א. “We will thank You and recount Your praise on account of our lives that are entrusted in Your hand”. What is the meaning of ‘entrusted’ (mesurim). In ‘Modim’ there is acknowledgment of the essence of the good, and besides that also on this good itself that we thank, as it is said “for we thank You”, we thank that we thank¹ as Rashi wrote (Sota 40) and mentioned in poskim (Shulchan Aruch Orach Chaim 127). And similarly “on our lives that are entrusted in Your hand” — we entrust to You our lives by our recognizing that our lives are not in our hand but in Your hand, and on this very thing is the “Modim”.
ב. In the Gemara (Bava Metzia 8b) it says that there is acquisition by mesira (handing over) of living animals when one hands over the rope that leads them. The Gemara explains: What is the meaning of the term reins [moseira]? Rava said: Idi explained to me that they are used like a person who transmits [moser] an item to another, i.e., they are used to transfer the ownership of the animal. Granted, in a case where one takes the reins from another, this effects acquisition of the animal, as the other person hands them to him. But in a case of a found animal or of one that was the property of a convert, who is handing him the reins, enabling him to acquire the ownerless animal? Since there was no transaction, one cannot acquire the animal by merely holding the reins. Also we in this service of joy of the Purim feast — of “עד דלא ידע” — we deal with handing over the da'as to the One from Whom da'as comes. And what do you have that guides more than da'as. Through da'as man guides himself. And when we hand over our da'as to Him, may He be blessed, by our recognition that we have no power at all from ourselves, then we are acquired by HaKadosh Baruch Hu — on our lives that are entrusted in Your hand, and on this very acquisition we thank Him.
ג. However one must know that for this acquisition one needs an owner of da'as. And regarding one who is found without da'as, and as if it is hefker that there is no da'as of the one handing over, they said “who hands it to him enabling him to acquire?”. And similarly with us even though we deal with wine עד דלא ידע, but there needs to be ownership over the da'as in order to hand over, and the more da'as there is the more acquisition. And the handing over to Him, may He be blessed, needs to come with strong and correct da'as with this intention, and in something ownerless “who hands it to him that he should acquire”.
ד. And now to the intention in this gathering. There are two kinds of joy in it: “Serve Hashem with joy” (Tehillim 100:2) and “Rejoice righteous in Hashem” (Tehillim 97:12). In the second one does not speak of avodah separate from joy, but joy in Hashem alone — that is the avodah¹. When one reaches the level of ‘עד דלא ידע’ against his will it is not a state of avodah since the drunk is exempt from it, but one deals with the higher level of “Rejoice righteous in Hashem”. However against your will one needs to begin with the avodah of “Serve Hashem with joy” and with full da'as until one merits to hand over the da'as to Him. Without this da'as the claim remains of ‘who hands it to him that he should acquire’.
ה. At the moment that Yaakov surrendered everything and accepted upon himself the conduct of hashgacha, he said "and I, when I was bereaved, I was bereaved" (Bereishit 43:14). He threw himself upon his bitachon in Hashem, and in the end he acquired everything — also Yosef, also Binyamin and Shimon. And here Esther said "if I perish, I perish" (Esther 4:16). She surrendered everything and threw herself upon bitachon in Hashem, and in the end she has acquisition, as they said "she mixed her wine etc., she acquired her nation forever, she arranged a table for her in this world and the world to come, all festivals will be nullified and the days of Purim will not be nullified forever" (Midrash Mishlei 9:2). And even in the surrender of the da'as of the seuda. When Am Yisroel lost the Luchos, they removed ornaments from themselves of their own accord (Shemos 33:6, and Ramban there). They lowered the da'as from higher levels that were lost, and remained with the da'as of acceptance of avodah at the level of the second Luchos. Now another time of receiving the Torah has arrived. 'הדור קבלוה' for Torah within the joy of these Purim seudot, and the moda'a (protest/qualification) was nullified. But they tell us to also surrender the da'at. But this is certain: when one surrenders everything, then one comes to merit and acquisition in the losses that were lost at first. In the state of עד דלא ידע, it is possible to reach, even with some touch, a tasting of the root of da'as in the state of complete da'as from the One who grants da'as (blessing in Shemoneh Esrei). This is the intention, but precisely through the da'as that begins with "serve Hashem with joy" (Tehillim 100:2).
א.
«נודה לך ונְסַפֵּר תהילתך על חיינו המסורים בידך».
מהי משמעות המילה «מסורים»?
בברכת «מודים» יש הודאה על עצם הטוב, ובנוסף לכך גם על הטוב עצמו שאנו מודים עליו, כפי שנאמר «שאנו מודים לך» — אנו מודים על כך שאנו מודים, כפי שכתב רש"י (סוטה מ ע"א) והוזכר בפוסקים (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ז).
וכן «על חיינו המסורים בידך» — אנו מוסרים לך את חיינו בכך שאנו מכירים שחיינו אינם בידינו אלא בידך, ועל דבר זה עצמו באה ה«מודים».
ב.
בגמרא (בבא מציעא ח ע"ב) נאמר שיש קניין במסירה של בעלי חיים חיים כאשר מוסרים את הרסן המוביל אותם.
מסבירה הגמרא: מהו פירוש המילה «מוסירה» (רסן)? אמר רבא: הסביר לי אידי שהם משמשים כמו אדם שמוסר חפץ לחברו, כלומר משמשים להעברת בעלות על הבהמה.
מובן שבמקרה שאחד לוקח את הרסן מחברו — זה מקנה את הבהמה, כי חברו מוסר לו אותם.
אבל במקרה של מציאה או של ממון גר שמת, מי מוסר לו את הרסן כדי שיקנה את הבהמה ההפקר? מאחר שלא הייתה עסקה, אי אפשר לקנות רק על ידי אחיזה ברסן.
וכך גם אנו בעבודת השמחה של סעודת פורים — של «עד דלא ידע» — אנו עוסקים במסירת הדעת למי שממנו באה הדעת.
ומה יש שמנחה יותר מן הדעת? על ידי הדעת האדם מנחה את עצמו.
וכאשר אנו מוסרים את דעתנו אליו יתברך, על ידי הכרה שאין לנו שום כוח מעצמנו, אז אנו נקנים להקדוש ברוך הוא — «על חיינו המסורים בידך», ועל קניין זה עצמו אנו מודים לו.
ג.
אולם צריך לדעת שלקניין זה נדרש בעל דעת.
ובאשר למציאה ללא דעת, וכאילו היא הפקר שאין דעת של המוסר, אמרו «מי מוסר לו שיקנה?».
וכך גם אצלנו, אף על פי שאנו עוסקים ביין «עד דלא ידע», אך צריכה להיות בעלות על הדעת כדי למסור, וככל שיש יותר דעת — כך הקניין גדול יותר.
והמסירה אליו יתברך צריכה לבוא עם דעת חזקה ונכונה בכוונה זו, ובדבר הפקר «מי מוסר לו שיקנה».
ד.
ועתה לכוונה שבכינוס זה.
ישנם שני סוגי שמחה בו: «עבדו את ה' בשמחה» (תהילים ק, ב) ו«שמחו צדיקים בה'» (תהילים צז, יב).
בשנייה אין מדובר בעבודה נפרדת מן השמחה, אלא השמחה בה' לבדה — היא העבודה.
כאשר מגיעים לדרגת «עד דלא ידע» שלא מרצונו — אין זו מצב של עבודה, כי השיכור פטור מן המצוות, אלא עוסקים בדרגה העליונה של «שמחו צדיקים בה'».
אולם שלא מרצונו צריך להתחיל בעבודת «עבדו את ה' בשמחה» ובדעת מלאה, עד שיזכה למסור את הדעת אליו.
בלי דעת זו נשארת הטענה «מי מוסר לו שיקנה».
ה.
באותו רגע שיעקב מסר הכול וקיבל עליו את הנהגת ההשגחה, אמר «ואני כאשר שכלתי שכלתי» (בראשית מג, יד).
השליך עצמו על ביטחונו בה', ובסופו של דבר קנה הכול — גם את יוסף, גם את בנימין ושמעון.
וכאן אסתר אמרה «וכאשר אבדתי אבדתי» (אסתר ד, טז).
היא מסרה הכול והשליכה עצמה על ביטחון בה', ובסופו של דבר יש לה קניין, כפי שאמרו «ערבבה יינה וכו', קנתה את עמה לעד, ערכה שולחן לה בעולם הזה ובעולם הבא, כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם» (מדרש משלי ט, ב).
ואפילו במסירת הדעת של הסעודה.
הרי כאשר איבדו ישראל את הלוחות, הסירו מעליהם עדי בעצמם (שמות לג, ו, ורמב"ן שם).
הורידו את הדעת מרמות עליונות שאבדו, ונשארו עם דעת הקבלה של עבודה ברמת הלוחות השניים.
עתה הגיע זמן נוסף של קבלת תורה. «הדור קבלוה» — לתורה בתוך שמחת סעודות הפורים הללו, והמודעה (ההסתייגות) בטלה.
אבל אומרים לנו גם למסור את הדעת.
אך זה ודאי: כאשר מוסרים הכול — אז באים לזכות ולקניין באבדות שאבדו תחילה.
במצב של «עד דלא ידע» אפשר להגיע, אפילו במגע כלשהו, לטעימה משורש הדעת במצב של דעת שלמה ממי שמעניק דעת.
זו הכוונה, אך דווקא על ידי הדעת שמתחילה מ«עבדו את ה' בשמחה» (תהילים ק, ב).
[מרן ראש הישיבה שליט"א]
