Says the Rambam in the uncensored Hilchos Melachim [11-4]:
אֲבָל מַחְשְׁבוֹת בּוֹרֵא הָעוֹלָם – אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָם, כִּי לֹא דְּרָכֵינוּ דְּרָכָיו וְלֹא מַחְשְׁבוֹתֵינוּ מַחְשְׁבוֹתָיו; וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁלְּיֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי וְשֶׁלְּזֶה הַיִּשְׁמְעֵאלִי* שֶׁעָמַד אַחֲרָיו – אֵינָן אֶלָּא לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ* לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת יי* בְּיַחַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יי, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג,ט).
כֵּיצַד? כְּבָר נִתְמַלֵּא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִדִּבְרֵי הַמָּשִׁיחַ וּמִדִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּמִדִּבְרֵי הַמִּצְווֹת, וּפָשְׁטוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בְּאִיִּים רְחוֹקִים וּבְעַמִּים רַבִּים עַרְלֵי לֵב,* וְהֵם נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בִּדְבָרִים אֵלּוּ וּבְמִצְווֹת הַתּוֹרָה; אֵלּוּ אוֹמְרִים 'מִצְווֹת אֵלּוּ אֱמֶת הָיוּ, וּכְבָר בָּטְלוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, וְלֹא הָיוּ נוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת', וְאֵלּוּ אוֹמְרִים 'דְּבָרִים נִסְתָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶן, וְאֵינָן כִּפְשׁוּטָן, וּכְבָר בָּא מָשִׁיחַ וְגִלָּה נִסְתְּרֵיהֶם'.
וּכְשֶׁיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בֶּאֱמֶת, וְיַצְלִיחַ וְיָרוּם וְיִנָּשֵׂא – מִיָּד הֵם כֻּלָּם חוֹזְרִים, וְיוֹדְעִים שֶׁשֶּׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵיהֶם, וְשֶׁנְּבִיאֵיהֶם וַאֲבוֹתֵיהֶם הִטְעוּם.
___________________________________
יֵשׁוּעַ – כן הוא בכתבי היד שמו המקורי של מייסד הנצרות, "ואביו גוי ואמו ישראלית" (איגרת תימן, מהדורת ק', עמ' כא). ומפני הצרות הרבות אין קץ שעמנו סבל בשם האמונה בו, נהגו לעוות את שמו ולכנותו דרך גנאי יש"ו, ימח שמו וזכרו. הַנָּצְרִי – על שם עיר הולדתו, נצרת. "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ" – המתפרצים מבלי שהם ראויים. " יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן" – ינסו לעלות במעלות הנביאות. "וְנִכְשָׁלוּ" – וייכשלו. וְזֶה – ישוע. לַעֲבֹד אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יי – הנצרות היא עבודה זרה (עבודה זרה ט,ד. וראה פה"מ ע"ז א,ג). הַיִּשְׁמְעֵאלִי – מוחמד, מייסד דת האסלאם, שרבנו אינה מחשיב אותה כעבודה זרה (מאכלות אסורות יא,ז). לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ – שעד אז עבדו העמים עבודה זרה פראית, אך מיום שבאו משיחי השקר האלה לעולם, התקדם העולם לקראת הכרת ה'. לַעֲבֹד אֶת יי בְּיַחַד – כבני נח. עַרְלֵי לֵב – אטומים מלהבין.
ביאורים
לאמונה הנוצרית, שהכתירה את "אותו האיש" כמשיח, יש להתייחס באופן מורכב. באופן מקומי ודאי שהיא טעתה לחלוטין, מתוך חוסר הבנה מהו תפקידו של המשיח. המחשבה הנוצרית נגועה בתפיסה שאותה שלל הרמב"ם בקטע הקודם. תפיסה שרואה את המציאות הניסית כשלמה ביותר. היא תיארה את אותו האיש כבעל מופתים וכוחות מיוחדים, ועל פי זה טענה שהוא המשיח המתואר בתנ"ך. התיאור האמיתי של המשיח, כבעל גדלות רוחנית בתורה ובעל מנהיגות לאומית, מלמד שהמושג "משיח" אצל הנוצרים, עבר סילוף משמעותי.
אולם באופן היסטורי רחב, האמונה הנוצרית קידמה את העולם לקראת קבלת המשיח האמיתי. ה' מניע את העולם לשלמותו בכל עת, והוא משתמש לשם כך גם בטעויות שעושים בני האדם. האמונה הנוצרית היא טעות גסה ומוחלטת, גם ביחס למשיח וגם ביחס למצוות שאותן היא מפרשת בצורה אלגורית של משל המוציאה אותן מפשטם המחייב התנהגות מעשית, או שהיא מבטלת אותן לגמרי. אבל בפועל, הנצרות גרמה להתפשטות התנ"ך ומושגי האמונה בעולם כולו. האמונה בבורא עולם ובעתיד מתוקן וטוב יותר, ההכרה בקוד מוסרי מחייב, הפכו לנחלת האנושות בעזרת הנצרות והאסלאם ששלטו בחלל העולם. הרמב"ם מלמד אותנו, שלא צריך להיבהל ולחשוש גם מתופעות שליליות וחמורות שמתרחשות במהלך הזמן. ה' מרכיב מכל החלקים ה'פגומים' של ההיסטוריה פאזל שלם ומרהיב ביופיו. הטעות הנוצרית היא זמנית כי לעתיד לבוא יכירו הנוצרים בטעותם. אבל התרומה שלהם להשלמת האנושות היא נצחית, גם כשהיא נעשית ללא כוונתם.
הרחבות
מאבק אומות העולם באמונת ישראל
וְזֶה גָּרַם לְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב... וּלְהַטְעוֹת רֹב הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה'. באגרת תימן מרחיב הרמב"ם בעניין התנגדות אומות העולם לאמונת ישראל. הוא כותב שלפני הנצרות והאיסלאם היו שני אופנים של התנגדות. היו אומות שנלחמו עם ישראל מבחינה פיזית, והיו שהצרו להם מבחינה רוחנית - היו מנסים להתווכח ולהוכיח שאמונת ישראל לא נכונה. אך לנצרות ולאיסלאם יש דרך אחרת להתנגד לישראל – מאמיניהן מתדמים לישראל וטוענים שיש דברים מעוותים בצורה שבה ישראל מקיימים את התורה. בכך הם מצליחים לגרום את הנזק הגדול ביותר: "ואחר כך התחדשה כת אחרת, שמגדלת בעניינה ומיררה חיינו משתי ענייני הכתות, כלומר מכת ההתגברות ומכת הטענות והקושיות. וראתה בעצה להכחיד שם אומה זאת מדרך אחר, והוא שהתנכל בעצתו להתוודע בשם נבואה, ולחדש דת מבלעדי תורת ה', והודיע ברבים ששתי התורות מאת ה'. וכוונתו לחדש הספק ולהכניס מבוכה בלבותנו, בהיות התורה אחת הפך האחרת, ושתיהן מכונות לאלוה אחד, להיות זה מבוא ושער לסתור תורתנו" [אגרת תימן].
דברי הכוזרי כעין דברי הרמב"ם
וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁלְּיֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי וְשֶׁלְּזֶה הַיִּשְׁמְעֵאלִי שֶׁעָמַד אַחֲרָיו - אֵינָן אֶלָּא לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. רבי יהודה הלוי כותב דברים דומים לדברי לרמב"ם. דתות אלו שינו את אמונת ישראל ועיוותו אותה, וזה גורם, לכאורה, להרחקה מהאמונה בה'. אך בפועל, הדתות האלה גרמו לקירוב מאמיניהן לאמונת ישראל, עד שבבוא המשיח הן גם יהיו מהאומות שהמשיח ישפיע עליהן [כוזרי ד, כג].
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שמונה קבצים. קובץ ה נז):
מהרשעה ודעותיה אין לקחת שום עזר וסיוע, אפילו מדברים הטובים שבה. מהרעיונות הנראים ומסכימים להתוכן הטוב והקודש שנמצאים באוצרה צריכים להיזהר. הארס המתדבק טמון הוא בעומק התוכי שבכל הגה מחשבה והרגשה שממקור משחת זה הם יוצאים. ודוקא על ידי ריחוק ותיעוב, על ידי ההסכמה המוחלטה שלא ליהנות ולקבל שום טובת הנאה מכל אוצר הכיעור, דוקא בזה מתאמץ הרצון, מתברר השכל, מתחזקת התכונה הטובה, וכל הנגזל ונעשק מעצמו חוזר למקורו, וישראל עושה חיל.
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראיה, ח"ד' א רעז):
וע"ד היחוסים, שהספרות המודרנית שלנו בחלקה מתייחסת לאותו המצר שיצא מגבולנו ונהפך לנו לרועץ, אחשוב לנכון להודיע לכבודו מה שאמרתי בתור תשובה לאחד מהמלומדים הנוצרים, שאם יעשה איש אליל של זהב נפגש אותו תמיד בהפסוק שקץ תשקצנו, עד אשר יבטל העובד את האליל, אז יכול הערך של המתכת לשוב אליו גם בעינינו, וכאשר עשתה האליליות המחודשת את האיש לאליל, ואנחנו כל כך סבלנו על ידי זה, והננו עומדים בתוקף התנגדותנו הנצחית לעומת האליליות הזאת, לא נמיר את הקריאה של שקץ תשקצנו בשום מושג אחר כי אם אחרי שזאת האנושיות בעצמה תבטל את האליליות של אליל זה ותודה בפומבי על האמת הגדולה שלנו; – ורק אז בזמן המאושר ההוא יוכלו להיות באים סופרינו לספר על דבר איזו הערכה חיובית מהאישיות הזאת, אבל דווקא אז ולא עתה.
