The Kasha: What is the Geder of Adar?
We open with the famous memra in Maseches Taanis (29a): "Mishenichnas Adar marbim b’simcha." The Gemara creates a hekesh: "Just as (k'sheim) when Av enters we decrease joy, so too (kach) when Adar enters we increase joy."
One must ask: What is the pshat in this comparison? We understand the aveilus of Av—it is the Churban HaBayis, the hester panim, and the distance created between the Ribono Shel Olam and Klal Yisrael.
If Adar is the counterpart to Av ("Zeh l’umas zeh"), then the simcha of Adar cannot merely be external frivolity or a din in drinking wine. The simcha must be a Binyan—a spiritual reconstruction that rectifies the Churban. If Av is the loss of the Shechina, Adar must be the restoration of the Shechina. But where do we find this "Binyan" in the story of Purim? We don't see the Beis HaMikdash being rebuilt in the Megillah.
Refidim and the Roots of Amalek
To understand the shoresh of Purim, we must look at the first encounter with Amalek. The Torah tells us that before Matan Torah, Klal Yisrael camped at Refidim. Rashi brings the Chazal that the name implies "Rafu yedeihem min HaTorah"—their hands became weak and lax in their connection to Torah.
The pasuk says immediately after, "And Amalek came and fought with Israel at Refidim." The semichus teaches us a frightening yesod: The moment there is a rifyon yadayim (weakening of the grasp) on Torah, the klipa of Amalek finds a place to attach itself. Amalek represents "Asher karcha"—coldness, doubt, and the belief that everything is mikreh (happenstance). When the fire of Torah cools, Amalek enters.
The milchama against Amalek, therefore, was not just a physical battle; it was a battle for the Amal HaTorah (toil in Torah). Moshe Rabbeinu’s hands had to be raised—"firmness" (Emunah)—to counteract the "weakness" (Rafu) of the people.
Matan Torah: The Missing Element
Even after defeating Amalek, there was a chisaron in the initial Kabbalas HaTorah at Sinai. The Gemara in Shabbos (88a) says the Ribono Shel Olam "suspended the mountain over them like a barrel" (kofah aleihem har k'gigis).
Why was coercion necessary? Because while Klal Yisrael accepted the Torah Shebiksav, the Torah Shebaal Peh requires massive yegiah and amal. You cannot force a person to toil intellectually; you cannot coerce a lev to want to understand. True Torah study requires that the person wants it, that he engages his own intellect to create chiddushim.
Because there was an element of kfiya, the connection was vulnerable. There was a subtle "Moda'ah rabba"—a disclaimer that they could claim they were forced. This lack of total, willful integration left a crack through which the "weakness" of Refidim could eventually return.
The Tikkun of Purim: Hadar Kibluha
This brings us to the days of Achashverosh. The decree of Haman—the descendant of Amalek—threatened total annihilation. Haman wanted to destroy the body of the Jew because the Jew represents the Torah in this world.
Faced with this existential threat, Klal Yisrael did Teshuvah. But what kind of Teshuvah? It wasn't just fasting. They accepted the Torah again, but this time, "Hadar Kibluha b'yimei Achashverosh"—they accepted it willingly, out of ahava and a recognition of the miracle.
The simcha of Purim is that the rifyon yadayim of Refidim was finally fixed. The "weak hands" became strong, grasping hands. They accepted the Torah Shebaal Peh not because a mountain was over their head, but because they realized that the Torah is their very life force. This is the ultimate defeat of Amalek. Amalek is doubt and laziness; Purim is ratzon and simcha in the Torah.
The Concept of "Chelek" and Unity
We often speak of Achdus as a prerequisite for Torah—"Vayichan sham Yisrael" means "as one man with one heart." But how is this possible? Every person has a different mind (deios shonos).
The answer lies in the concept of "Ten Chelkenu B'Torasecha" (Grant us our portion in Your Torah). The Torah is like a giant jigsaw puzzle or a living organism. Every single Jew possesses a specific os or chelek in the Torah that only they can reveal.
If one letter is missing from a Sefer Torah, the entire scroll is pasul.
If one Jew does not toil in his specific portion of Torah, the entire Torah HaKlalis of the Jewish people is incomplete.
The joy of Adar is the joy of the individual finding his specific place within the whole. When a bachur or an avreich struggles to understand a Tosafos or a Rashba, he is not just learning a text; he is acquiring his chelek. When he does this willingly, without kfiya, he connects his essence to the essence of the Ribono Shel Olam.
Conclusion: The Binyan of Adar
This answers our original kasha. Av is the Churban of the physical stones of the Beis Hamikdash. Adar is the Binyan of the spiritual Beis Hamikdash.
The real Beis HaMikdash is the collective entity of Klal Yisrael engrossed in Torah. When "Hadar Kibluha" happened—when every Jew accepted their responsibility to toil in the Oral Law with joy—we rebuilt the spiritual structure of connection to Hashem.
Therefore, "Mishenichnas Adar marbim b’simcha." We increase our joy because we are celebrating the ultimate victory over Amalek: the transformation of "weak hands" into the vibrant, joyous toil of Torah learning. We celebrate that we are not forced servants, but loving children who have found our unique portion in the Creator's wisdom. This is the true Simchas HaTorah of Purim.
הקושי: מהו גדרו של אדר?
אנו פותחים במאמר המפורסם במסכת תענית (כט ע"א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". הגמרא יוצרת הקשה: "כשם שנכנס אב וממעטים בשמחה, כך נכנס אדר ומרבים בשמחה".
צריך לשאול: מהו הפשט בהשוואה זו? אנו מבינים את האבלות של אב – חורבן הבית, הסתר פנים, והמרחק שנוצר בין ריבונו של עולם לכלל ישראל.
אם אדר הוא המקביל לאב ("זה לעומת זה"), אזי השמחה של אדר אינה יכולה להיות רק שטחית, הוללות חיצונית או דין בשתיית יין. השמחה חייבת להיות בניין – בניין רוחני שמתקן את החורבן. אם אב הוא אובדן השכינה, אדר חייב להיות החזרת השכינה. אך היכן אנו מוצאים את ה"בניין" הזה בסיפור פורים? במגילה איננו רואים את בית המקדש נבנה מחדש.
רפידים ושורשי עמלק
כדי להבין את שורש פורים, עלינו להסתכל על המפגש הראשון עם עמלק. התורה מספרת לנו שלפני מתן תורה חנו בני ישראל ברפידים. רש"י מביא את חז"ל שהשם מרמז "רפו ידיהם מן התורה" – ידיהם רפו והתקררו בקשרם לתורה.
מיד לאחר מכן אומר הפסוק: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". הסמיכות מלמדת אותנו יסוד מפחיד: ברגע שיש רפיון ידיים בתורה, הקליפה של עמלק מוצאת מקום להיצמד. עמלק מייצג "אשר קרך" – קרירות, ספק, והאמונה שהכל מקרה. כשהאש של התורה מתקררת, עמלק נכנס.
לכן המלחמה בעמלק לא הייתה רק קרב גופני; היא הייתה מלחמה על עמל התורה. ידי משה רבנו היו צריכות להיות מורמות – "אמונה" – כדי להתגבר על "רפיון" העם.
מתן תורה: החיסרון
גם לאחר ניצחון עמלק, היה חיסרון בקבלת התורה הראשונית בסיני. הגמרא בשבת (פח ע"א) אומרת שריבונו של עולם "כפה עליהם ההר כגיגית".
מדוע היה צורך בכפייה? משום שבעוד שבני ישראל קיבלו את התורה שבכתב, התורה שבעל פה דורשת יגיעה ועמל עצומים. אי אפשר לכפות על אדם לעמול בשכלו; אי אפשר לכפות על הלב לרצות להבין. לימוד תורה אמיתי דורש שהאדם ירצה זאת, שישתמש בשכלו שלו ליצור חידושים.
מכיוון שהייתה בה כפייה, הקשר היה פגיע. הייתה "מודעה רבה" עדינה – הם יכלו לטעון שנכפו. חוסר השילוב הרצוני המלא השאיר סדק שדרכו יכול היה לחזור "רפיון" רפידים.
תיקון פורים: הדר קיבלוה
זה מביא אותנו לימי אחשורוש. גזירת המן – צאצא עמלק – איימה על השמדה מוחלטת. המן רצה להשמיד את גוף היהודי משום שהיהודי מייצג את התורה בעולם הזה.
מול איום קיומי זה, כלל ישראל עשו תשובה. אך איזו תשובה? לא רק צום. הם קיבלו שוב את התורה, אך הפעם "הדר קיבלוה בימי אחשורוש" – קיבלו אותה מרצון, מאהבה ומהכרה בניסים.
שמחת פורים היא שרפיון ידיהם של רפידים תוקן סוף סוף. ה"ידיים הרפויות" הפכו לידיים חזקות, אוחזות. הם קיבלו את התורה שבעל פה לא משום שהר היה מונח על ראשם, אלא משום שהבינו שהתורה היא ממש כוח החיות שלהם. זו הניצחון המוחלט על עמלק. עמלק הוא ספק ועצלות; פורים הוא רצון ושמחה בתורה.
מושג ה"חלק" והאחדות
אנו מדברים הרבה על אחדות כתנאי לתורה – "ויחן שם ישראל" פירושו "כאיש אחד בלב אחד". אך כיצד זה אפשרי? לכל אדם דעה שונה.
התשובה טמונה במושג "תן חלקנו בתורתך". התורה היא כמו פאזל ענק או אורגניזם חי. כל יהודי מחזיק באות או חלק ספציפי בתורה שרק הוא יכול לגלותו.
אם אות אחת חסרה בספר תורה, כל הספר פסול.
אם יהודי אחד אינו עמל בחלקו הספציפי בתורה, התורה הכללית של עם ישראל חסרה.
שמחת אדר היא שמחת הפרט שמוצא את מקומו הייחודי בתוך הכלל. כשבחור או אברך מתאמץ להבין תוספות או רשב"א, הוא לא רק לומד טקסט; הוא רוכש את חלקו. כשהוא עושה זאת מרצון, ללא כפייה, הוא מחבר את מהותו למהות ריבונו של עולם.
מסקנה: הבניין של אדר
זה עונה על הקשה המקורית שלנו. אב הוא חורבן האבנים הפיזיות של בית המקדש. אדר הוא בניין בית המקדש הרוחני.
בית המקדש האמיתי הוא ישות הכללית של כלל ישראל השקועים בתורה. כש"הדר קיבלוה" התרחש – כשכל יהודי קיבל על עצמו באהבה את האחריות לעמול בתורה שבעל פה – בנינו מחדש את המבנה הרוחני של הקשר לה'.
לכן "משנכנס אדר מרבים בשמחה". אנו מרבים בשמחה משום שאנו חוגגים את הניצחון הסופי על עמלק: ההפיכה של "ידיים רפות" לעמל תורה תוסס ומלא שמחה. אנו חוגגים שאיננו עבדים בכפייה, אלא בנים אוהבים שמצאו את חלקם הייחודי בחכמת הבורא. זו שמחת התורה האמיתית של פורים. [הגרחי"ק שליט"א]
