The Kashya: The Placement of V’sein Chelkeinu
The tefillah of Shmoneh Esrei concludes with the bakasha of Yehi Ratzon sheyibaneh Beis Hamikdash. The Rema explains that since Tefillah is b’makom Avodah (in place of the sacrificial service), we immediately pray that we should be able to perform the actual Avodah in the Mikdash itself. However, there is a difficulty in the nusach: right in the middle of asking for the Mikdash and the Avodah, we insert the phrase “V’sein chelkeinu b’sorasecha” (and grant our portion in Your Torah).
This requires biur: How does the request for a portion in Torah fit into the specific sequence of transitioning from Tefillah to the Avodah of the Mikdash?
The Yesod: The Achdus of Torah and Mikdash
The answer lies in understanding the intrinsic connection—the etzem hakesher—between the Beis Hamikdash and the Torah. The Ramban in Parshas Terumah establishes a fundamental yesod: The Mishkan was essentially a hemshech (continuation) of Ma’amad Har Sinai. The Divine Presence that rested on Har Sinai was encapsulated within the Kodesh Hakodoshim.
We see this in the Keruvim. The Baal HaTurim notes on the pasuk "and their faces were one toward another" that this symbolizes two chaverim discussing Divrei Torah. Thus, the epicenter of the Avodah—the place of the Shechinah—is inextricably bound to the place of Torah.
Furthermore, the Rosh in Maseches Tamid teaches that prayer is accepted specifically in the place of Torah ("the dalet amos of Halacha"). The Chazon Ish brings this down as well: Torah and Tefillah are two halves of a whole; Torah inspires Tefillah, and Tefillah is the vessel for Torah. Therefore, when we ask for the rebuilding of the Mikdash to restore the Avodah, we must intrinsically ask for V’sein chelkeinu b’sorasecha, because the shleimus (completeness) of the Avodah is impossible without the Torah.
The Sugya of Simcha: Chayei Olam vs. Misa
This connection deepens when we examine the concept of Simcha. The Mishnah Berurah states that one must engage in Torah and Tefillah with Simcha.
The Vilna Gaon (Gra) provides a profound biur regarding Purim. The four mitzvos of the day correspond to the four decrees of Haman. The mitzvah of Simcha specifically counters the decree of laharog. This teaches us that Simcha is the very definition of Chaim. Since Torah is Chayei Olam, engaging in it with Simcha is the antidote to death.
However, there is a seemingly strong kashya: The Beis Hamikdash is a place of Korbanos, which involves the slaughter (misa) of animals. Also, Nadav and Avihu died within the Mikdash to sanctify Hashem’s name. If the Mikdash is the source of Life and Simcha, how do we reconcile the element of misa present in the Avodah?
The Terutz: Tefillah as Klois HaNefesh
The understanding is that the "death" involved in Avodah and Tefillah is not a cessation of life, but an elevation.
Tefillah is defined as chayei sha'ah (temporal life) connecting to chayei olam. The passuk says, "I pour out my soul before Hashem." The essence of prayer is klois hanefesh—the soul yearning to leave the limitations of the body and return to its Source.
This is the pshat in the Gemara (Berachos) regarding Chassidim HaRishonim who would wait an hour before davening. The pasuk "Gomeil nafsho ish chased" refers to the baal tefillah. By pouring out his soul, he is doing the ultimate chessed with his own nefesh, restoring it to its spiritual root.
Therefore, the "slaughter" of the Korban or the mesiras nefesh in davening is not a tragedy but the ultimate Simcha of d'veykus—the merging of the created with the Creator. This is why we pray V’sein chelkeinu b’sorasecha alongside the request for the Mikdash: The Torah allows us to transform our physical existence into spiritual life without physical death, achieving the same d'veykus as the Avodah.
Conclusion: The Mikdash Me'at in Our Times
In our current state of Galus, we lack the built Mikdash. However, we have the Batei Knesios and Batei Midrashos. The Gemara in Megillah identifies these as the "Mikdash Me'at."
The Beis HaKnesses corresponds to the place of Tefillah.
The Beis HaMedrash corresponds to the place of Torah.
Just as the Keruvim faced each other like chaverim, the Shechinah rests today where Klal Yisrael gathers in unity for Torah and Tefillah. The separation (pirud) caused by the Yetzer Hara (symbolized by Haman/Amalek wanting to separate us) is countered by the unity of "Go gather all the Jews."
When we engage in Torah and Tefillah with Simcha and with a sense of connection to the tzibbur (community), we are essentially building the Mikdash in a spiritual sense. We are elevating the chayei sha'ah to chayei olam, defeating the forces of death and tumah, and preparing the ground for the ultimate rebuilding of the Bayis—may it be bimheira v'yameinu.
הנה התרגום לעברית של הטקסט ששלחת, בצורה שוטפת ומדויקת ככל האפשר, תוך שמירה על הסגנון והעומק הרעיוני:
**הקושיא: מקומו של "ותן חלקנו"**
תפילת שמונה עשרה מסתיימת בבקשה "יהי רצון שיבנה בית המקדש". הרמ"א מסביר כי מאחר שהתפילה היא במקום העבודה (הקרבנות), אנו מבקשים מיד שנזכה לעשות את העבודה האמיתית בבית המקדש עצמו. אולם יש קושי בנוסח: באמצע הבקשה לבניין המקדש ולעבודה, מוכנסת לפתע האמירה "ותן חלקנו בתורתך".
זו דורשת ביאור: כיצד מתאים הבקשה לחלק בתורה דווקא ברצף הזה, במעבר מתפילה לעבודת המקדש?
**היסוד: האחדות בין התורה לבית המקדש**
התשובה טמונה בהבנת הקשר המהותי – עצם החיבור – בין בית המקדש לתורה. הרמב"ן בפרשת תרומה קובע יסוד יסודי: המשכן הוא בעצם המשך של מעמד הר סיני. השכינה ששרתה על הר סיני נכנסה לקודש הקודשים.
אנו רואים זאת בכרובים. הבעל הטורים מציין על הפסוק "ופניהם איש אל אחיו" כי זה מסמל שני חברים העוסקים בדברי תורה. לכן, מרכז העבודה – מקום השכינה – קשור באופן בלתי נפרד למקום התורה.
יתרה מזו, הראש במסכת תמיד מלמד כי התפילה מתקבלת דווקא במקום התורה ("ד' אמות של הלכה"). החזון איש מביא זאת גם הוא: התורה והתפילה הן שני חצאים של שלמות אחת; התורה מעוררת תפילה, והתפילה היא הכלי לקבלת התורה. לכן, כאשר אנו מבקשים את בניין המקדש כדי להחזיר את העבודה, אנו חייבים לבקש באופן מהותי גם "ותן חלקנו בתורתך", משום ששלמות העבודה אינה אפשרית ללא התורה.
**הסוגיה של השמחה: חיי עולם מול מיתה**
הקשר מתעמק כאשר בוחנים את מושג השמחה. המשנה ברורה קובע כי יש לעסוק בתורה ובתפילה מתוך שמחה.
הגר"א מבאר בעומק בנוגע לפורים: ארבע מצוות היום כנגד ארבעת הגזרות של המן. מצוות השמחה מתקנת דווקא את גזרת "ולהרוג". מכאן לומדים ששמחה היא עצם ההגדרה של חיים. מאחר שהתורה היא חיי עולם, העיסוק בה בשמחה הוא התרופה למוות.
אולם יש קושיא לכאורה חזקה: בית המקדש הוא מקום הקרבנות, הכולל שחיטה (מיתה) של בעלי חיים. גם נדב ואביהוא מתו בתוך המקדש לקדש שם שמיים. אם המקדש הוא מקור החיים והשמחה, כיצד מתיישב עניין המיתה הקיים בעבודה?
**התירוץ: התפילה ככלות הנפש**
ההבנה היא שה"מוות" הכרוך בעבודה ובתפילה אינו הפסקת חיים, אלא עלייה.
התפילה מוגדרת כחיי שעה המתחברים לחיי עולם. הפסוק אומר "אשפוך לפני ה' נפשי". עצם התפילה הוא כלות הנפש – הנשמה משתוקקת לצאת מגבולות הגוף ולשוב למקורה.
זו כוונת הגמרא (ברכות) על חסידים הראשונים שהיו ממתינים שעה אחת לפני התפילה. הפסוק "גומל נפשו איש חסד" מתייחס לבעל התפילה. בשפיכת נפשו הוא עושה את החסד הגדול ביותר עם נפשו שלו – מחזיר אותה לשורשה הרוחני.
לכן, ה"שחיטה" של הקרבן או מסירת הנפש בתפילה אינם טרגדיה, אלא השמחה העליונה של הדבקות – התמזגות הנברא עם הבורא. זו הסיבה שאנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך" לצד הבקשה למקדש: התורה מאפשרת לנו להפוך את הקיום הגשמי לחיים רוחניים ללא מוות גופני, ולהשיג את אותה דבקות כמו בעבודה.
**מסקנה: המקדש מעט בזמננו**
במצבנו הנוכחי של גלות, אין לנו בית מקדש בנוי. אולם יש לנו בתי כנסיות ובתי מדרשות. הגמרא במגילה מזהה אותם כ"מקדש מעט".
בית הכנסת מקביל למקום התפילה.
בית המדרש מקביל למקום התורה.
כשם שהכרובים פונים זה אל זה כחברים, כך השכינה שורה כיום במקום שבו כלל ישראל מתאספים באחדות לתורה ולתפילה. הפירוד שגורם היצר הרע (המסומל בהמן/עמלק שרצה להפריד אותנו) מתקן על ידי האחדות של "לך כנוס את כל היהודים".
כאשר אנו עוסקים בתורה ובתפילה בשמחה ובתחושת חיבור לציבור, אנו בעצם בונים את המקדש במובן הרוחני. אנו מעלים את חיי השעה לחיי עולם, מנצחים את כוחות המוות והטומאה, ומכינים את הקרקע לבניין הבית השלם – יהי במהרה בימינו.
