אחרי המסגרת הישיבתית ניסיתי כל מיני אופנים של קביעת עיתים לתורה, אבל תמיד היו חורים. לפני כמה שנים, אחרי שהתחייבתי ללמוד מסכת מגילה לאיזה יארצייט, גליתי שאם אני דוחף את עצמי אני יכול ללמוד בקצב. התחלתי ללמוד את הדף בתקופה מאוד קשה בחיים, צער גידול בנים, בעיות פיננסיות ובעיות רפואיות בתוך המשפחה הקרובה. הדף ליווה אותי בחדרי המתנה לרופאים, בבתי חולים ובנסיעות לטיפול בחו"ל, בתור בבנק לבקשת הלוואה ובסוף ימים של מתח, דיכאון ופחד.
מצאתי בהתמדה בלימוד הדף היומי את הביטוי לסיסמה שאימצתי באותן שנים: 'עבדו את ה' בעקשנות'. על תפילה, אפילו בציבור, שמרתי, הרי יש שולחן ערוך. אבל אין חיוב בשולחן ערוך ללמוד את הדף היומי. ואז, כמו השטן שלפי המדרש לבש צורה ופשט צורה בניסיונותיו לעצור את אברהם אבינו בדרכו לעקידה, בכל יום שמעתי קולות חדשים שניסו למנוע אותי מלהמשיך. מהעבר הישיבתי שמעתי: 'זה לא לימוד, מה זה שווה? למה אתה מתחיל דף חדש? אתה בקושי זוכר מה שלמדת אתמול!'. מההווה של החיים שמעתי: 'מה זה עוזר לך? כל יום קללתו מרובה מחברו'. עד שיום אחד ראיתי את הוורט הבא שלא השתיק לגמרי את הקולות האלה, אבל בהחלט הוסיף אומץ לעקשנותי ועזר לי להחזיק ב'דף של ספינה' למרות כל הגלים.
בפרקי אבות נאמר: 'אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה'. הפירוש הסטנדרטי בעצם אומר: אל תחכה ללמוד עד שתצא לפנסיה, כי אולי ביום שתצא לפנסיה תקבל חלילה התקף לב וזהו... אבל בשם הרבי מקוצק שמעתי פירוש אחר לגמרי. האדם אומר: ריבונו של עולם, אני מכבד את התורה שלך ואני יודע מה זה לימוד תורה, אבל מה לעשות? יש לי חיים מלאים צרות וטרדות. אם אני יושב מול ספר אני לא מרוכז, אם אני יושב בשיעור אני נרדם מרוב עייפות. אז 'לכשאפנה' – כשתיתן לי חיים פנויים, בלי כל הלחצים והקשיים – 'אשנה'. אז אני אלמד כמו שצריך, בריכוז, בשמחה. ועל זה אומרת המשנה – 'שמא לא תיפנה'. כאן צריך לשים סימן שאלה, לא נקודה. האם לא חשבת שאולי התפקיד שלך זה ללמוד תורה מתוך חיים של 'לא תיפנה' שנתן לך הקב"ה? הרי הוא זה ששלח לך חיים כאלה, חיים בלי פניות ויישוב דעת. הוא יודע איזו תורה אתה מסוגל ללמוד הן בכמות והן באיכות. ואם תוך כדי הבנת המגבלות שלך הוא רוצה שתלמד תורה - תבין שלימוד התורה שלך, עם כל החסרונות, מתוך ההתמודדויות, זו התורה שהקב"ה רוצה. וזה יקר מאוד בעיניו.
