א"ר יהודה א"ר כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" מלמד שגעש [שרגש] עליהן ההר להרגן.
ההתעצלות משמעותה שהוא כן עוסק בהספדו של החכם, אלא שהוא מתעסק בו בעצלות ולא בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד להכבוד הנעלה הראוי להבליט ביחש להספדו של חכם. ותוכן העצלות באה מפני שבכל ההערכה של החכם הלא ישנן מעלות גלויות שבחיי החכם נתגלו לרבים ורבים נהנו מאורו אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחכמה וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות במפעלים ובביטויים, ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנוז, שהוא בנפש החכם, שסגולתו המקודשת היא פועלת ג"כ באופן מוסתר וצנוע גם על האיכות של ההשפעות המגולות שהערכתן היא נודעת וניכרת.
וכל המתעצל בהספדו של חכם אין כל האוצר הגנוז שנחסר מהעולם על ידי הסתלקותו של החכם נוגעת אל לבבו, וכל מה שהוא מספיד אותו איננו נוגע כ"א על דבר הדברים הגלויים והתועלת המעשית המפורסמת שהכל מרגישים את חסרונה בעת סילוקו של החכם אבל באמת זאת היא עצלות מפסידה מאד כי לא די שלא נגע זה המספיד המתעצל בעצם הכח הנשגב של החכם, שערכו הסגולי אין לו שיעור והערכה במדות החושים וארחות הפרסומים, אלא שגם ההרצאה על דבר הענינים הגלויים אינה באה לאמתתה ע"פ ערכם וסדרם האמיתי מפני שכולם הלא הם יונקים בפנימיות מאותו הכח הגנוז שלא נחשף ולא נתגלה לרבים. ומדה כנגד מדה ראוי הוא העצלן הזה לקוברו בחייו, כלומר להסתיר ולגנוז את כל הארת חייו ומפעליהם הגלויים שלא יהיו נחשבים כלל ושלא תבא עליהם שום הכרה וחשיבות, כמו שהוא לא רצה בעצלותו ליתן את ההכרה והחשיבות האמיתית לערכו הגנוז של אוצר הטוב אשר בנפש החכם.
וכשלון זה אירע לדורו של יהושע לגבי יהושע. הכל הרגישו ביהושע את הכובש המעשי שהביא את ישראל לארץ ירושתו, ושהפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים. אבל מתוך הפרסום הגדול של מפעלי יהושע הגלויים, נתעצלו לחדור בערכו הרוחני הגדול של יהושע, הנביא הגדול והשקדן הגדול, אשר לא ימוש ספר התורה ממנו וקיים "והגית בו יומם ולילה". לא עלה היתרון הפנימי, האמיתי, הרוחני, הגנוז בנשמתו של יהושע, על לב המספידים, מפני שרק את המפעלים המוחשים אשר הובלטו כ"כ בחייו, הדגישו, שהם באמת טפלים הם לגבי העיקר, הערך הרוחני הצפון של יהושע עבד ד'. ועל כן רגש עליהן ההר להרגן.
והובלט בזה ג"כ הצד הצפון העיקרי בקדושת יהושע וגדולתו לעומת הצד המפורסם והרועש הגועש שבמפעליו. שבאמת הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל בהערכתו העליונה לעומת מה שהדור בעצלותו אז חשב את זה הצד לכל המהות ולכל העיקר של החזון הגדול של האישיות הרוממה האדירה הקדושה והנפלאה של יהושע.
ומזה למדנו כלל גדול על כל המתעצל כהספדו של חכם בכל הזמנים ובכל הדורות, שמעיד על עצמו שלמעשיו המפורסמים אין להם שורש ולשד בפנימיותה של הנשמה העליונה וממילא אין לכל תוכן חייו הערכה אמיתית של חיים, ומאן דחפיר וקביר לא עולה בהערכת החיים ממנו. ועל כן הוא ראוי לקוברו בחייו, כמו שגעש ההר על אותו הדור להרגן מפני ההתעצלות הזאת שהיתה להם בקשר עם הספדם על יהושע.
1. מהי "התעצלות" בהספד?
לפי הרב, המתעצל הוא לא מי שנעדר מההספד, אלא מי שמספיד באופן שטחי. הוא מתמקד רק בדברים הגלויים והמפורסמים של החכם (התועלת המעשית שהביא לעולם), מבלי להתאמץ ("להתעצל") להבין את העומק הרוחני והאישיותי שעומד מאחורי המעשים הללו.
2. האוצר הגנוז מול המפעל הגלוי
הרב מבחין בין שני רבדים בחכם:
הרובד הגלוי: המעשים, הספרים, העזרה לציבור וההנהגה.
הרובד הגנוז: עולם הנשמה הפנימי, הקדושה והחכמה העמוקה שאינה באה לידי ביטוי במילים או במעשים.
הנקודה הקריטית: כל המעשים הגלויים יונקים את כוחם מהשורש הפנימי והנסתר הזה. מי שמעריך רק את ה"תוצאות" ולא את ה"נשמה", מחמיץ את עיקר אישיותו של החכם.
3. המקרה של יהושע בן נון והר געש
הפסוק אומר שיהושע נקבר "מצפון להר געש", וחז"ל דרשו שההר רגש עליהם להרגם כי התעצלו בהספדו.
הטעות של דור יהושע: הם הספידו אותו כ"כובש הגדול", המצביא שהפיל מלכים והנחיל את הארץ. זה היה "רועש וגועש" (מפעלים חיצוניים).
הפספוס: הם שכחו שעיקר גדולתו הייתה "עבד ה'" – הנביא ש"לא ימוש מתוך האוהל", השקידה העצומה בתורה. הצד הלוחם היה רק הנספח ("טפל") לאישיותו הרוחנית.
הסמל: "הר געש" שרוגש עליהם מסמל את הרעש החיצוני שהם העריצו, בזמן שהיו צריכים להעריך את השקט והעומק של ההר.
4. מדוע העונש הוא "לקוברו בחייו"?
זהו עיקרון של מידה כנגד מידה:
כאשר אדם מספיד חכם רק על מעשיו החיצוניים, הוא בעצם אומר: "מה שחשוב באדם זה רק המעטפת המפורסמת שלו, והפנימיות שלו חסרת ערך".
אם לאדם עצמו אין הערכה לפנימיות של החכם, סימן שגם לחייו שלו אין "שורש ולשד" פנימי. הוא חי חיים של הצגה חיצונית בלבד.
לכן, הוא "ראוי לקוברו בחייו": מכיוון שהוא מתכחש לערך של הנשמה הגנוזה, הרי שכל פעולותיו הגלויות נחשבות כחסרות חשיבות (כאילו הן קבורות ונסתרות), כי אין להן נשמה שתחיה אותן.
לסיכום:
ההתעצלות בהספד היא חוסר נכונות להכיר בכך שהעיקר באדם הוא עולמו הפנימי. מי שחי רק את ה"רעש" החיצוני ומזלזל בעומק הנסתר, גוזר על עצמו חיים שאין בהם משמעות אמיתית מעבר למה שנראה לעין.
Part 1: The Talmudic Source
Rabbi Yehuda said in the name of Rav: "Anyone who is lazy (mit'atzel) in eulogizing a Sage is worthy of being buried alive. As it is said: 'And they buried him [Joshua] in the border of his inheritance in Timnat-serah, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Ga'ash' (Joshua 24:30). This teaches that the mountain raged (ga'ash) against them to slay them."
The Definition of "Laziness"
Laziness in this context does not mean a person is absent from the eulogy. Rather, it means they participate but do so with "laziness"—failing to provide the full measure of honor required to highlight the lofty status of a Sage. This laziness stems from an evaluation based only on the Sage's visible virtues—the deeds known to the public and the light from which many benefited during his lifetime.
The Hidden Treasure vs. Revealed Action
We must realize that far beyond what wisdom and its advantages can reveal through actions and expressions, there is a "hidden and sealed treasure" within the soul of the Sage. This sacred essence operates in a hidden, modest manner, influencing even the quality of the Sage's visible impacts.
Whoever is lazy in the eulogy fails to be moved by the loss of this hidden treasure from the world. His eulogy touches only upon the revealed matters and the famous practical benefits whose absence everyone feels. In truth, this is a highly destructive laziness. Not only does the eulogizer fail to touch upon the sublime power of the Sage—whose essential value cannot be measured by the senses or public reputation—but even his presentation of the "revealed matters" is inaccurate. This is because those visible deeds draw their inner vitality from that very hidden power that was never exposed to the masses.
Measure for Measure: "Buried Alive"
Therefore, "measure for measure," this lazy individual is worthy of being buried while alive. This means his own life's light and visible accomplishments should be hidden and buried, rendered insignificant and unrecognized. This is because he refused, in his laziness, to grant true recognition and importance to the hidden value of the treasure of good within the soul of the Sage.
The Case of Joshua Bin Nun
This failure occurred in Joshua’s generation. Everyone perceived Joshua as the "practical conqueror" who brought Israel to its inheritance and toppled mighty kings. Due to the great fame of his visible exploits, they were too lazy to penetrate the great spiritual value of Joshua: the great Prophet and diligent scholar from whom the "Book of the Torah did not depart," and who fulfilled "you shall meditate on it day and night."
The inner, spiritual advantage hidden in Joshua’s soul did not occur to the eulogizers. They emphasized only the tangible deeds that were so prominent during his life, which are actually secondary (tafel) to the essence: the hidden spiritual value of "Joshua, the servant of God." Therefore, the mountain "raged" (ga'ash) to slay them.
The Lesson
This highlights the hidden, essential side of Joshua’s holiness versus the famous, "noisy" (ga'ash) side of his actions. To the generation, the noisy, public side was the essence, but in the highest evaluation, it was secondary.
From this, we learn a great principle regarding anyone lazy in eulogizing a Sage in any generation: he testifies about himself that his own famous deeds have no root or "marrow" in the depths of the higher soul. Consequently, his entire life lacks a true evaluation of "living." Therefore, he is worthy of being buried alive—just as the mountain raged against that generation to kill them because of the laziness they exhibited in their eulogy of Joshua.
1. What is "Laziness" in a Eulogy?
Superficiality. The "lazy" person doesn't skip the funeral; they skip the depth. They focus on the practical utility the Sage provided to society rather than the spiritual essence of the person.
2. The Revealed vs. The Hidden
Revealed: Leadership, books, public help, and conquest (in Joshua's case).
Hidden: The inner world, holiness, and constant connection to God.
The Point: The visible actions are only "fruits." The "roots" are the hidden spiritual life. Focusing only on the fruits is a misunderstanding of what a human being is.
3. The Symbolism of "Mount Ga'ash"
The word Ga'ash (rage/storm) represents the "noise" of Joshua's military conquests. The people praised the "noise," but they should have praised the "silence"—the quiet, diligent study and prophecy that fueled those conquests.
4. Why the Harsh Punishment?
"Buried alive" is a spiritual state. If you believe a person is only worth what they "do" publicly, you are essentially saying the inner soul doesn't matter. If your own soul doesn't matter, your life is just a "hollow shell"—effectively buried and hidden from true, eternal significance even while you are walking around.
