שלילת העושר לפי הנצרות
מן המפורסמות שדת הנוצרית מוקיעה את תאוות הכסף, ורואה בה את מקור כל הפשעים, עד כדי כך שהיא טוענת כי לאדם עשיר אין סיכוי להצליח לחיות חיים רוחניים, כפי שישו מתבטא: "נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים"[1]. ועוד: "אֵין אִישׁ יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים, שֶׁכֵּן אוֹ יִשְׂנָא אֶחָד וְיֹאהַב אֶת הַשֵּׁנִי, אוֹ יִהְיֶה מָסוּר לְאֶחָד וִיזַלְזֵל בַּשֵּׁנִי. אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן"[2]. שאול התרסי אומר דברים דומים:
אבל השואפים להתעשר נלכדים בנסיון ובמלכדת וברב תאוות אויליות ומזיקות, המורידות את האדם אלי הרס ואבדון. הלא שרש כל הרעות הוא אהבת הכסף, ויש להוטים אחריו שסטו מן האמונה וגרמו לעצמם מכאובים רבים. אבל אתה, איש האלהים, ברח לך מאלה. רדף צדק, חסידות, אמונה, אהבה, סבלנות וענוה.[3]
בעקבות הצהרות אלה הנצרות העלה על נס את אידאל העוני, ומכאן פריחת מנזרי ה"מנדיקנטים", זאת אומרת נזירים שאינם בעלי קניין או רכוש משל עצמם, באשר נטלו על עצמם את נדר העוני. בתולדות הנצרות, מסדרי מנדיקנטים העיקריים היו הפרנציסקנים, האוגוסטינים, הדומיניקנים והכרמליתים.
עמדת המקרא כלפי העושר
לעומת זאת, אין למצוא במקרא[4] שלילה מוחלטת של העושר. האבות היו עשירים[5], ועשו שימוש ראוי בעושרם. התורה מרבה לצוות לדאוג לפרנסת העניים, אבל אין היא שוללת את העושר. כל מה שניתן למצוא שם הוא שקרה לפעמים שרדיפת בצע הובילה להתנהגות לא מוסרית, כמו למשל סיפורם של עכן[6] וגיחזי[7]. החיים האידאליים לפי המקרא הם אלה שזכו בהם בני ישראל בזמן שלמה המלך, היינו: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה ה). העוני נחשב כקללה או כעונש על חטאים מסוימים, ואינו מוצג כאידאל.
עמדת חז"ל כלפי העושר
ברם, חז"ל רואים את הדברים בצורה שונה. מצד אחד, פרנסה טובה מספקת לאדם ביטחון עצמי ושלוה נפשית, כפי שכותבת הגמרא: "'ואת כל היקום אשר ברגליהם', אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו"[8], ולכן היא נחשבת באופן חיובי. וכשמדובר במנהיג רוחני, עושר גם מעניק כבוד והשפעה יתירה – דבר חיובי בהחלט – כפי שמתבטא המדרש בעניין רבי יהודה הנשיא:
"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" (בראשית כה כג). אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.[9]
יחד עם זה, חז"ל היו ערים לכך שעושר מופלג עלול להוביל לחטאים. בעניין חטא העגל, הם כותבים:
"ודי זהב", מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל.[10]
הם רואים בקורח עשיר מופלג: "אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא".[11] לדעתם, עושר זה הוביל אותו למרד נגד משה רבנו, בהתאם לפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו). כך מבאר אותו הרש"ר הירש:
אלה הם דברי ימי ישראל. העם לא ניצל את השפע ואת מותר הטובה כדי לגבר חילים בפעולות רוחניות ומוסריות וכדי למלא את תפקידו בשלמות גדולה יותר. השתלמותו המוסרית פיגרה אחרי העליה במצבו החומרי והוא לא השכיל להיות אדון לעושרו ולאושרו; הוא לא קנה בהם מעלות מוסריות של עשיית חובה. העושר והאושר התגברו עליו, והוא עצמו בעצמיותו הרוחנית והמוסרית אבד ברוב הטובה.
אפשר אף למצוא דברי חז"ל אחדים המצדדים בעוני ממש. למשל:
"משכני אחריך נרוצה"… ממסכני אחריך נרוצה, כההיא דאמר רבי אחא, צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא [כאשר אדם מישראל נמצא במצב של "חורבן", עליו לעשות תשובה], כההיא דאמר רבי עקיבא, יאיא היא מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא בקדלא דסוסיא חיורא [עוני יפה לכנסת ישראל כמו רצועה אדומה בצוואר סוס לבן].[12]
ותורה תמימה מבאר את העניין כדלהלן: "זה הוא מפני שהעשירות ורחבת המצב מעברת את האדם על דעת קונו כמו שנאמר 'וישמן ישרון ויבעט'". תורה תמימה גם מסביר מדוע חז"ל בחרו במשל הזה:
מה שלא דימה את הנאות מעניות לדבר יקר בפני עצמו, כמו זהב וכסף וכדומה, יש לומר הכוונה משום דבאמת העניות בפני עצמה איננה נאוה, אך לולא היא לא הייתה התשובה שלמה, ולכן כמו שהערקא סומקא כשהיא בפני עצמה איננה נאוה, רק כשצמודה לסוסיא חיורא, כך העניות כשהיא צמודה לתשובה נעשית נאוה.[13]
וחז"ל גם נותנים הוראות מפורשות איך יש להנהיג את חייו:
כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, "אשריך וטוב לך": אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.[14]
אלא שהפרשנים מצמצמים את הוראה זו לדרכי לימוד התורה בלבד. בנוסף לכך, לפי רש"י:
לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא הכי קאמר: אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן אלא על הארץ אל ימנע מלעסוק בה דסופו ללמוד אותה מעושר.
זאת אומרת שאין כאן הוראה לכל מי שרוצה ללמוד תורה לחיות חיי צער, אלא הבטחה למי שמשתדל ללמוד תורה למרות תנאים כלכליים קשים שיזכה בסופו של דבר בעושר. מרכבת המשנה כותב דברים דומים:
אף על פי שתהיה פרנסתך בדוחק, אינך יכול לומר אניח למודי עד שאהיה עשיר, אין ראוי לחשוב זה שמא לא יהיה עשיר, ונמצא קרח מכאן ומכאן. אמנם צריך לעסוק בתורה מתוך עוני.
ברם, זה מדבר במי שאין לו, אבל במי שיש לו ממון בהעדפה, הנה בודאי עונש יגיע לו אם מסגף עצמו בתענית. כך שאין כאן המלצה לחיי עוני. יחד עם זה, מרכבת המשנה מזהיר את האדם מתענוגות יתר:
עם כל זה אין ראוי לחכם עשיר שיקח מזה העולם ומתענוגיו, כי אם היותר הכרחי, כמו שמצינו ברבינו הקדוש בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נהניתי בזה העולם אפילו באצבע קטנה (כתובות קד ע"א), וכוונתו שלא נהנה במותרות, אלא בדבר המוכרח להעמדת הגוף והנפש.
אם כן, אין כאן כל עידוד לחיי עוני, אלא לכל היותר המלצה לשלול מותרות.
עמדת קהלת
עושר מאפשר חיים נוחים
כתוב בקהלת: "לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל" (י יט). כך מבאר פסיקתא זוטרתא: "מי שיש לו ממון יענה את הכל, יסדיר לו הכל בביתו בלא טורח, קונה לו לחם ויין וכל צרכי ביתו מקטן ועד גדול". לפי רש"י, יש כאן אף עידוד לעבוד: "אם אין כסף אין סעודה, לפיכך לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא". וכן: "גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא" (ה יח).
תאוות הכסף לא באה לידי סיפוק
כתוב: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל" (ה ט). הפסיקתא זוטרתא מבארת: "אם יתן אדם את לבו לאהוב לקבץ כסף לא ישבע כסף, שכל מה שמקבץ אומר הלואי עוד אם היה לי".
העושר עלול להזיק לאדם
כתוב: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (ה יב). רש"י מסביר: "כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול".
אין טעם לאסוף כסף אם אין למי להוריש אותו אחרי המוות
כתוב: "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא" (ד ח). פסיקתא זוטרתא מבאר: "אדם שהוא עשיר ולא חסר כלום, על כל זה גם בן ואח אין לו לירש אותו, ואין לכל עמלו קץ שיגע ועמל". וכן אבן עזרא: "העניין שיש לו עושר אין קץ, ונפשו לא שבעה ולא שקטה מעמל. ולמה לא יחשב בלבו למי אני עמל? ולמה אחסר את נפשי מכל תענוג? והנה אין מי ירשני שתשמח נפשי שאעזוב בני או אחי בטוב". וכן: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (ו ב). רש"י מסביר:
ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו – שיהא שמח בחלקו למצוא קורת רוח בעשרו כי שואף לעשות ולהרבות הון, כענין שנאמר "והוא כמות ולא ישבע" (חבקוק ב ה), וגם לא ישליטנו לעשות צדקה לאכול הימנה לעתיד ואיש נכרי יטול אותו ממון.
ולסיכום: התורה, חז"ל וכן ספר קהלת לא שוללים את העושר כשלעצמו, באשר הוא מאפשר חיים נוחים ושלוות נפש, תנאי לחיי תורה ומצוות. יחד עם זה, יש בו סיכון כפול: תאוות הכסף לא יודעת סיפוק, וקיים חשש שהאיש המתעשר לעולם לא יהיה "שמח בחלקו". בנוסף לכך, גם יתכן שהאיש העשיר יתגאה בכך וירצה להשיג כח בדרכים עקלקלות, כפי שקורח עשה. האדם חייב לזכור שחייו אינם נצחיים, ואם כן יהיה חסר כל משמעות לאסוף כסף אם אין לו יורשים שיזכו בפרי עמלו אחרי מותו.
עצת התורה היא אפוא להשיג את האמצעים הדרושים כדי לחיות חיים שקטים, ולא יותר מזה, באופן כזה שהעושר ישמש לו כאמצעי ולא כמטרה בפני עצמו. זו הדרך האמתית לאושר ולחיים בעלי משמעות.
[1] הבשורה על פי מתי יט כג.
[2] הבשורה על פי מתי ו כד.
[3] אגרת שאול הראשונה אל טימותיאוס ו ט-יא.
[4] נבחון בהמשך בפרוטרוט את עמדת קהלת בנידון.
[5] לפי אבן-עזרא יצחק היה עני, כפי שמתבטא: "ויבז עשו גם זאת הבכורה, בעבור שראה שאין לאביו עושר" (בראשית כה לד). אולם המפרשים האחרים חולקים עליו, ראו למשל רמב"ן על אותו פסוק.
[6] ראו יהושע ז א.
[7] ראו מלכים ב ה כא-כג.
[8] בבלי פסחים קיט ע"א.
[9] בבלי עבודה זרה יא ע"א.
[10] בבלי ברכות לב ע"א.
[11] בבלי פסחים קיט ע"א.
[12] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד.
[13] תורה תמימה הערות שיר השירים פרק א הערה נח.
[14] משנה אבות ו ד.
ד"ר אלכס קליין
