People often conflate their thoughts and absolute reality. We have to remember that just because we have a thought about something, that in no way influences that actual reality [only in our subjective, make-believe world]. So a person can think ALL DAY that he is a flying monkey. But that wouldn't make him a flying monkey [although it WOULD suggest that some medication would do him good]. A person can be CONVINCED that having 10 million dollars is REALLY AWESOME but that doesn't mean that it is OBJECTIVELY really awesome. Ask Steve Jobs. He died with tens of billions. [Imagine how horrible it was for him to die. Not only did he lose his life but he lost tens of billions of $'s in ONE SECOND!!]. Ask him where he is how much his bank account is helping him. Or a person can be ABSOLUTELY SURE that it is INCREDIBLE to win a gold medal in gymnastics in the Olympics. But that doesn't change the fact that it is just a piece of metal worth a few dollars that society has brainwashed us into thinking has value.
Or take a Daf Gemara or a Mincha or lending your friend fifty dollars. We think - big deal and go on with our day. The absolute reality however [as our tradition passed down] is that you have acquired something that ALL OF THE MONEY in the world couldn't buy. You are RICHER than Buffet, Gates, Bezos and Zuckerburg COMBINED. [However it must be said that the more you assign value to a mitzva, the greater effect it has on your soul and on the cosmos - כפי שהאריך אדוננו מרן הגרי"מ זצ"ל].
Some people are skeptics. They believe NOTHING because "who knows"? Maybe there is a God - maybe not [עפ"ל]. Maybe there is life after death, maybe not. Maybe the world has a higher purpose and maybe not. "WHO KNOWS" is their motto.
One thing we DO know - they are ALL wrong. ONE HUNDRED PERCENT. Because there IS an absolute truth. לכולי עלמא - even the skeptic would admit that [he just says he doesn't know what it is]. We believe in the Torah, להבדיל the Christian in his book, the Muslim in his etc. etc. Even if the world is a complete accident [billions of times less likely than this post being written by a monkey who accidentally typed this], that is also an absolute truth [if true... see previous brackets]. But the skeptic doesn't believe in that either. He believes in nothing. So he is definitely wrong. Everybody else has a chance of being right. The skeptic doesn't. As the following expresses:
כאן עלינו להבדיל בין הספקנות כנקודת מוצא, לבין הספקנות כמסקנה, כמו הפוסטמודרניזם. הספקנות כנקודת מוצא אינה אלא עמדה נפשית, המשקפת את נטיותיו של האדם ולא את המציאות הריאלית. כמובן, גם האמונה היא עמדה נפשית, שאינה תואמת בהכרח את המציאות הריאלית – לא כל האמונות הן נכונות; אולם האמונה שואפת ומנסה לכוון אל המציאות הריאלית. המאמין שואף להגיע להתאמה בין אמונותיו ובין המציאות. אדם אינו יכול בו-זמנית להאמין ב-X, ולהחזיק בדעה ש-X אינו נכון (מה שנקרא בלשון הפילוסופים "הפרדוקס של מוּר"). הוא יכול לחוש תחושה של אמונה כזו, ולהתכחש לה בטענה שזו אינה אלא אשליה; אבל במקרה זה, הוא אינו באמת מאמין. מאמין אמיתי הוא זה הטוען שאמונתו משקפת את המציאות. לעומת זאת, הספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית. היא מגיבה אך ורק לניסיונות לומר משהו על אותה מציאות. כיוון שכך, היא מנותקת לחלוטין מהמישור הריאלי, ואינה מבטאת דבר פרט לנטיותיו ההכרתיות של הספקן.
חשוב להיות מודעים לכך, כדי לסלק מהדיון טעות נפוצה. בניגוד למה שחלק מהספקנים סבורים, ספקות אינם מפריכים טענות אמת. אם מישהו משמיע דעה, וטוען טענה כלשהי על המציאות, העובדה שניתן להפטיר כלפיו "ואולי לא?" אינה מהווה הפרכה לתיאוריה שלו. המציאות הריאלית, כאמור, אינה מושפעת מספקנותם של בני אדם כלפיה, וממילא טענות בדבר המציאות עשויות להיות אמיתיות, גם אם יועלו כנגדן כל הספקות שבעולם.
דווקא כוחה הבלתי-מוגבל של הספקנות להטיל את ספקותיה כלפי כל טיעון וטענה שהם, הוא זה המרוקן אותה מתוכן. מכיוון שישנה מציאות ריאלית כלשהי, הרי שלפחות חלק מטענות האמת כלפיה הן נכונות; ומכיוון שניתן להעלות ספקות כלפי כל טענת אמת שהיא, הרי שהספקנות השיטתית שוללת בהכרח גם את טענות האמת הנכונות, ובכך מפספסת כל אמונה נכונה או ידע של המציאות. על כל דבר אפשר לומר "אולי לא", אבל בסופו של דבר יש משהו שהוא "כן"; המאמין אולי יגיע אליו – הספקן בוודאי שלא. המאמין מנסה לברר את האמת, ולוקח על עצמו את הסיכון שבטעות; הספקן מעדיף שלא לנסות, וממילא אינו צודק ואינו טועה, שכן אינו טוען דבר.
כיוון שהספקנות כנקודת מוצא היא כאמור עמדה נפשית, אין לה שום עדיפות על פני האמונה. אין זה נכון שברירת המחדל היא להטיל ספק בכל דבר, ולקבל רק את מה שמוכח מעבר לכל ספק אפשרי (ואין דבר כזה). אדם יכול כמובן לנקוט בגישה כזו, אבל אין לה כל יתרון על פני הגישה המוכנה לקחת סיכונים, לטעון טענות אמת, ולקוות להגיע דרכן להכרת המציאות. בפרפראזה על אמרתו של כריסטופר היצ'נס, "מה שניתן לקבל בלי ראיות, ניתן לדחות בלי ראיות" – אפשר לנסח אמרה דומה ביחס לספקנות: מה שנדחה בגלל "אולי לא?" ניתן לקבל באמצעות "דווקא כן!". לא צריך יותר מזה. אם הספקן מבקש להציג תמונת מציאות חלופית, יתכבד ויטען עבורה. כל זמן שהוא מתחמק ממשימה זו, יתכבד נא שלא להפריע לאלה המנסים בכל זאת להגיע לאמת.
