א.
It is understood by everyone that just as in sleep one says “Into Your hand I entrust my spirit” (Tehillim 31:6), and the One who is faithful with His deposit returns the deposit stronger — so too in the service and joy of “until he does not know” (ad d’lo yada), a person surrenders his consciousness (da’as) to Hashem. Here there is an intention of “Into Your hand I entrust my da’as,” and certainly the Holy One, Blessed be He, returns it after the “and he slept” strengthened with the firmness of faith and joy in the happiness of our destiny.
ב.
“ Let the pious exult in glory; let them sing upon their beds. High praises of God (romemos Kel) in their throat, and a two-edged sword in their hand” (Tehillim 149:5-6). From here the Gemara learns (Berachos 5a) that one who recites Kri’as Shema upon his bed is as if he holds a two-edged sword in his hand.
Why is Kri’as Shema called here “romemos Kel,” and furthermore, it should seemingly have said “in their mouth,” why “in their throat”? After all, the it refers to speech.
The Maharsha there explains that “two-edged” means from the right and from the left, as it is written: “A thousand shall fall at your side, and ten thousand at your right hand” (Tehillim 91:7) — killing all the damaging forces from right and left.
ג.
The explanation of the matter is as follows: When a person’s da’as is fully with him, he rules with the power of free choice that was given to him to distinguish and decide. But in the time of sleep — when the powers of choice are not active — and he entrusts his spirit to the Faithful One with the deposit, then the powers of impression that remained from accepting the yoke of Heaven’s kingship when he recited Kri’as Shema before sleep come into effect. For that is the meaning of reciting these words: to accept with calmness the supernal conduct in whatever Hashem will do with him. From then on, the hidden powers in his soul from that impression operate.
ד.
The essential being of man who possesses free choice lies in his power of speech, as is known [עי' פחד יצחק פסח מאמר ט"ו]. As it is written: “and man became a living soul,” and Onkelos translates: “a speaking spirit” (Bereishit 2:7). Through this power of speech comes the expression of his essential free choice; through it comes control, revelation, bringing forth, deciding, and influencing. All this is the rulership of speech.
But the power of speech is divided and emerges from the five exits of the mouth — from the throat (the beginning of speech) to the lips (which complete speech). The first, the throat’s exit, produces the letters אחה"ע (gutturals), which are almost pure sound without articulation. These letters belong to the domain between speech and the thought before speech — between the place where man rules through his power of speech and the thought that is attached to his faith and trust in what is above his place and control.
ה.
Therefore one can explain that this is what is meant by “High praises of God (romemos Kel) in their throat”: it attributes the matter to the “throat.” That is, Kri’as Shema recited upon the bed is called “romemos Kel” because through it one surrenders his free choice and trust to the “Above,” and it is the exaltation of God. What remains with him is only “everything is in the hands of Heaven” without the “external,” and he crowns Hashem over himself. And it attributes this — the “romemos Kel” — to “their throat,” meaning the place where choice and speech begin, associated with the guttural letters, the transition point to what is above him.
ו.
There are two types of accusers (mekatregim) against a Jew:
One accuses regarding what was done through his free choice (e.g., sins he committed).
One accuses regarding what is not dependent on his choice, but accuses the very goodness/merit of Yaakov — for example, Esav and Amalek who claim: “We too have that lineage, so why does it come to Israel?” Esav cries out: “Bless me also, my father.” Esav claims he too is from the forefathers and he too has imprinting powers not dependent on choice.
When this claim comes, the need is to reveal the merits of Torah and mitzvos performed through free choice. With other accusers it sometimes goes one way and sometimes the other [i.e. sometimes we use the defense of our good choices and sometimes we use the defense of our essential goodness].
“A two-edged sword in their hand.” From this flows “to execute vengeance upon the nations, reproofs among the peoples.” What concerns negotiation over stumbling blocks — whether one stumbled or not — that is “reproofs” (tochachos), which must be balanced against each other. But against the enemy who claims from the power of his lineage and says “we are Israel” — this matter belongs to “vengeance,” for he touched our very essence.
ז.
And today in this Purim seudah of the wine feast, in which we surrender our da’as — and certainly in the manner of “Into Your hand I entrust my spirit” — there is renewed for us in this joy of “until he does not know” the transition from the realm of free choice to complete reliance upon Him, may He be blessed. All our service, all our lineage/connection, all our merit are in the hand of the Holy One, Blessed be He. We fulfill in a new way “High praises of God in their throat” — not only through speech that comes from the throat, but through “intoxication” (levasumei) that enters the throat. For with drinking everyone admits that it depends on the pleasure of the throat. Then one feels “romemos Kel” through our surrender of da’as to Him, may He be blessed. And we are placed under the supervision of the King — He is the King of kings of kings, the Holy One, Blessed be He. [Moreinu Vi-Rabbeinu Rosh Hayeshiva Shlita]
א.
מוסכם על הכל, שכשם שבשינה אומר אדם "בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא, ו), והנאמן בפיקדונו מחזיר את הפיקדון כשהוא מחוזק יותר – כך גם בעבודה ובשמחה של "עד דלא ידע", מוסר האדם את דעתו להשם. יש כאן כוונה של "בידך אפקיד דעתי", ובוודאי הקדוש ברוך הוא מחזירה לאחר ה"ויישן" כשהיא מחוזקת בתוקף האמונה ובשמחת גורלנו.
ב.
"יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ה-ו). מכאן למדו בגמרא (ברכות ה, א) שכל הקורא קריאת שמע על מיטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו.
מדוע נקראת כאן קריאת שמע בשם "רוממות אל"? ויתרה מכך, לכאורה היה צריך לומר "בפיהם", ומדוע נאמר "בגרונם"? הרי מדובר בדיבור.
המהרש"א שם מסביר כי "פיפיות" פירושו משני צדדים, מימין ומשמאל, כפי שכתוב: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" (תהלים צא, ז) – להרוג את כל המזיקים מימין ומשמאל.
ג.
ביאור העניין הוא כדלקמן: כשהדעת של האדם עמו בשלמות, הוא שולט בכוח הבחירה שניתן לו להבחין ולהכריע. אך בזמן השינה – כשכוחות הבחירה אינם פעילים – והוא מפקיד את רוחו ביד הנאמן בפיקדון, אזי יוצאים אל הפועל כוחות הרישום שנותרו מקבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע שעל המיטה. שכן זהו עניין אמירת המילים הללו: לקבל ביישוב הדעת את ההנהגה העליונה בכל מה שיעשה עמו השם. ומכאן ואילך פועלים הכוחות הטמירים שבנפשו מכוח אותו רישום.
ד.
עיקר הווייתו של האדם בעל הבחירה הוא בכוח הדיבור שלו, כידוע [עי' פחד יצחק פסח מאמר ט"ו]. כפי שכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" (בראשית ב, ז). דרך כוח הדיבור הזה בא לידי ביטוי עיקר בחירתו; דרכו באים השליטה, הגילוי, ההוצאה מכוח אל הפועל, ההכרעה וההשפעה. כל זה הוא בגדר ממשלת הדיבור.
אך כוח הדיבור מתחלק ויוצא מחמשת מוצאות הפה – מהגרון (ראשית הדיבור) ועד השפתיים (השלמת הדיבור). המוצא הראשון, הגרון, מפיק את האותיות אחה"ע, שהן כמעט קול טהור ללא חיתוך מוגדר. אותיות אלו שייכות לתחום שבין הדיבור למחשבה שקודם הדיבור – בין המקום שבו האדם שולט בכוח דיבורו לבין המחשבה הדבוקה באמונתו וביטחונו במה שמעל מקומו ושליטתו.
ה.
לפיכך ניתן להסביר שזהו הפירוש של "רוממות אל בגרונם": שתלה את הדבר ב"גרון". היינו, שקריאת שמע שעל המיטה נקראת "רוממות אל" מפני שדרכה מוסר האדם את בחירתו וביטחונו ל"למעלה", וזוהי רוממותו של א-ל. מה שנותר עמו הוא רק ש"הכל בידי שמים" ללא ה"חיצוניות", והוא ממליך עליו את השם. והוא מייחס זאת – את "רוממות אל" – ל"גרונם", כלומר למקום שבו מתחילים הבחירה והדיבור, הקשור לאותיות הגרוניות, שהן נקודת המעבר למה שמעליו.
ו.
ישנם שני סוגי מקטרגים על היהודי:
מקטרג על מה שנעשה מתוך בחירתו (כגון חטאים שחטא).
מקטרג על מה שאינו תלוי בבחירתו, אלא מקטרג על עצם הטוב והסגולה של יעקב – כגון עשו ועמלק הטוענים: "גם לנו יש את אותו ייחוס, אם כן מדוע זה מגיע לישראל?". עשו צועק: "ברכני גם אני אבי". עשו טוען שגם הוא מן האבות וגם לו יש כוחות רישום שאינם תלוים בבחירה.
כשבאה טענה זו, יש צורך לגלות את זכויות התורה והמצוות שנעשו מתוך בחירה. עם מקטרגים אחרים זה הולך לעיתים בדרך זו ולעיתים בדרך זו [היינו: לעיתים אנו משתמשים בהגנה של בחירותינו הטובות ולעיתים בהגנה של טובנו המהותי].
"חרב פיפיות בידם". מזה נובע "לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים". מה שנוגע למשא ומתן על מכשולים – אם נכשל או לא – זהו בגדר "תוכחות", שצריכות להישקל אלו מול אלו. אך נגד האויב הטוען מכוח ייחוסו ואומר "אנחנו ישראל" – עניין זה שייך ל"נקמה", כי הוא נגע בעצמיותנו.
ז.
והיום, בסעודת פורים זו של משתה היין, שבה אנו מוסרים את דעתנו – ובוודאי בבחינת "בידך אפקיד רוחי" – מתחדש לנו בשמחה זו של "עד דלא ידע" המעבר מעולם הבחירה להישענות גמורה עליו יתברך. כל עבודתנו, כל ייחוסנו, כל זכותנו – הכל ביד הקדוש ברוך הוא. אנו מקיימים באופן חדש "רוממות אל בגרונם" – לא רק על ידי דיבור היוצא מהגרון, אלא על ידי ה"לבסומי" הנכנס לגרון. שכן בשתייה הכל מודים שהדבר תלוי בהנאת הגרון. ואז חשים "רוממות אל" דרך מסירת דעתנו אליו יתברך. ואנו מושמים תחת השגחת המלך – הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. [מפי מורנו ורבנו ראש הישיבה שליט"א]
