“מצב המחשבה המודרני בנושא האסתטי מונע כל אפשרות של הבחנה באיכות. אני טוען שזה הוביל לכך שאי אפשר היום להבדיל את הציוויליזציה שלנו מזו של הברברים…
אם אדם אחד אומר ‘טוטליטריזם הוא טוב, אני אוהב את זה’. ואדם אחר אומר, ‘לא, בחירות חופשיות הם דבר טוב’ כי הוא מכבד את הרוח האנושית, אז אני חושב שיש לנו בחירה אמיתית כאן – של איכות. חוסר היכולת שלנו לומר שתרבות גבוהה היא טובה יותר מבנאליות מעידה על התמוטטותה של התרבות.
אנחנו חיים בתרבות שבה איכות היא סובייקטיבית. לכן אנחנו סובלניים לסטנדרט של כולם, אבל לא מסוגלים באמת לתמוך בזה בציבור בשם הסובלנות. זה מלכוד אמיתי. כישלון היכולת שלנו לשפוט איכות הוא שיקוף של הרלטיביזם…
מטרת האמנות במערב המודרני, וגם באסיה היום, היא לספק בידור או תרפיה או תעמולה. אם אמנות אינה יכולה לספק לנו תובנות על משמעות החיים, אז כל מה שהיא יכולה להיות זה בידור, תרפיה או תעמולה. הבחירה בין אסתטיקה ליופי משנה באופן רדיקלי את הדרך בה אנו כותבים את ההיסטוריה של האמנות. היא גם משפיעה באופן בסיסי על הדרך שבה אנו מבינים את המציאות ואת החיים".
אין שום ספק שזה משפיע על הדרך בה מבינים את המציאות, אם אנשים משלמים סכומי עתק על פסולת, זה מטיל ספק בשפיות שלהם ושל החברה כולה. לאחרונה התבשרנו על פסגה נוספת. בכב' איר תשעט נמכרה יצירה בשם "התמדתו של הכאוס",בסך של 1.345 מליון דולר. היצירה כללה מחשב נייד בו הותקנו ששה וירוסי מחשב הרסניים ביותר, היצירה תוארה כ"קטלוג של איומים היסטוריים". זה אפילו לא דבר שניתן לראות, מחשב משומש שנראה כמו כל מחשב, ואתה משלם על זה שיש בו ששה וירוסים. מתי יתחילו למכור וירוסים ונגיפים אמיתיים במליוני דולרים?
כמו בעולם האמנות, כך גם בשאר יצירות התרבות, ד"ר עדו נתניהו במאמרו על האינטרפרטציה, כותב:
"בעולמנו אין “שקר”, וזה מן הטעם הפשוט – וכולנו כבר שיננו לעצמנו את הכלל הזה – שאין בעולם המודרני אמת כלשהי, לפחות לא מאז תורת אי-הוודאות של הפיזיקאי הייזנברג. הכל הוא “יחסי”, וה”אמת”, שממילא אינה יכולה להיות אמת, היא פונקציה של זווית הראייה של המתבונן, או של מי שמתאר עובדה זו או אחרת (שגם היא, כעובדה, ממילא אינה קיימת). ועל כן כל “אמת”, כולל בעולם המוחשי, היא לא פחות מאשליה. ואם הדבר נכון לגבי עצמים גשמיים, קל וחומר שהוא נכון לגבי יצירת אמנות שמישהו הגה ממוחו. הרי ביחס אליה, ודאי שאין כל אמת מוחלטת!
אין צורך צריך להיות חוקר ספרות או מומחה לפילוסופיה – ואיני לא זה ולא זה – כדי להבין שהגישה היחסית הזו לאמת, שחדרה כבר מזמן לתודעה הפופולרית שלנו כאמת בפני עצמה, מונחת בבסיס התיאוריה הספרותית, השוללת את עצם הרעיון, שטקסט כלשהו יכול להיות מובן מתוך עצמו או אפילו שיש לו משמעות עצמונית. תיאורייה זו טוענת שבמידה שקיימת משמעות לטקסט – לא רק טקסט של מחזה, אלא כל טקסט כתוב – היא נמצאת רק במוחו של הקורא, ומשמעות זו תלויה באין-ספור משתנים, כגון מוצאו של הקורא, מינו, מצבו הסוציאלי, דרכי ראייתו הייחודית, וכו’ וכו’, והיא גם תלויה במה שאנו, הקוראים, יודעים על מוצאו, מינו, וכו’ של הסופר עצמו. ה”אינטרפרטציה” של כל אחד מאיתנו הופכת אפוא להיות העיקר.
הגישה הזו כבשה את העולם האקדמי, במערב לפחות, בשליש האחרון של המאה שעברה. אמנם בימינו, חשיבות האמת היחסית כנושא למחקר ספרותי אקדמי נעשתה אולי שכיחה פחות, אבל כדרך הסתכלות על החיים, בין אם האמנותיים, הפוליטיים, המשפטיים או החברתיים, היא חדרה עמוק לתודעה הכללית והפכה כמעט לאקסיומה. למעשה, היא משפיעה על כל פן ופן בתרבותנו ובהווייה האינטלקטואלית של עולמנו…
בין השאר כתב נורדאו רבות על אמנות. וכך אמר:
ההדיוט (בענייני אמנות) יעריך את מה שספר ההדרכה, עם מִדרַג הכוכבים שלו, מכתיב לו כראוי להערצה. הוא משכנע את עצמו שהוא מרגיש את מה שהוא מבין שחובתו, כאדם משכיל, להרגיש; ובסופו של דבר, הודות לשכנוע עצמי, הוא באמת מרגיש זאת”
אני תוהה: האם הוא באמת מרגיש זאת? אבל אז אני נזכר שנורדאו כתב את זה לפני יותר ממאה שנה, ולא היה עֵד למה שנעשה היום בתחומי הספרות, האמנות הפלסטית והתיאטרון. כי האם ייתכן, גם בהתחשב בכל מידת השכנוע העצמי שהיצור האנושי מסוגל להפעיל על עצמו – והיא רבה מאד – שמישהו באמת “מרגיש” רגש אמיתי למראה, נאמר, בד לבן ממוסגר במסגרת זהב ועל הבד כתובה למשל המילה “הלאה!” בצבע…שחור? (שוב המצאה שלי, אבל לא שונה במהותה ממה שאנחנו רואים כל הזמן.) או כשבתערוכת אמנות לֵילית ייחודית בגגות של עיר גדולה (במקרה הזה איני ממציא) אותו מישהו יעלה לגג בית-חולים, ובין המיצגים שעל משטח הזפת הוא יראה מיטת חולים ישנה ולידה מוצב עמוד אינפוזיה, כשאלה מוארים לסירוגין בשני פנסים שמתחלפים ביניהם – האם הוא יחוש התפעמות כלשהי מיצירת ה”אמנות” הזו?
הרי היצירות הללו אינן באמת נוגעות בנפשנו או מטלטלות את מחשבתנו. בדברים אלה אי-אפשר לרמות, ודאי לא כשזה נוגע לנפש. ועל כן לפעמים קורה לנו, כשאנו עומדים על אותם הגגות או נמצאים בחללי המוזיאונים המקודשים, שאנו מעזים לשאול, אפילו בקול רם, “מה פתאום מציגים את הדבר הזה?”. “כי זה אומר משהו!”, נוזפים בנו. “מה?”, אנחנו שואלים. “מה שתרצה! לא עלינו לומר לך!”.
ועוד שילמו על זה. מכספנו.
אם יש תיאטרון האבסורד, זהו זה. ואם לומר את האמת, אנו, קהל הצרכנים שבא לתערוכות הללו או הולך לראות הצגות תיאטרון בלתי מובנות בעליל (ואצל מבקרים מסויימים אלו “נחשבות” במיוחד) או הצגות שבהן המחזה המקורי סורס עד שהפך לבלתי מובן או לחילופין לפשטני להחריד – אנו עצמנו לא פחות אבסורדיים מאותן תערוכות והצגות.
זהו המצב שאליו הגיעה האמנות של ימינו, שבה האמנות וה”אינטרפרטציה” הן היינו הך. זהו מצב שבו יצירה יכולה להיות לא יותר מאשר “אמירה” או לפעמים בליל של “אמירות”– כמו איזה לוח עמוס בסטיקרים המכריזים כרזות נבובות.
כן, אני יודע – מביני דבר יגידו שאני סתם ריאקציונר ובור שאינו יודע אמנות אמיתית מהי. “אינך רואה את הגדולה של היצירה הזו?”. לא, איני רואה שכיסוי רצפת הקומה העליונה במוזיאון ישראל באלפי גרעיני חמנייה מקרמיקה מסין – ולא משנה מה ההסבר הנלווה למשטח הגרעינים הזה – הוא אמנות שראוי שיציגו אותה, גם אם יש באולם שומרים לובשי מדים המשגיחים לבל ניגע בקצות נעלינו בשולי יצירת הפאר, כדי שחס וחלילה לא נפגום בה במשהו…
“מי אתה שתחליט מהי אמנות?” באה מיד השאלה.
בסדר, אני מקבל. נכון, לא אני מחליט. “אבל אם אמנות”, בור שכמוני לא יכול להתאפק מלהוסיף, “אזי בדרגתה הנמוכה ביותר”.
“ומה לגבי תיאטרון?”, מתריסים בפני. “אינך רואה ששינו את צ’כוב לטובה כדי ש’ידבר’ אלינו?”. “לא”, אני עונה, ובתיאטרון לפחות אני מבין משהו. “איני רואה. וחוץ מזה, לא צ’כוב הוא שמדבר אלי”.
כי מה שאני רואה מכל זה הוא דבר אחר לגמרי. אני רואה השתלטות של מומחים ומבקרים על הגדרת האמנות והכפפת דעתם עלינו. ההכפפה הזו אינה נעשית בכוח, כמובן. היא קורית בדרך הטבע, מכיוון שאנו נוטים לקבל את הדעה האחידה של המומחים. הרי הם המומחים, נכון? ואנחנו לא. בעניין זה הנה עוד ציטטה מהדוקטור לרפואה נורדאו:
האם לציבור יש זכות לשפוט עבודת אמנות, או האם עליו לוותר על דעתו ופשוט להתבטל לפני פסק הדין של המומחים?… בנושאי אמנות, אם בכלל, רק האדם היחיד – אף פעם לא קטגוריה (נורדאו מתכוון כאן לקבוצות של אנשים, כגון קליקה של ציירים או מבקרים) – יכול לטעון על עצמו שהוא בדרגת ‘מומחה'”
כמה נכון. ידע תיאורטי, גדול ככל שיהיה, אינו הופך מבקר, או “מומחה”, לבעל טעם טוב דווקא, שכן טעם הוא עניין לגמרי סובייקטיבי. כמו שנורדאו גם מדגיש, מומחה או מבקר יכול להיות בעל ידע רב מאיתנו בנושאים שונים הקשורים לתחום שלו – בין אם בהסטוריה של האמנות, דרכי יצירתה, השפעתה, וכולֵי. אבל טעם? כמי, שכמו כולנו היה חשוף במהלך חייו לדברי אמנות רבים ומגוונים, למה עלי לקבל את דעת המומחה שמה שאני רואה על הבמה, או על רצפת המוזיאון, או על גג בית החולים הוא מפעים, כשהוא לא?"
נתניהו מאריך עוד בדוגמאות מכל התחומים, המשמעות של הדברים היא, שה'אמת היחסית', שלילת ההיגד של הדת היהודית (והנוצרית) שיש אמת אלהית מוחלטת, שיש טוב ורע מוחלטים, מובע לא רק בצורה של פילוסופיה, אלא משתלט על כל תחומי החיים, ההצפה של אמנות מודרנית, פרשנות מודרנית לספרות, הצגות מודרניות שלאדם השפוי הן חסרות משמעות, כל אלו הן זרועות של תעמולה, לטשטש את המוחלטות, את האמת, וגם את היופי. בעולם שכזה יש מקום לאמירות הפרדוקסאליות של אורוול. כיעור הוא יופי, ריבוי שקרים הוא אמת, מימוש הדמוקרטיה היא קץ הדמוקרטיה, ביטול החוק וצפצוף עליו הוא שלטון החוק, וכך הלאה. הסתירתיות לא מפריעה, היא רק מוסיפה יופי לתמונה, ויופי הרי זה ענין של כיעור כידוע…
