The Darshan began by noting the eis ratzon we find ourselves in. We are holding Shabbos Mevorchim Adar, specifically Parshas Shekalim, which is close to the Yahrzeit of the heilige Beis Yisrael of Ger (2 Adar). The Beis Yisrael was the burning fire of the generation, rebuilding Yiddishkeit from the ashes. We ask that his zechus should stand for us as we approach this elevated time. Much of the following is based on his teachings.
The Yesod: "Mashmi’im" – The Avodah of Listening
The Mishna in Shekalim teaches: "B’echad b’Adar mashmi’im al hashkalim" (On the first of Adar, they announce the Shekalim).
The Darshan laid down a fundamental yesod: Why does the language emphasize mashmi’im (making heard)? Because the prerequisite for Adar and for Kabbalas HaTorah [הדור קבלוה] is the ability to listen—to have a Lev Shomea.
We live in a generation of pizur hadaas (scattered minds). The Rav noted with pain that the average person checks their phone over 200 times a day! There is no focus, no yishuv hadaas. People talk, but they do not listen. To truly listen to another Yid is a chesed that costs nothing but is worth everything. King Shlomo didn't ask for riches; he asked Hashem for a Lev Shomea. This is the avodah of the time: to disconnect from the noise and truly hear—to have a "derher" of what Hashem and our fellow Jews are saying.
The Kesher Between Shekalim and Simcha
We know the famous dictum: "Mishenichnas Adar marbin b’simcha." But what is the root of this simcha?
The Darshen connected it deeply to the Mitzvah of Shekalim. The act of giving is the generator of joy.
The world thinks you get happy and then you give. The Torah view is the opposite: You give, and mimeila, you become happy. Even secular studies confirm that "altruistic spending" creates more happiness than spending on oneself.
Parshas Shekalim isn't just a tax; it is an exercise in Nedivus HaLev (generosity of the heart). When a person opens their hand to give to the Mikdash (or to Tzedakah today), they are breaking the barriers of the ego. This expansion of the self is what creates true Simcha.
Mussar: The "Goy" Within
A wealthy man came the Rebbe for the holidays in a fancy carriage but left without having changed his character. The Rebbe asked him how he is getting home. The man replied that the same Goy who brought him is taking him back home. The Rebbe sighed - "Oy - you are going home with the same Goy that you came with".
The deeper pshat is that inside every Jew, there is a "Goy"—a selfish nature that seeks only comfort and honor.
The difference between a Yid and a Goy (lehavdil) regarding giving is Lishmah. A Yid gives L’shem Shamayim [:בבא בתרא י]. When we give Shekalim with pure intent, we crush the internal "Goy." We defeat the selfish drive.
Hashkafa: Chesed Naki (Pure Kindness)
At the Bris of a child with Down Syndrome הגרמ"ש taught that we must shift our perspective on children. We don’t raise children for "Nachas"—that is a selfish motive. We raise children to do Chesed.
Raising a child who may never be a "Gadol HaDor" or provide conventional nachas is Chesed Naki—pure, unadulterated kindness. This is the highest level of Ahavas Yisrael. Just as leaving Mitzrayim began with Ha Lachma Anya (inviting others to eat), our freedom and our simcha are defined by our ability to give without expecting a return.
"Mishenichnas" – Adar in the Bones
"Mishenichnas Adar" implies that Adar enters us. The message of Adar, giving, must penetrate the atzmos—the very bones of a person.
This connects to Moshe Rabbeinu taking the Atzmos Yosef (bones of Yoseph) with him. Yosef HaTzaddik represents the power to stand against the Yetzer Hara. He is the "flame" that consumes the "straw" of Esav. Hashem showed MOshe a coin of fire from under the Kisei Hakavod. It is the countenance of Yaakov that is engraved on the Kisei and the extension of Yaakov is Yosef.
וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: (עובדיה פרק א פסוק יח)
To have real simcha, we need the Atzmius (essence) of Yosef—that fire of holiness that burns away the melancholy and the tumah.
Conclusion: Changing the Perspective
Simcha is all a matter of perspective. כי בשמחה תצאו - Simcha has the power to take us out of our Tzaros. We have to get used to putting a positive spin on all of life's events. By giving of ourselves, by listening to others, and by letting the holiness of Adar penetrate our bones, and acting L’shem Shamayim, we creates a vessel for the Geulah, where we will once again bring the Shekalim to the Beis HaMikdash with a true "coin of fire" (Matbea shel Eish)—the fire of enthusiasm and holy emotion.
Shabbat Shalom, Gut Chodesh and a Freilichen Adar!
היסוד: "משמיעין" – העבודה של ההקשבה
המשנה במסכת שקלים מלמדת: "באחד באדר משמיעין על השקלים".
הדרשן הניח יסוד יסודי: מדוע הלשון מדגישה "משמיעין"? כי התנאי המקדים לאדר ולקבלת התורה [הדור קבלוה] הוא היכולת להקשיב – להיות בעל לב שומע.
אנו חיים בדור של פיזור הדעת. הרב ציין בכאב שהאדם הממוצע בודק את הטלפון שלו יותר מ-200 פעמים ביום! אין ריכוז, אין יישוב הדעת. אנשים מדברים, אבל אינם מקשיבים. להקשיב באמת ליהודי אחר הוא חסד שאינו עולה כלום אך שווה הכל. שלמה המלך לא ביקש עושר; הוא ביקש מה' לב שומע. זו העבודה של הזמן הזה: להתנתק מהרעש ולשמוע באמת – להיות עם "דערהער" של מה שה' וחברינו היהודים אומרים.
הקשר בין שקלים לשמחה
אנו יודעים את האמרה המפורסמת: משנכנס אדר מרבין בשמחה. אבל מהו שורש השמחה הזו?
הדרשן קישר זאת לעומק למצוות השקלים. מעשה הנתינה הוא הגנרטור של השמחה.
העולם חושב שקודם שמחים ואז נותנים. תורת ישראל אומרת ההיפך: נותנים, וממילא נעשים שמחים. אפילו מחקרים חילוניים מאשרים ש"הוצאה אלטרואיסטית" יוצרת יותר שמחה מהוצאה על עצמך.
פרשת שקלים אינה רק מס; היא תרגיל בנדיבות הלב. כשאדם פותח את ידו לתת למקדש (או לצדקה היום), הוא שובר את מחסומי האגו. ההתרחבות הזו של העצמי היא שיוצרת שמחה אמיתית.
מוסר: ה"גוי" שבפנים
איש עשיר בא אל הרבי לחגים במרכבה מפוארת אך עזב בלי ששינה את אופיו. הרבי שאל אותו איך הוא חוזר הביתה. האיש ענה שהגוי שהביא אותו לוקח אותו חזרה. הרבי נאנח – "אוי – אתה חוזר הביתה עם אותו גוי שבאת איתו".
הפשט העמוק הוא שבתוך כל יהודי יש "גוי" – טבע אנוכי שמחפש רק נוחות וכבוד.
ההבדל בין יהודי לגוי (להבדיל) בנוגע לנתינה הוא לשמה. יהודי נותן לשם שמים. כשנותנים שקלים בכוונה טהורה, מרסקים את ה"גוי" הפנימי. מנצחים את הדחף האנוכי.
השקפה: חסד נקי
בברית של ילד עם תסמונת דאון, הגרמ"ש לימד שצריך לשנות את ההסתכלות על ילדים. איננו מגדלים ילדים ל"נחת" – זו מניעה אנוכית. אנו מגדלים ילדים כדי לעשות חסד.
גידול ילד שלעולם לא יהיה "גדול הדור" או יספק נחת קונבנציונלית הוא חסד נקי – חסד טהור, ללא תערובת. זו הדרגה הגבוהה ביותר של אהבת ישראל. כשם שיציאת מצרים התחילה בהא לחמא עניא (הזמנת אחרים לאכול), כך החירות והשמחה שלנו מוגדרות ביכולתנו לתת בלי לצפות לתמורה.
"משנכנס" – אדר בעצמות
"משנכנס אדר" מרמז שאדר נכנס לתוכנו. מסר אדר, הנתינה, חייב לחדור לעצמות – לעצם האדם.
זה מתקשר למשה רבנו שלקח עמו את עצמות יוסף. יוסף הצדיק מייצג את הכוח לעמוד נגד היצר הרע. הוא ה"להבה" ששורפת את "הקש" של עשו. הקב"ה הראה למשה מטבע אש מתחת כסא הכבוד. זהו פני יעקב החקוקים בכסא, והמשך יעקב הוא יוסף.
וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לְהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא־יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר: (עובדיה א, יח)
כדי שתהיה שמחה אמיתית, צריך את עצמיות יוסף – אש הקדושה ששורפת את העצבות ואת הטומאה.
מסקנה: שינוי ההסתכלות
השמחה היא עניין של הסתכלות בלבד. כי בשמחה תצאו – לשמחה יש כוח להוציא אותנו מצרותינו. עלינו להתרגל להעניק סיבוב חיובי לכל אירועי החיים. על ידי נתינה מעצמנו, הקשבה לאחרים, והנחת קדושת אדר לחדור לעצמותינו, ובפעולה לשם שמים, אנו יוצרים כלי לגאולה, שבה נביא שוב שקלים לבית המקדש עם "מטבע של אש" אמיתי – אש ההתלהבות והרגש הקדוש. כשם שמשנכנס לאב ממעטין בשמחה [בגלל חורבן הבית], כך משנכנס אדר מרבין בשמחה [כי תרמו שקלים לצורך הבית]. והסיפא יקויים במהרה בימינו!!
שבת שלום, חודש טוב וחודש אדר שמח!
