנו לחיי יום יום, אך גם אנחנו לא נשארנו באותה רמה רוחנית כמו שם בווסטרבורק ובברגן בלזן. ולכן עלינו, הנשארים, לשאול את עצמנו: ומה איתנו? האם אנחנו מרגישים כל שבת את קדושת השבת כמו שהרב דסברג הרגיש בברגן בלזן? האם זה מספיק לשבת בסעודת השבת, ללכת לבית הכנסת ולשמוע שיעור בשבת, האם בזה קיימנו "לעשות את השבת... ברית עולם"? שני גדולי ישראל עמדו על הפסוק האחרון בעקידת יצחק: 'וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע". הרב ש"ר הירש זצ"ל עמד על המילים: וילכו יחדיו אל באר שבע. אחרי שביצע אברהם את המשימה הגדולה, את התפקיד העליון שבכוח אדם למלאו, חוזר אברהם אל נעריו וילכו יחדיו, כמו "וילכו יחדיו" של אברהם ויצחק בדרכם אל הר המוריה. הרב א"י הכהן קוק זצ"ל [בסידור 'עולת ראיה'] ציין את התחלת הפסוק: "וישב אברהם אל נעריו", המסמל את שאיפת אברהם אבינו לחזור לחיי יום יום אחרי העקידה. זה הלקח בשבילנו, שארית הניצולים... אין לשכוח את הימים ההם, ומאידך אנו חייבים לחזור לחיי יום יום... מיד אחרי פרשת העקידה כתוב בתורה "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך". וחז"ל אמרו במדרש רבה "שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולדה זוגתו של בנו". מיום העקידה והלאה לא נשכחה עקידת יצחק מליבו של אברהם אבינו, ובכל זאת: על אברהם לדאוג להמשך הדורות... מעתה ואילך כל פעולה, כל ידיעה, קשורה לעקידת יצחק. חוזרים לחיי יום יום, אבל הכל קשור לעקידה בהר המוריה..."
אלו הם דבריו של אבינו ז"ל. יפים הדברים למי שאמרם, ודומני שהוא חי כל חייו בתחושה מחייבת זו.
בשבת פרשת ויקהל-פקודי קראנו על השראת השכינה בישראל בבניית המשכן. חלק נכבד מהקמת המשכן עשו הנשים בחכמת הלב, במסירות ובהתנדבות.
[5 כדברי הרמב"ן באיגרתו לבנו: "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".
6 בליל ד' במנחם אב תשנ"ד התקיים ב'מרכז הישראלי' בירושלים ערב רב־משתתפים לרגל הוצאת הספר "יסופר לדור". שמונה רבנים ומחנכים חשובים דברו על הספר ועל המסר לדורנו. אבא הכין דברי סיום, אבל אולי כדי לא להטריח את הציבור בשעה מאוחרת, ואולי מפני שחשש כי לא יובן כראוי, החליט לוותר על אמירת דבריו. זהו קטע מדברי הסיום שהכין, שהוא מסרם לי בכתב.]
----
אמא שתחיה, אשת החיל אשר אבא מצא, בת גדולים ובעלת זכויות גדולות, היתה עזר כנגדו בהקמת משכן המשפחה, גידול הילדים בבית של תורה ושמחה. בחכמת לב סייעה גם בבנית משכן 'המעין', בעריכת המאמרים ובהגהתם – מלאכה שהיא חכמה.
אין זה מובן מאליו שאוד מוצל מאש, החוזר מן העקידה, מצליח לחזור ולחיות כראוי! היום רבים מקבלים בהבנה התמוטטות ונפילה של אנשים אחרי "טראומה" ו"הלם" של יום קשה אחד; האם מסוגלים אנו לנסות ולהבין אלו תעצומות נפש צריך היה לגייס כדי להתנער ולקום מעפר ואפר אחרי השואה? לצאת מעמק הבכא, ולבנות בית ומשפחה? אבא עשה זאת בעזרת אמא, על כך ועל יותר מכך מגיעות לאמא שתחיה ההוקרה והתודה. גם אבא ידע להעריך זאת כל ימיו.
י. הנהגות כ"ח בשבט
אבא זצ"ל נפטר ביום כ"ה בשבט תשס"ב. תאריך זה הוא גם יום פטירתו של גאון המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל שנפטר בשנת תרמ"ג⁷. נראה לי מתאים לסיים את דבריי בהנהגותיו של רי"ס, אשר מי שהכיר את אבא ז"ל יוכל לראות שהם היו נר לרגלו ואור לנתיבתו כל ימי חייו.
אמת — אין להוציא מן הפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו.
זריזות — אין לבטל רגע לבטלה. יש לעשות את הדרוש לעשות.
חריצות — מה שהוחלט לעשות, יש לעשות בשקידה וברגש.
כבוד — יש להיזהר בכבוד כל אדם, גם אם אינו תמים דעה עימו.
מנוחה — מנוחת הנפש — אין להיות מבוהל. יש לעשות כל דבר במנוחה.
נחת — דברי חכמים בנחת נשמעים, לכן יש להשתדל לדבר כך.
נקיון — נקיון וטהרה בגופו ובבגדיו.
סבלנות — לסבול במנוחה כל מקרה וכל פגע בחיים.
סדר — לעשות כל המעשים וכל העניינים בסדר ובמשטר.
ענוה — להכיר חסרונות עצמו ולהסיח דעת ממומי חברו.
צדק — כפשוטו וכדרשתו: וותר משלך.
שתיקה — יחשוב את התועלת שבדבריו בטרם ידבר.
נלמד כולנו מדרכו המחייבת, ויאיר לנו זכרו את דרכנו. יהיה נא מליץ יושר על אמא שתחי' לאוי"ט, על כל המשפחה, ועל כלל ישראל הזקוק ומצפה לבשורות טובות לישועות ולנחמות.
"בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר" (ישעיהו כה, ח).
[7 אבא כתב מאמר "מאה שנה לפטירת הרב ישראל סלנטר זצ"ל", המעין ניסן תשמ"ג [לג, ג] עמ' 58-57. ועיי"ש.]
