The shiur begins by addressing a fundamental contradiction between the general laws of Jewish holidays and the specific obligation of Purim.
The Purim Obligation: The Gemara (Megillah 7b) states that a person is obligated to become intoxicated (livsumei) on Purim until they cannot distinguish (ad d’lo yoda) between "Cursed is Haman" and "Blessed is Mordechai."
The Rambam’s Ruling on Yom Tov: In the laws of Yom Tov (Festivals), Maimonides rules that while one must rejoice with wine, one must not get drunk. He defines drunkenness as prohibited "levity" (hollus) and "foolishness" (sichlus), stating that true service of God cannot exist amidst drunkenness.
The Question: If the Rambam views drunkenness as antithetical to serving God, why is it the defining religious obligation of Purim? Why does Purim differ so radically from Passover, Shavuos, or Sukkos?
1. The Distinction of "Mishteh" (The Banquet)
The first approach to resolving this centers on the specific terminology used in the Megillah.
Simcha vs. Mishteh: Regular holidays are defined by the word Simcha (Joy). Purim, however, is defined in the Megillah as days of Mishteh (Banquet/Drinking) and Simcha.
On regular holidays (like Chol Hamoed), one can eat whatever they like to achieve joy. However, on Purim, the inclusion of the word Mishteh necessitates a formal meal specifically characterized by wine. The obligation isn't just to be happy, but to engage in a "Feast of Wine."
The Mur Uk’tzia’s View: On regular holidays, our joy is tempered by the memory of the Temple's destruction (Zecher L’Churban). We do not bring out our finest vessels or experience unbridled joy. However, the Mur K’tzia suggests that Purim is different. Because it is a "Mishteh," we do not limit our celebration for the sake of the destruction in the same way. The obligation of Ad D’lo Yoda implies entering a state where the sorrow of the destruction is temporarily transcended or forgotten.
2. Physical Salvation vs. Spiritual Sanctity
A deeper analysis explores the nature of the miracle and the debate regarding Purim's status as a holiday.
The Debate: The Yalkut cites a disagreement between Mordechai and the Sages. Mordechai wanted to establish Purim as a full Yom Tov (with prohibitions against work). The Sages refused, arguing that since the Temple is destroyed, we cannot establish new festivals.
The Compromise: The result is a hybrid: We do not have prohibitions against labor (making it unlike a biblical Yom Tov), but we are obligated in a festive meal (making it like a Yom Tov).
The Nature of the Miracle (Nesivos & Yosef Lekach):
Yom Tov (Passover/Shavuot): These celebrate Kedushas HaNefesh (Sanctity of the Soul). We cease physical labor to focus on the spiritual.
Purim: Haman’s decree was to destroy the bodies of the Jewish people. Therefore, the salvation was Hatzalas HaGuf (Salvation of the Body). Consequently, we celebrate through physical means: eating, drinking, and giving gifts.
Re-accepting the Torah: The Gemara teaches that on Purim, the Jews re-accepted the Torah out of love (Kimu v’Kiblu). This creates a paradox: It is a day of physical salvation, yet it marks the highest spiritual achievement (accepting the Torah willingly).
The Synthesis: We drink wine to bridge this gap. We engage in the physical pleasure of the body (to celebrate physical survival), but we drink to the point of confusion to elevate that physical act, signifying that our physical survival is solely for the sake of the Torah.
3. The Shift from Meat to Wine
The Yam Shel Shlomo provides a historical-halachic perspective based on the means of achieving joy.
Temple Times: When the Temple stood, "Simcha" was achieved by eating the meat of the Peace Offerings (Shlamim).
Post-Destruction: The Gemara states, "Now that there is no Temple, there is no Simcha except with wine."
4. Forgetting the Sorrow to Reveal the Love
The Yosef Lekach offers a psychological and spiritual reason for the drunkenness.
The Burden of Exile: As long as the Temple is destroyed and we are in Exile (Galus), a Jew is naturally pained and brokenhearted. It is impossible to experience complete joy while remembering the Churban.
Drowning the Sorrow: To fulfill the obligation of Mishteh and complete joy on Purim, one must temporarily "forget" the reality of the Exile. The only way to achieve this suspension of reality is through intoxication.
Simchas Torah Connection: The drinking on Purim is linked to the re-acceptance of the Torah. Just as one might be "lovesick" or obsessed with wisdom to the point of seeming madness (as described by the Rambam regarding the love of God), the "confusion" of Purim is a manifestation of an overwhelming love for God and His Torah that transcends rational limits.
Summary Conclusion
The prohibition against drunkenness on Yom Tov remains because those days require a balance of physical and spiritual dignity in the shadow of the Temple's destruction. Purim is unique. It requires Ad D’lo Yoda because:
Textual: It is a Mishteh (banquet), not just Simcha.
Historical: It celebrates the body, requiring physical indulgence that is elevated to the spiritual.
Psychological: We must use wine to numb the pain of the Exile to experience the pure joy of being God's chosen people.
Spiritual: It mimics the overwhelming, non-rational love of accepting the Torah (Kimu v’Kiblu).
השיעור פותח בטיפול בסתירה יסודית בין הדינים הכלליים של ימי החגים היהודיים לבין החובה המיוחדת של פורים.
חובת פורים: הגמרא (מגילה ז ע"ב) קובעת שאדם חייב לבסומי בפורים עד כדי כך שלא ידע (עד דלא ידע) בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".
פסק הרמב"ם ביום טוב: בהלכות יום טוב, הרמב"ם פוסק שיש לשמוח ביין, אך אסור להשתכר. הוא מגדיר שכרות כאיסור של "הוללות" ו"סכלות", וקובע כי אין עבודת ה' אמיתית במצב של שכרות.
השאלה: אם הרמב"ם רואה בשכרות דבר מנוגד לעבודת ה', מדוע דווקא זו החובה הדתית המרכזית של פורים? מדוע פורים שונה כל כך מפסח, שבועות או סוכות?
1. ההבדל של "משתה" (הסעודה)
הגישה הראשונה לפתרון מתמקדת במינוח הספציפי שבמגילה.
שמחה לעומת משתה: חגים רגילים מוגדרים במילה שמחה. לעומת זאת, פורים מוגדר במגילה כ"ימי משתה ושמחה".
בחגים רגילים (כמו חול המועד), אפשר לאכול כל דבר כדי להגיע לשמחה. אולם בפורים, המילה משתה מחייבת סעודה רשמית שמאופיינת דווקא ביין. החובה אינה רק לשמוח, אלא לקיים "משתה יין".
דעת המור וקציעה: בחגים רגילים, השמחה מרוסנת בגלל זכר לחורבן הבית (זכר לחורבן). אין מוציאים את הכלים היפים ביותר ואין שמחה בלי מעצורים. אולם המור וקציעה מציע שפורים שונה. מכיוון שזה משתה, אין מגבילים את השמחה בגלל החורבן באותו אופן. חובת עד דלא ידע מרמזת על כניסה למצב שבו עצב החורבן מושעה זמנית או נשכח.
2. הצלה גשמית לעומת קדושה רוחנית
ניתוח מעמיק יותר בוחן את מהות הנס ואת הדיון על מעמדו של פורים כחג.
הדיון: הילקוט מביא מחלוקת בין מרדכי לחכמים. מרדכי רצה לקבוע את פורים כיום טוב מלא (עם איסור מלאכה). החכמים סירבו, בטענה שמאחר שהבית חרב, אין לקבוע חגים חדשים.
הפשרה: התוצאה היא היבריד: אין איסור מלאכה (בניגוד ליום טוב דאורייתא), אך יש חובה בסעודה חגיגית (כמו יום טוב).
מהות הנס (נתיבות ויוסף לקח):
יום טוב (פסח/שבועות): חוגגים קדושת הנפש (קדושת הנשמה). מפסיקים מלאכה גשמית כדי להתמקד ברוחני.
פורים: גזירת המן הייתה להשמיד את גופי ישראל. לכן ההצלה הייתה הצלת הגוף. ממילא חוגגים באמצעים גשמיים: אכילה, שתייה ומשלוח מנות.
קבלת התורה מחדש: הגמרא מלמדת שבפורים קיבלו ישראל את התורה מאהבה (קימו וקיבלו). זה יוצר פרדוקס: יום של הצלה גשמית, אך גם השיא הרוחני (קבלת התורה מרצון).
הסינתזה: שותים יין כדי לגשר בין שני הקצוות. משתתפים בעונג הגשמי של הגוף (לחגוג הישרדות גשמית), אך שותים עד כדי בלבול כדי להעלות את המעשה הגשמי, ולסמן שההישרדות הגשמית היא אך ורק למען התורה.
3. המעבר מבשר ליין
ים של שלמה מביא פרספקטיבה היסטורית-הלכתית על אופן השגת השמחה.
בזמן הבית: כשהבית עמד, "שמחה" הושגה באכילת בשר זבחי שלמים.
לאחר החורבן: הגמרא קובעת: "עכשיו שאין בית המקדש, אין שמחה אלא ביין".
4. שכחת העצב כדי לגלות את האהבה
יוסף לקח מציע סיבה פסיכולוגית ורוחנית לשכרות.
נטל הגלות: כל עוד הבית חרב ואנו בגלות, יהודי נמצא בצער ובשבירת לב באופן טבעי. אי אפשר לחוות שמחה שלמה תוך זכירת החורבן.
הטבעת העצב: כדי לקיים את חובת משתה ואת השמחה המלאה בפורים, יש "לשכוח" זמנית את מציאות הגלות. הדרך היחידה להשעות מציאות זו היא דרך שכרות.
קשר לשמחת תורה: השתייה בפורים קשורה לקבלת התורה מחדש. כפי שאדם יכול להיות "חולה אהבה" או שקוע בחכמה עד כדי שנראה כמשוגע (כפי שמתאר הרמב"ם באהבת ה'), כך "הבלבול" של פורים הוא ביטוי לאהבה עצומה לה' ולתורתו שחורגת מגבולות ההיגיון.
סיכום ומסקנה
האיסור על שכרות ביום טוב נשאר, כי אותם ימים דורשים איזון בין כבוד גשמי לרוחני בצל חורבן הבית. פורים ייחודי. הוא דורש עד דלא ידע משום:
טקסטואלי: זה משתה, לא רק שמחה.
היסטורי: חוגג את הגוף, דורש התמכרות גשמית שמועלית לרוחני.
פסיכולוגי: יש להשתמש ביין כדי להקהות את כאב הגלות כדי לחוות שמחה טהורה של היותנו עם סגולה.
רוחני: זה מחקה את האהבה העזה והלא-רציונלית בקבלת התורה (קימו וקיבלו).
