"הנאמן", סיון–תמוז תר"ץ, גליון כ"ו
א. זה לעומת זה
אסטניסי הלשון כשמזדמן להם להשתמש אגב־שיחה במוחש ובמופשט כאחד, הרי הם זהירים להקים מחיצה בין שני אלה, מזדרזים ואומרים: להבדיל. ומכיון שאין אומרים להבדיל אלא במקום שנתן להשוות, סימן שהרבה צדדים מקבילים יש בין שנים הללו, סימן שהרבה הקשי־דעה נתנו לידרש בין שבילי שתי הרשויות הללו. על אחד מהם יסבו דברי הפעם.
סדרה של ההתהוות הפרימיטיבית של המוחש, כלומר התהוותו של הגוף בכל מקום שהוא, כיצד?
– רגע ההפראה, אב כל יצירה, אינו אלא עונג גרידא. שניה לו שלות עונת־ההתרקמות ותחלת רחש־חיים. צער ההתהוות אינו מתחיל אלא משעה שאון היצירה מתחיל הראות את כחו ועוצם ידו, והולך וכובש לו מציאות בפני־עצמו – תקופת העבור. ובכל אשר יצעד הכבוש קדימה, הלך וחזק הלך ורב, כן תלך לה גם פרשת הסבל הלך וקשה הלך ומרר. כשהגיע הנצחון למרום פסגתו והשיגו היסורים גם הם את נקודת־גבהם, פטר־רחם וחבלי־לידה בבת אחת הם חלים.
ואף בתולדות התהוותה המורכבה של האידיאה המפשטה אתה שונה אותו פרק:
רגע הברק של ניצוץ המחשבה במוח אינו אלא אושר פנימי, מכאן ואילך שלות הרקם במסתרים, וקליטת גרעיני־המחשבה בתאי־הנפש. פרשת הסבל אינה מתחלת אלא משעה שיציר־המחשבה הולך ומתבדל מתוך המח היוצרו, ומתחיל לקרם עור ועצמות. ומתוך הלחץ זה הדחק יחרג ממסגרותיו, ויחתר לקראת ביטוי, הסברה וצורה, ובהגיע הלחץ לנקודת־פסגתו, והשיגה גם המחשבה אז את נוסחת־תקונה.
ומעתה הרי היא נושמת באויר חללא דעלמא.
ושוב אותם הדברים: זה לעומת זה.
ב. יחס כפול
יחס כפול הוא למחשבה אל המלה: אחד ישר, ואחד הפוך. מצד אחד: חדל ודל הוא ערך הסגנון לעומת תעופת החזיון שם במקום גדולו. שם בפנים, בהיכל האצילות של מחבואי־הנפש, חי הוא החזון את חייו הטבעיים אדירי־חופש, אבירי־כנף, רחבי־זרועות, חבקות כל וחבקות נצח. מקופל הוא בנפש נושאו כעובר במעי אמו, ונר דלוק על ראשו, וצופה מסוף העולם ועד סופו. וכה הוא עולה ופורח, מכה שרשים ומאמיר על, שש בשגשוגו ושמח בלבלובו, ונהנה מזיוו עד הגיע רגע יציאתו לאויר העולם – בבואו להתממש באותיות, במלים, במשפטים ובמאמרים. שאז כבה הנר ונסתם הפתוח, וההתכווצות חלה בו. "דהנה ידוע שיש הדבור וההבל וחמשה מוצאות הפה המצמצמים את חיות־המחשבה" אומר אחד מגדולי־החסידות. וכמה קשים הם "להיות" זו רגעי־הצטמצמות הללו! "חיות־מחשבה" זו אשר במקום חייה הטבעיים בפנים הנפש פאתי־היקום הם חוגי עיונה, ושיא־מעופה עד קדקד, גבעות עולם – הולכת ונכבשת לפני חילותיו של הסגנון, והולכת שבי בכבלי אות ומלה, משפט ומאמר. ולכן ששים רעידות ברגע תחיל המחשבה בקרבה, מדי גיחה מחיק־הנפש כלפי חוץ.
ובשעה שחזון־הלב הפנימי מגיע לפסגת־חפשתו, באין לתפיסתו גבול, ולהיקיפו קצבה, הלשון מה היא אומרת? "אין מלה בפי", "דומיה תהלה" 1.
– ומאידך גיסא: יש בעשיה מה שאין באצילות. ואף הנשמה יורדת לעולם, כדי למצא את תקונה בגוף, כי על כן זיקה ישנה בין העולמות. כשהבת גחלת אחוזים הם זה בזה. ושוקקת היא האש לעצמים אשר בהם תאחז.
1 תהלים סה, ב.
עורג הוא הכח לחומר אשר עליו יחול; מצפה כל רגש לנושאו אשר עליו יחיה; ולהגשמה שואפת היא כל הפשטה. ואף במהותו של חזון הלב הפנימי הנושם באטמוספירה של הפשטה – מקופל לחץ לקרימת עור ועצמות. ומרגע התנוצצותו הראשונה של החזון, הנהו חולם כבר על כבוש חתיכת בשר זו ששמה לשון ושפתים ושעת כבוש זו – שעת פדות היא לו. וניב מתאים, הגדרה מכוונת, ביטוי מוצלח תחיה היא לו. ו"חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה" 2.
אלה הם שני הצדדים ביחס המחשבה אל המלה. ומהתמזגות פעולתם של צדדים אלה נוצר הפרדוכס הנפלא בפרוצס הביטוי: שביה שיש בה משום פדות, כי על כן שבויה היא המחשבה במסגר המלים ונפדית על ידם.
ג. התלכדות
בין החזון וביטוי המלה – עומד הוא ביטוי הנגינה. לגבי החזון הפנימי יש בו משום הגשמה, ולגבי ביטוי המלה יש בו משום הפשטה. כאותו כרוב התלוי בין השמים ובין הארץ, כנפו האחת למעלה וכנפו השניה למטה – תלויה היא המנגינה בין מסתרי הנפש ובין גלויי ההבעה. בכנפה האחת המורמה הפונה אל על, הרי היא מרקיעה עד עצם מקום הנביעה הנשמתית; ובכנפה השניה הרי היא מרחפת, נוגעת ואינה נוגעת בקרקע ההבעות, הגלויים והבטויים. ובהגיע שעת הרננה הרי היא מורידה את העליונה ומרימה את התחתונה, וככה דרוכת כחות רום ותחת, היא נותנת בשיר קולה – בת־קול היוצאת מתבל ומלאה. ושוב לפניך שני הצדדים. מצד אחד: מעטה היא השביה לחזון במסגר־המנגינה. כי על כן אין היא כובלת את חיות המחשבה. ואם תמצי לומר: כובלת. הרי כבליה גמישים הם. מדתם ודמות תבניתם משתנים לפי קצב־תנועותיו של החזון האצור בהם. ולכן אף חייו של החזון בלבוש המנגינה חיים מרוחים המה.
ברם, מאידך גיסא: אין החזון מוצא את תקונה השלם בהבעת־המנגינה. כי על כן אין בכוחה להשקיט את עריגתו להתגבשות, והוא להתגבשות מלאה ישאף, למוצק יחתר, ובהריחו מרחוק את ריח האדמה לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יכה בה שרשיו, עד אשר ימצא את המלה ההוגנת.
2 עירובין נד.
וכמה השכיל האדם לצרף שני מיני בטויים אלה להרכיבם זה בזה ולהבריכם זה על זה למען הוציא פרי־נצח!
הנה נחרו שיר, מאי־שם נזדוגה לו מנגינה, הנה ההרכבה! מלה מלה וצליל שלה. יפדו המלים את החזון מהפשטתו, ימצא לו בהם את תקון־הגשמתו. ומכיון שכאן סכנת־הצטמצמות והתכווצות אורבת לו – תלוה לו, איפוא, המנגינה בדרכו, תלטפנו אף תסוך עליו. רק בידה לשמור על חרות מעופו. וככה מעוטף מלה וצליל, ינסח לו כלפי חוץ... וטוב לו, ויפה לו.
ויש אשר אין החזון אוחז בשני אופני ההבעה הללו בבת אחת, כי אם חוזר והולך ממלה למנגינה וחוזר חלילה. וככה על ידי שמוש־סירוגין הם משלימים זה את זה, ומתקן האחד את פגם משנהו. מטפס הוא החזון ועלה למנגינה, מטפס ויורד למלה. והשיג במלה את תקון הגשמתו, ובמנגינה – את חרות מעופו.
הנה לפנינו אדם עומד בתפלה. לפתע, והרי הוא מפסיק תפלתו, פותח בשירה, מסיים, ושב לתפלתו. והם הם הדברים: אותה שעה בה עמד האדם ושפך שיח לפני קונו, הולך הוא חזון לבו ומתלבש באותיות, במלים, בפסוקים – ולפתע, רעידה עזה תעלה מנבכי־הנפש, שכן הרגישה בהמועקה ששמו לבושים אלה לגאות חזיונה, – ולרגע כאלו היא מושכת את ידה מסדר־ההרצאה של המלים, נאחזת ומתדבקת בשיא חזיונה המפשט העומד עוד על טהרת חופשתו. ומתוך הרגשת־דבקות זו היא שבה ונדחפת להגשמת חזיונה באותיות, במלים ובפסוקים.
יחס כפול הוא: אחד ישר ואחד הפוך.
