המחשבות הרוחניות מתחלקות, ביחוסן לחלוקת עמים, בשלשה חלקים כוללים : ישנן מחשבות כלליות גדולות וקדושות שאינן נוגעות כלל בנחלת כל גוי ואומה, וכל חכמי לב, וכל קדושי רוח, שבכל האדם אשר על פני האדמה, שוים בהן לטובה. "מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין נכרי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו" . "כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" הדברים הכלליים הללו, מצד עזוז גבהם, אינם מקבלים שום שינוי מצד המצב של האדם המשיג אותם, כיון שהאדם 'מגיע לכון דעתו כלפי מעלה במובן הנעלה והנשגב, שבשביל כך אפילו אותם שאינם מכירים לא את ישראל ולא את אביהם שבשמים קורים לשם אלהי עולם רבון כל העולמים "אלהא דאלהיא", "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי" . סוג הדברים מצד עצמם מאירים ומשלימים, כל זמן שהם עומדים ברום גבהם, ואינם משתפלים לרדת להעסיק עמם איזה צביון חברותי מיוחד. ומזה המין נהגו גדולי הדורות מעולם לקבל באהבה את הנאמר "מן החסידים והחכמים שבכל אומה" .
עוד מין שני יש, שבעצם הדברים הנם כל-כך כלליים עד שאין הפרש באיזה שפה ולשון ומאיזה בן אומה שיאמרו, ומכל מקום הם סמוכים לרגשי לב ולהשפעות מעשיות באופן קרוב עד שהם משתנים מצד הסגנון שלהם לפי תכנה של כל אומה, לפי דרכיה ומחשבותיה. על כן הדברים הללו הם צריכים להיות מיוחדים לישראל שלא לערבב את הסגנון המיוחד הטהור שלנו בסגנון זר "דלא ליערב צולמיה בצולמא דארמאה" . ולפעמים ימצאו גבורי חיל חכמי לב שידעו לסנן ולזכך את התוכן הפנימי, השוה בעצם, להביאו יפה בסגנון הישראלי המיוחד והטהור, ואז יהיה לברכה, כאותה הברכה שבאה בכללות על ישראל מהגרים המעולים: "שכשישראל עושין רצונו של מקום, הקב"ה רואה איזה צדיק יש באומות העולם כגון יתרו ורחב, מביאו ומדבקו בישראל" .
ויש ג"כ מין שלישי של מחשבות של אמת ושל קדושה שהן מיוחדות דוקא לישראל, לא רק מצד הסגנון כי-אם מצד התוכן והפנים, ומי שבא לערב בדברים הללו נטיעים של חוץ הרי הוא מערבב ופוגם. לאלה לא יועיל שום שינוי צורה, ושום יפוי סגנון, מצדן הננו: "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" . אמנם הרגל גדול, בקיאות מיוחדת, וחריפות מורגלת, צריכה היא המחשבה עד שתוכל לבקר בבירור בין אלה החלקים, שלא להחליף מין בשאינו מינו. על כן נמצא בין גדולי הדורות אחרים משתמשים מכל הבא לידם מטובי חכמי האומות, אפילו בדברים היותר נשגבים, ואחרים בורחים מזה לגמרי, ואחרים שעומדים בתוך, נוטים לכאן ולכאן, מקרבים בימין ומרחקים בשמאל, וישנם גם כן להיפך, שזה הכל תלוי באותו החלק שהענינים הנדברים מגיעים לשם, והרגש הקדוש הפנימי מנחה את קדושי הרעיון למטרה היותר טובה, "עין ד' אל יראיו" , "ותומת ישרים תנחם" .
כשהלאומיות מתגברת בישראל, בדרך הראוי לקדושה ולברכה, צריכה היא לעולם לכונן, לרומם ולשגב את הצדדים המיוחדים לנו, שאין בהם חלק ונחלה לזולתנו, להרבותם ולהרחיבם, אבל לא לזרות הלאה את כל הדברים הכלליים שבדברים שבקדושה והגיוני טהרה אפילו אותם שהם כלליים מצד תכנם, וקל-וחומר אותם שהם כלליים גם כן מצד סגנונם. "הללו את ד' כל גוים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם, הללויה" . אדרבה כשיתחזקו הדברים הפרטיים ממילא הענינים הכלליים מוסיפים אומץ ובריאות, עד שהם כל כך מבהיקים, באופן שלא די שנוכל להיות לברכה לעולם מצדנו הפרטי, עוד נוכל להרבות ברכה מיוחדת ג"כ מצד חלקנו הנשגב באוצר הכלל, "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, אפילו ספינות הבאות מגליה לאספמיה אינם מתברכות אלא בשביל ישראל" .
עלינו לדעת שמצד הגזע הטהור שלנו, - שדוקא כשנבא עד עז ההכרה הרוממה, בחכמה שלמה ורוח חי באמת, נדע בצדק להתפאר באור האלהי השורה עליו "שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ד'" - מצד האופי הפרטי הזה המיוחד לנו, הננו עומדים גם במצב הדברים הכלליים לאות ולמופת לעולם, כשנשמור יפה את סגולתנו "ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'" . על כן בשעה שהמדות הטובות הכלליות והדעות הטהורות שנתפשטו מעט מאור ישראל בהרבה מן העמים, כשהן נופלות ושוקעות, עלינו להחזיק בהן ביתר שאת לטהרן ולזככן. אצל העמים כולם, יכולים - לפי המצב ההוה שבאנושיות - רק יחידים להיות מתנשאים למדרגת הצדק, אבל אין מעמד לשום אומה בעולם שיהיה הצדק חותמה, ושיהיה היושר האלהי שאיפתה היותר אדירה ופנימית, כי אם עם-ד' אלה. אנחנו הננו מוצאים את עצמנו מצד טבע לאומנו, כי החפץ הנשא לצדק האלהי שישלוט בקרבנו ובעולם, -זהו אדיר חפצנו הכללי. הרגש הנשא הזה דופק בחזקה בחיינו היותר פנימיים, וכל מי שרוצה לחוש את נשמתו הישראלית ימצא אותה כשיבקשנה בקרבו פנימה. זהו שורש אהבת האלהים, הצפונה בלבבנו ובנפשנו פנימה; הכח הצפון הזה הוא גנוז בקרבנו, מתגלה הוא בכל הודו ביחידים, ומושרש ג"כ בלב כל איש מישראל, הסובל כל-כך כדי להיות נספח על נחלת ד'. אין הידיעה מהסבה הגורמת להיות כל-כך דבק בעמו הנרטש והנרמס מעכבת לגמרי את העובדא, כי החיים בפועל המה יותר חזקים מהדעה והרעיון האנושי הכהה והחלש, - אבל בלב כל יחיד מישראל טמיר ונעלם נקודת חיים נפלאה להיות דבק דוקא באומה זו, שמקור חייה נוזל ג"כ בקרבו, וטבע נפשה הכללי הוא החפץ האדיר לאור האמת והיושר האלהי הזך והמתרומם, שיגלה ויראה בפועל בעולם. כל המעשים כולם, כל המצות, כל המנהגים, אינם כי-אם כלים רבים המכילים בקרבם כל אחד ואחד ניצוצי אורה אחדים מהאורה העליונה והגדולה הזאת, שלפי חסנם של הכלים, לפי טהרתם, ודיוקם המכוון, כדמות הדיוק הבלשני לעומת הרעיונות הפנימיים שמתבטאים על ידו, - כך האורה מתגדלת; ולפי מרבית הדעה, השכל וגדולת המחשבה והרחבתה, כן טל החיים מרטיב ומחיה את כל לב שוקק וכל נפש צמאה.
שמא לא ימצא האדם בפועל, את היתרון המוסרי שלנו עכשיו, נאמר לו: כשתבקש בכללות האומה בודאי תמצא. ולא עוד שאין הדבר תלוי על-פי הצדק שבפועל, שישנם כמה דברים המונעים ומעכבים אותו להופיע בגלוי, כי-אם על-פי כשרון הצדק הגנוז בכח בכלל האומה, והכשרון הזה הוא כל-כך גדול ונשגב, עד שהוא עולה למרום הצדק האלהי, וחפץ דוקא בצדק עולמים! מובן הדבר שמעלה אדירה כזאת בעיקר הטבע, מזכות אבות, משורש הגזע, אי אפשר שלא תגרר עמה, כל זמן שלא יצאה אל הפועל גם כמה חולשות ורפיונות, כטבע כל כח גאוני שמאבד איזה כחות צדדיים מדי גדלו. אמנם הוא כל-כך גדול, כל כך נשא ונשגב, עד שכשיצא אל הפועל ברום עזו, ידע איך לכלכל הכל במשפט "ממנו פנה, ממנו יתד, ממנו קשת מלחמה, ממנו יצא כל נוגש יחדו" . ואז בתוקף שלמותו הוא משלם נחומים ג"כ בעד כל המגרעות והרפיונות שסבב מדי אספו את כל כחותיו להנקודה העליונה המתגברת באדירותה, "כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך" , "תחת בשתכם משנה וכלימה ירנו חלקם, לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם" במהרה בימינו.
---
שלושת סוגי המחשבות:
מחשבות כלליות (אוניברסליות):
מחשבות השייכות לכלל האנושות, שבהן כל בני האדם שווים (למשל: מוסר בסיסי, "לא תגנוב", הוכחות לוגיות לקיום האל).
גדולי ישראל לאורך הדורות (כמו ב"חובות הלבבות" או הרמב"ם) קיבלו ואימצו חוכמות מסוג זה גם מגויים (כמו אריסטו), כיוון שמדובר באמיתות שכליות אובייקטיביות.
מחשבות תלויות תרבות/אומה:
רעיונות שנראים כלליים, אך בפועל הם משתנים ותלויים באופי ובתרבות של כל אומה (למשל: דמוקרטיה, פמיניזם, שוויון).
הדוגמה המרכזית: מעמד האישה ולימוד תורה לנשים. התרחש השינוי ההיסטורי – מנשים שלא למדו כלל (כמו בתימן או מרוקו בעבר) ועד למהפכת "בית יעקב" של שרה שנירר, שנתמכה על ידי גדולי הדור (החפץ חיים והאדמו"ר מגור) כצורך השעה.
הטענה היא שיש לקחת רעיונות אלו, אך לא להעתיקם כפי שהם מהתרבות המערבית, אלא "לגייר" אותם ולהתאים אותם לערכי היהדות (לסנן את הסיגים ולהשאיר את הטוב).
מחשבות ייחודיות לישראל (קודש פנימי):
מחשבות של קדושה ואמת אלוקית המיוחדות רק לעם ישראל.
האזהרה: לא לערבב בתוכן "נטיעות זרות" (רעיונות מבחוץ).
הוויכוח על הפילוסופיה: המרצה מביא את המחלוקת ההיסטורית לגבי לימוד פילוסופיה וחקירה אמונית:
הגישה השכלתנית: הרמב"ם ו"חובות הלבבות" השתמשו בפילוסופיה כדי לענות לנבוכי דורם.
הגישה המתנגדת: הגר"א (הגאון מווילנה) ורבי נחמן מברסלב התנגדו ללימוד זה. הגר"א המליץ ללמוד את "הכוזרי" במקום את "שער הייחוד" בחובות הלבבות, כי הכוזרי מבסס את האמונה על מסורת, נבואה וההיסטוריה הישראלית, ולא על הוכחות לוגיות שניתנות להפרכה (כמו אצל הגויים).
מסרים אקטואליים והשקפת עולם:
בלבול הדור: אנו חיים בדור מוצף דעות ותפיסות עולם חיצוניות (אקדמיה, תקשורת, פוליטיקה).
עצמאות מחשבתית: המרצה מדגיש כי לא כל מה שנחשב "מוסרי" בעולם המערבי (למשל: מוסר לחימה, הומוניזם עיוור) הוא בהכרח המוסר האלוקי הנכון לנו. עלינו לבחון סוגיות (כמו מלחמה בעזה או אבולוציה) מתוך משקפיים תורניים ולא להיכנע לתכתיבים חיצוניים.
תפקיד גדולי הדור: יש צורך ב"רגש קודש פנימי" של חכמי ישראל כדי לדעת מתי לאמץ רעיון חיצוני ומתי לדחות אותו על הסף.
