I. The Chiyuv of the Melamed: "Shulchan Aruch"
The shiur opens with Rashi’s peirush on the first pasuk of Parshas Mishpatim: "Ve’eileh hamishpatim asher tasim lifneichem."
Rashi, quoting the Mechilta, clarifies that the Ribbono Shel Olam instructed Moshe Rabbeinu not to merely "give over" the halachos as a dry transmission—memorized through rote repetition. Rather, the chiyuv is to open up the ta'amei hamitzvos and the pnimiyus. It must be a Shulchan Aruch—a table fully set and ready for "consumption."
The Kasha (Difficulty): Rashi uses a peculiar expression regarding Moshe's hypothetical hesitation: "Eini matriach atzmi"—"I will not trouble myself" to make them understand the underlying logic. This is a peleh. How could we suggest that Moshe Rabbeinu, the Raya Mehemna (Faithful Shepherd), would be concerned about his own tircha (exertion)?
The Teretz: The Mashgiach connects this to the sugya in Eruvin (54b) regarding the pedagogy of Torah. Rashi there explains that a teacher must "show a pleasant face" (hasbaras panim), meaning the student must reach a point of "havin atah ha’ta’am mei’atzmecha"—understanding the logic organically from within.
Therefore, the tircha mentioned here isn't physical fatigue. It is the intellectual tzimtzum (contraction). The teacher must "constrict" his own superior sechel (intellect) to meet the student's level. This is the ultimate chesed: nullifying one's own hasaga (grasp) so that the Torah becomes the etzem (essence) of the student, rather than a borrowed idea.
II. The Archetype of Leadership: Hachna'ah as Greatness
This pedagogical principle—lowering oneself to elevate the other—is the shoresh (root) of Moshe’s leadership and, kiviyachol (as if it were possible), the conduct of the Shechinah.
Moshe’s Nosay B’ol: The Torah records Moshe "going out to his brethren." Rashi notes he "nasan einav velibo lihayos meitzir aleihem"—he directed his eyes and heart to share their distress. The Midrash adds that Moshe physically dropped his romemus (exaltation) as a prince to shoulder the actual loads of the avadim.
The Sneh (Burning Bush): Why did the Gevurah reveal itself in a lowly thornbush? To establish the yesod of "Imo anochi b'tzarah"—I am with him in his pain. Just as Klal Yisrael was pricked by the "thorns" of Mitzrayim, the Shechinah descended into the bush to manifest Divine empathy.
III. Hilchos Eved Ivri: The Master as a Meshares
The shiur moves to the first halacha of the parsha: the Eved Ivri. This isn't just a civil law; it's a musar lesson in ego-bitul (self-nullification).
The Gemara famously states: "Kol hakoneh eved ivri, k'koneh adon le'atzmo"—He who buys a Hebrew slave, buys a master for himself. If there is only one pillow, the master cannot keep it. To do so would be middas Sdom; he must give it to the slave.
By taking on an eved, the master enters a state where his own cheirus (freedom) is secondary to the dignity of the slave. He must lower his own ramat chayim (standard of living) to ensure the "other" is elevated.
IV. Bein Adam L’Chaveiro: The Slabodka Mahalach
The Mashgiach anchors these themes in the hashkafa of the Alter of Slabodka and Rav Yisrael Salanter:
The Definition of Gadlus: True "Greatness" is not remaining muvdal (separated) in a spiritual ivory tower. It is the capacity to descend. As Rav Yisrael taught, the goal is "le'hachayos ruach shefalim"—to revive the spirit of the lowly.
The Paradox of "Otherness": The Rav cites an explanation regarding Hekdesh (consecrated property). Even though it is Mamon Gavoa (Divine property), in certain nezikin (torts), it is treated as "the property of another."
The Lekach (Lesson): Just as the Ribbono Shel Olam creates a "space" for us to exist as "others," yet remains intimately involved in our suffering, we must respect the "otherness" of our fellow man while simultaneously feeling his lack as if it were our own chissaron.
The Mashgiach would teach: Finding the Borei Olam through Bein Adam L’Chaveiro is a higher madreiga than seeking Him in isolation. When you carry the bricks for another, you are daveik to the attribute of Imo anochi b'tzarah.
V. The Continuity of Sinai
The shiur concludes that Mishpatim is not a break from Yisro; it is the pashut'er peshat (simple meaning) of what happened at Sinai.
The Mashal of the Flame: The Torah is like a fire. A great log (the teacher) must give of its heat to a small splinter (the student) until the splinter becomes a shaleveres olah me'eileha—a flame rising on its own.
The Bris of Torah was not about abstract metaphysics. It was about creating a tzuras hachaim (way of life) where the master serves the slave and the sage "troubles" himself for the simpleton.
When we "set the table" for others—whether in learning or in chesed—we are emulating the Shechinah itself. We are taking the Infinite and bringing it down into the "thornbush" of human experience. [הגה"צ המשגיח שליט"א]
א. חיוב המלמד: "שולחן ערוך"
השיעור נפתח בפירוש רש"י על הפסוק הראשון בפרשת משפטים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
רש"י, בציטוט מהמכילתא, מבהיר כי ריבונו של עולם הורה למשה רבינו שלא רק "ימסור" את ההלכות כמסירה יבשה – בשינון וחזרה בעל פה. אלא, החיוב הוא לפתוח את טעמי המצוות והפנימיות. זה חייב להיות כ"שולחן ערוך" – שולחן ערוך ומוכן ל"אכילה".
הקשיא: רש"י משתמש בביטוי תמוה בנוגע להיסוס ההיפותטי של משה: "איני מטריח עצמי" להבינם טעמי הדבר ופירושו. וזהו פלא; כיצד ניתן להעלות על הדעת שמשה רבינו, "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן), יהיה מודאג מהטרחה (המאמץ) העצמית שלו?
התירוץ: המשגיח מקשר זאת לסוגיה במסכת עירובין (נד ע"ב) בנוגע לפדגוגיה של תורה. רש"י שם מסביר כי על המלמד להראות "הסברת פנים", כלומר שהתלמיד חייב להגיע למצב של "הבין אתה הטעם מעצמך" – הבנת ההיגיון באופן אורגני מתוכו.
לפיכך, ה"טרחה" המוזכרת כאן אינה עייפות פיזית. זהו צמצום מחשבתי. המלמד חייב "לצמצם" את שכלו הנעלה כדי לפגוש את התלמיד ברמתו שלו. זהו החסד האולטימטיבי: ביטול ההשגה העצמית של הרב כדי שהתורה תהפוך לעצם מעצמותו של התלמיד, ולא רעיון שאול.
ב. ארכיטיפ של הנהגה: הכנעה כגדלות
עיקרון חינוכי זה – הנמכת העצמי כדי לרומם את האחר – הוא השורש של הנהגת משה, וכביכול, הנהגת השכינה.
נושא בעול של משה: התורה מעידה על משה "וייצא אל אחיו". רש"י מציין כי הוא "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם". המדרש מוסיף שמשה הוריד פיזית את רוממותו כנסיך כדי לשאת בכתפיו את המשאות הממשיים של העבדים.
הסנה: מדוע הגבורה התגלתה דווקא בסנה שפל? כדי לקבוע את היסוד של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". כשם שכלל ישראל נדקרו מ"קוצי" מצרים, השכינה ירדה לתוך הסנה כדי להפגין אמפתיה אלוקית.
ג. הלכות עבד עברי: האדון כמשרת
השיעור עובר להלכה הראשונה בפרשה: עבד עברי. אין זה רק חוק אזרחי; זהו שיעור מוסרי בביטול האגו.
הגמרא קובעת את המימרה המפורסמת: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו". אם יש רק כרית אחת, האדון אינו יכול לשמור אותה לעצמו. לעשות כן תהיה "מידת סדום"; עליו לתת אותה לעבד.
על ידי לקיחת עבד, האדון נכנס למצב שבו חירותו שלו משנית לכבודו של העבד. עליו להוריד את רמת החיים שלו כדי להבטיח שה"אחר" יתרומם.
ד. בין אדם לחברו: מהלך סלבודקה
המשגיח מעגן נושאים אלו בהשקפתם של ה"אלטר מסלבודקה" ורבי ישראל סלנטר:
הגדרת ה"גדלות": גדלות אמיתית אינה הישארות כ"מובדל" במגדל שן רוחני. זוהי היכולת לרדת. כפי שביאר רבי ישראל, המטרה היא "להחיות רוח שפלים".
פרדוקס ה"אחר": הרב מצטט הסבר בנוגע להקדש. למרות שמדובר ב"ממון גבוה", בנזיקין מסוימים הוא נידון כ"ממון רעהו".
הלקח: כשם שריבונו של עולם יוצר "מקום" עבורנו להתקיים כ"אחרים", ובכל זאת נותר מעורב באופן אינטימי בסבלנו, עלינו לכבד את ה"אחרות" של חברנו ובו-זמנית להרגיש את חסרונו כאילו היה חסרוננו שלנו.
המשגיח היה מלמד: מציאת בורא עולם דרך "בין אדם לחברו" היא מדרגה גבוהה יותר מאשר חיפושו בבידוד. כשאתה סוחב לבנים עבור האחר, אתה דבק במידה של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה".
ה. המשכיות סיני
השיעור מסתיים במסקנה שפרשת משפטים אינה הפסקה מפרשת יתרו; זהו הפשוטו כמשמעו של מה שקרה בסיני.
משל השלהבת: התורה משולה לאש. בול עץ גדול (המלמד) חייב לתת מחומיו לקיסם קטן (התלמיד) עד שהקיסם הופך לשלהבת עולה מאליה.
ברית התורה לא עסקה במטפיזיקה מופשטת. היא עסקה ביצירת צורת חיים שבה האדון משרת את העבד והחכם "מטריח" את עצמו עבור הפשוט.
כשאנחנו "עורכים את השולחן" לאחרים – בין אם בלימוד ובין אם בחסד – אנו מדמים לשכינה עצמה. אנו לוקחים את האינסוף ומורידים אותו לתוך ה"סנה" של החוויה האנושית.
[הגה"צ המשגיח שליט"א]
