We must apply ourselves to a fundamental yesod regarding the essence of the Mishkan. The velt understands the definition of the Mishkan based on the possuk "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — that its tachlis is Hashra’as HaShechinah, a dwelling place for the Divine Presence. However, the Ramban at the beginning of Parshas Pekudei defines it differently. He calls it Mishkan HaEdus — the Tabernacle of Testimony. He explains that the entire structure exists solely to serve as a house for the Luchos HaEdus.
This begs the question: Is the Mishkan a place of Shechinah (spirituality), or is it a place of Torah (the Luchos)?
The teruetz lies in understanding that there is no stirah between the two. They are chad hu.
Yisrael V’Oraita Chad Hu
The gemara tells us regarding the Luchos: "לוּחֹת... שְׁנֵיהֶם שָׁוִים" (The two tablets were equal). Why is this equality emphasized? One tablet contains Mitzvos Bein Adam L’Makom and the other Bein Adam L’Chaveiro. The Torah is teaching us that you cannot separate the two. A person cannot claim to be a ba’al Torah while neglecting the ol (burden) of his friend. The concept of "Yisrael v'Oraita Chad Hu" means that the Torah and the Neshamos of Klal Yisrael are bound together.
We see this in the hanhaga of the Gedolim, like Reb Refael Shmuelevitz zt”l, who could be totally shakua (immersed) in a sugya yet simultaneously carrying the burden of an almanah or a broken heart. How is this possible? Because the suffering of a Yid is a sugya in Torah. The two Luchos are shavim.
V’shachanti B’socham: Building the Inner Mikdash
The Gra and the Alshich HaKadosh denote that the possuk says "I will dwell among them" (b'socham), not "in it" (b'socho). The physical beams and curtains are merely external manifestations. The real Mishkan is built within the lev of every single Yid.
This explains why the Mishkan required Nedivus HaLev (generosity of heart). The Shechinah can only rest where there is a fusing of hearts — Achdus. We find in Chazal that regarding Matan Torah, the Bnei Yisrael were "Ish Echad B'lev Echad." Contrast this with what Rashi brings in Parshas Shemos: When Moshe and Aharon went to perform the shlichus at Pharaoh’s palace, the elders slipped away one by one (nishmitu echad echad) along the way. Because they failed to stand with the leaders and carry the burden of the Geulah then, they were pushed back ("v'heim lo yigashu") and not allowed to approach at Har Sinai. Where one does not stand up for the Klal, one cannot stand to receive the Torah.
The Yeshiva as "Mikdash Me’at"
Ideally, if there were a sign outside the Beis HaMikdash, it would read "Yeshiva." The Ramban defines the mitzvah of Aliyah L’Regel as coming "to see what Hashem commands." The purpose of the Mikdash — and the purpose of a Yeshiva — is to elevate a person’s Mussagim (conceptual framework).
The world operates with Mussagim of Chol (profane). A person thinks small; he is drawn after his chomer (materialism). The Yeshiva exists to give a person Gadlus — to teach him to view the world through "Torah Min HaShamayim." The entire machlokes of Korach was that he viewed the Kehuna through eyes of politics and ego. He lacked the perspective of Shamayim. A Ben Yeshiva must learn to nullify his da’as to the Torah’s perspective, lifting himself above the katnus of the street.
The Chavura as the Kli for Torah
This brings us to the importance of the Chavura (group of learners). Why do we perform Hagbah (lifting the Torah)? To demonstrate that the Torah belongs to the Kahal. The Torah does not exist in a vacuum; it requires a "Guf" — a body of Klal Yisrael — to hold it.
This explains why Moshe Rabbeinu broke the first Luchos. After the Cheit HaEigel (Sin of the Golden Calf), the "Kli" (vessel) was broken. The people were no longer ra'ui (fitting) to house the Kedusha. Hashem even thanked Moshe for breaking them ("Yishar Kochacha she'shibarta"), because a holy Torah cannot exist without a holy, unified community to receive it.
Conclusion: Gal Einai
The avoda of the Yeshiva is to create this Mishkan HaEdus. We must strive to be a "Chavura Ne’emenes" — a faithful society bonded by Ahavas HaTorah and Ahavas Yisrael. By connecting our hearts in Nedivus, we build the vessel. And when the vessel is ready, we are zoche to the fulfillment of "V’shachanti B’socham" — that the Shechinah dwells not just in the Beis Medrash, but within the heart and mind of each and every one of us, granting us the siyata d’ishmaya to see "Niflaos MiTorasecha."
עלינו להתמקד ביסוד יסודי בנוגע למהות המשכן. העולם (הוועלט) מבין את הגדרת המשכן על פי הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — שתכליתו היא השראת השכינה, מקום משכן לשכינה הקדושה. אולם, הרמב"ן בתחילת פרשת פקודי מגדיר זאת באופן שונה. הוא קורא לו "משכן העדות" — משכן העדות. הוא מסביר שהמבנה כולו קיים אך ורק כדי לשמש בית ללוחות העדות.
זה מעורר שאלה: האם המשכן הוא מקום של שכינה (רוחניות), או מקום של תורה (הלוחות)?
התירוץ טמון בהבנה שאין סתירה בין השניים. הם אחד הם.
ישראל ואורייתא חד הוא
הגמרא אומרת על הלוחות: "לוּחֹת... שְׁנֵיהֶם שָׁוִים" (שני הלוחות היו שווים). מדוע מודגשת שוויון זה? לוח אחד מכיל מצוות בין אדם למקום, והשני — בין אדם לחברו. התורה מלמדת אותנו שאי אפשר להפריד בין השניים. אדם אינו יכול לטעון שהוא בעל תורה בעודו מזניח את עול חברו. המושג "ישראל ואורייתא חד הוא" פירושו שהתורה ונשמות ישראל קשורות יחד.
אנו רואים זאת בהנהגת הגדולים, כמו הרב רפאל שמואלביץ זצ"ל, שהיה יכול להיות שקוע לגמרי בסוגיה, ובו בזמן נושא את עול האלמנה או לב שבור. כיצד זה אפשרי? משום שסבלו של יהודי הוא סוגיה בתורה. שני הלוחות שווים.
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: בניית המקדש הפנימי
הגר"א והאלשיך הקדוש מציינים שהפסוק אומר "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (בתוכם), ולא "בְּתוֹכוֹ" (בתוכו). הקורות והיריעות הפיזיות הן רק ביטויים חיצוניים. המשכן האמיתי נבנה בתוך ליבו של כל יהודי ויהודי.
זה מסביר מדוע המשכן דרש נדיבות לב. השכינה יכולה לשכון רק במקום שבו יש התמזגות לבבות — אחדות. מצאנו בחז"ל שבמעמד מתן תורה היו בני ישראל "איש אחד בלב אחד". לעומת זאת, מה שמביא רש"י בפרשת שמות: כשמשה ואהרן הלכו לבצע את השליחות בארמון פרעה, הזקנים נשמטו אחד אחד בדרך. משום שלא עמדו עם המנהיגים ולא נשאו את עול הגאולה באותו רגע, הם נדחו ("וְהֵם לֹא יִגַּשׁוּ") ולא הורשו להתקרב בהר סיני. במקום שבו אדם אינו עומד למען הכלל, הוא אינו יכול לעמוד לקבל את התורה.
הישיבה כ"מקדש מעט"
באופן אידיאלי, אם היה שלט מחוץ לבית המקדש, הוא היה כותב "ישיבה". הרמב"ן מגדיר את מצוות עלייה לרגל כבוא "לראות מה ה' מצווה". תכלית המקדש — ותכלית הישיבה — היא להעלות את המושגים של האדם (מוסגים).
העולם פועל במושגי חול. האדם חושב בקטנות; הוא נמשך אחרי החומר שלו. הישיבה קיימת כדי לתת לאדם גדלות — ללמד אותו לראות את העולם דרך "תורה מן השמים". כל המחלוקת של קורח הייתה שהוא ראה את הכהונה בעיני פוליטיקה ואגו. חסרה לו פרספקטיבה של שמים. בן ישיבה חייב ללמוד לבטל את דעתו לפרספקטיבה של התורה, ולהרים את עצמו מעל הקטנות של הרחוב.
החבורה ככלי לתורה
זה מביא אותנו לחשיבות החבורה (קבוצת הלומדים). מדוע עושים הגבהה (הרמת התורה)? כדי להדגים שהתורה שייכת לקהל. התורה אינה קיימת בחלל ריק; היא זקוקה ל"גוף" — לגוף של כלל ישראל — כדי להחזיק אותה.
זה מסביר מדוע משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים. לאחר חטא העגל, ה"כלי" נשבר. העם כבר לא היה ראוי לקבל את הקדושה. הקב"ה אף הודה למשה על שבירתם ("יישר כוחך ששיברת"), משום שתורה קדושה אינה יכולה להתקיים בלי קהילה קדושה ומאוחדת שתקבל אותה.
סיכום: גל עיני
עבודת הישיבה היא ליצור את משכן העדות הזה. עלינו לשאוף להיות "חבורה נאמנה" — חברה נאמנה הקשורה באהבת התורה ואהבת ישראל. על ידי חיבור לבבותינו בנדיבות, אנו בונים את הכלי. וכאשר הכלי מוכן, אנו זוכים לקיום "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — שהשכינה שוכנת לא רק בבית המדרש, אלא בתוך הלב והשכל של כל אחד ואחד מאיתנו, ומעניקה לנו סייעתא דשמיא לראות "נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ".
