Davening Elevates The Will And Brings Rest To Gehenom Dwellers

When we daven our will is elevated. Davening teaches us what we should be desiring. Desire is the ESSENCE of life, such that davening elevates and "sweetens" all of reality. This sweetness reaches the depths of depravity and thus brings rest even to those souls which reside in gehenom because the appearance of chesed and goodness of tfilla sweetens all evil with all of its roots and branches.

כשמתפללים מתעלה הרצון. והרצון הוא התמצית היסודי של החיים, על כן מתעלים החיים כולם וכל ההויה ע"י עליית הרצון, עד שהכל מתעדן והכל מתמתק. והמיתוק מגיע עד עמקי תחתית, ואפילו חייבי גיהינם נחים הם, מפני שהופעת החסד והטוב של התפילה ממתקת היא את כל הרע כולו, עם כל שרשיו וענפיו.

[א' תקנ"ד]

Be Natural

People say "be natural. Don't suppress your true self". OK - but we have to remember that the world has a spiritual nature and man must live according to that nature. Just giving expression to our physical desires and sensual pleasures is to sin to our most basic selves. Following one's spiritual nature is the foundation of the Torah. 

הטוענים בעד הטבע וחפשיות האדם, שוכחים שהרוחניות שבאדם ובעולם יש גם לה לטבע, והיא מבקשת ג"כ את חופשה, וחופשה, רוחניות טבעיותה, היא הבסיס של המוסר והתורה.

קובץ א' תקנ"ב

Da'as Hashem

It is not enough to know Hashem but rather one must LIVE based on that knowledge. This is a CONSTANT Avodah that traverses one's whole lifetime and all the generations!!! True knowledge of Hashem, if practiced right, can transform life as we know it! 

הדעה בעצמה לדעת את ד', או גם לדעת את האחדות האלהית, אינה עדיין גמר מלאכת הדעה, כי אם כשתתן את פריה להעמיד את החיים על פי הדעה, ואז הולכים הם ומתעלים, מתגברים ומתקדשים. אמנם סגולה נפלאה יש בדעת אלהים האמיתית, שהיא נותנת את פריה והיא משפיעה לטובה על החיים, אבל לא בלא עבודה, כ"א ע"י לימוד תדירי שאינו פוסק מהיחידים לפי ערכם, ומהכלל כולו לפי ערכו וכל מכשיריו מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וחסידיך יברכוכה.

[קובץ א' תקנ"א] 

Reshaim: Practice Vs. Ideology

עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד, שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עלאה, עינא דכולא חיורא, גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול ולא תכסה.


זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה, אבל בהצד העיוני יש לדון הרבה, למצא את הכונה הטובה, שהיא יכולה להיות גנוזה גם בהסתה והדחה, וכשמוצאים אותה הנקודה מסלקים בזה את כח הארסי שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה הולך ומתמעט, שסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתתקנים. וכשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלם, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, אנו חודרים לעומק החסד , שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא.

ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם ועניני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם, וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב. ועל ישרי לב, גבורי כח, העוסקים בעבודת הקודש, באמת ובתמים, לזכך את כל המחשבות, הפועלות בחיים ובמציאותם, מהשמרים שלהן, ולהעמידן על התוכן היותר צח וברור. ואז דוקא ממחשבות המעורבות ברשעה וטומאה יוצא אור גדול, שמחדש כח של חיים, העולה על גבי השמות הרגילים בעולם, ומתאים אל התכנים העצמיים, שהם יותר מבוררים ויותר חזקים במציאות, יותר מאמצים את הרוח, ויותר משפרים את החיים, ומרעננים אותם. מי שחושב בעניני האלהות בטהרתם איננו יכול לשנוא ולבזות שום יצירה ושום כשרון שבעולם, כאשר בכל מתגלה הפועל האלהי ברומו ותעצומותיו, אלא שלפעמים הוא מרגיש את הזריזות הנמצאת באיזה סעיף, שנתגלם בו ביותר הצד ההעדרי, דהיינו מה שמנתק אותו מהאור והחיים הכלליים של מקור הכל. ונמצא שהשנאה והבוז היא לא באה על מה שיש באמת בתנועה ובתרבות איזה שתהיה, אלא על מה שלא יש בה, דהיינו על מה שלא השלימה את חק הבנתה והשלמת חייה עד כדי התקשרותה ברגש ובמדע עם המהלך העליון והחודר של התוכן היסודי של המחשבה הרוממה, של האלהות המוחלטה, בגאון עמדתה.

[קובץ ג' קנ"ח] 

"Slavery" In The Torah

תוכן המאמר:
א. קיצור (לא אובייקטיבי) של תולדות העבדות
ב. יחס התורה אל מוסד העבדות - השקפה כללית
ג. בין עבד עברי לעבד כנעני
ד. דיניו של עבד כנעני בתורה
ה. סידורם של דיני העבד בפרשת הנזיקין ומשמעותו
ו. מכה עבדו בשבט
ז. יציאת עבד לחירות בשן ועין




א. קיצור (לא אובייקטיבי) של תולדות העבדות
העבדות היא כתם אפל ומכוער המלווה את קורות החברה האנושית כבר משלבים מוקדמים מאוד של קיומה: כבר בשׁוּמֵר ובמצרים בתקופת השושלות הקדומות התקיים מוסד העבדות, והוא המשיך להתקיים ברציפות בכל העת העתיקה על כל תרבויותיה.[1] העבדות המשיכה אל ימי הביניים ואל העת החדשה, וכמעט שלא נשמעו קולות שתבעו את ביטולה.[2] רק בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה החלו כמה מארצות אירופה לבטל את חוקיות העבדות, ובמחציתה השנייה של מאה זו נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה בין-מדינתי לביטול העבדות ולפיקוח שימנע סחר בעבדים. המאבק הבינלאומי נגד קיום העבדות הלך ונמשך גם במאה העשרים ולא פסק עד עתה, שכן במקומות שונים בעולם נמשכת העבדות בצורות שונות גם כיום.[3]

מהם הדברים המקוממים בתופעת העבדות והגורמים לסלידה נפשית עמוקה ממנה? הדבר הראשון הוא ביזוי צלם אלוהים שבאדם על ידי הגדרתו כרכוש גמור של זולתו. העבד הוגדר ברומי של ימי הרפובליקה כ"כלי מדבר"[4], ומעמדו החוקי בעולם העתיק לא היה שונה בהרבה מזה של בהמת עבודה.

לא רק סבלם הנורא של העבדים, השפלת כבודם האנושי ונטילת חירותם הם שמעוררים התנגדות למוסד העבדות, אלא גם הצד השני של המטבע: הכוח המשחית והאלימות המרושעת שהתפתחו אצל חלק מבעלי העבדים כפועל יוצא של המצב החוקי שבו הם נחשבים לאדונים גמורים על גופם ועל חייהם של עבדיהם, נטלו מן האדונים הללו את אנושיותם.

ועוד דבר מקומם ביותר הכרוך בתופעת העבדות: על אף שבמהלך הדורות הרבים שבהם התקיימה העבדות כמוסד נורמטיבי, היו יחידי סגולה שחשו בעוול הנורא שיש בה, קולם של אלה כמעט שלא נשמע, וודאי שלא הפך לתביעה ממשית לביטול העבדות.[5] לעומת זאת התגייסו כמה מטובי ההוגים בחברה האנושית לאשר ולהצדיק מוסד מכוער זה בצידוקים של רשע, ולחנוק את רגש היושר הטבעי שבקרב בני האדם בנוגע לחבריהם.[6]

אולם עד כמה שדעות מכוערות אלו השפיעו על דורות רבים והחניפו לבעלי הזרוע התקיפים להמשיך בשלטון האדם באדם לרַע לו, סוף סוף גבר הצדק הטבעי אשר נטע יוצר האדם בקרבו, וגברה ידם של המתוקנים שבעמי העולם לאסור את חוקיות העבדות ולהילחם בקיומה בכל מקום שיש לאל ידם.

אף שהתוכן היסודי המושחת של העבדות - הפיכת אדם לרכוש גמור של זולתו - אחד הוא בכל הופעותיה, הרי שצורתו של מוסד העבדות בפועל הייתה שונה ממקום למקום ומזמן לזמן, בהתאמה לנסיבות החברתיות-כלכליות והמוסריות-דתיות של כל חברה.[7] וכלל זה יהא נקוט בידך: היחס לעבדים בכל חברה הוא אמת מידה מרכזית לרמתה המוסרית. כאשר מתרבים מאוד העבדים בחברה מסויימת, והם קלים להשגה.

בשל מחירם הזול, וכאשר גובר הניצול האכזרי שלהם - הופכת אותה חברה להיות 'בית עבדים'. הרשע והניוון המוסרי פושים באותה חברה וסופה שהיא מתפרקת - אם מבפנים ואם כתוצאה מלחצים הבאים מבחוץ.[8]

ב. יחס התורה אל מוסד העבדות - השקפה כללית
בתורה ישנם דינים אחדים הנוגעים לקיומה של העבדות, ואין היא נשללת מכול וכול. דבר זה אינו צריך להפליא, כפי שיוסבר להלן. כך כותב הרב נחום אליעזר רבינוביץ במאמרו "תפקידן של המצוות"[9]:

מערכת התורה והמצווה היא כפולה. מצד אחד, הקניית דעות והשרשת ערכים נצחיים, הנחיה לעבודת ה' בדרגה הגבוהה ביותר, ועיצוב חברה הראויה להיות מרכבה לשכינה. ומאידך - חקיקה וציוויים להתמודד עם כוחות הרע וההרס המתפרצים בנפשו של היחיד וברוחו של העם, ולהבטיח קיום תנאים הכרחיים להתפתחות רוחנית ברמה האפשרית במציאות הקיימת בכל דור ודור, לפי הנסיבות החברתיות הכלכליות והתרבותיות השוררות באותו זמן ובאותו מקום.

להשגת המטרה הראשונה מעמידה התורה לפנינו יעדים עילאיים המשמשים אתגר ותמריץ לדורות רבים, ואפילו בני עלייה לא ישיגום בשלמות. בד בבד היא קובעת למטרה השנייה אמות מידה להתנהגות לפי כוחן של הבריות לקבל - קני מידה שאין לפחות מהן מבלי לסכן את עצם קיומם של היחיד והחברה שבה הוא נתון ובלא לבטל את הסיכויים להתעלות רוחנית.

להדגמת הדברים הוא מביא שלושה נושאים - מחיי הפרט, מחיי החברה ומחיי העם. הדוגמה שהביא מחיי החברה היא תיאור יחס התורה אל העבדות. את דבריו בעניין זה הוא פותח בציטוט המשנה בסנהדרין פ"ד מ"ה:

"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם... מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו 'אבא גדול מאביך' ".

כך, מבראשית, לימדתנו התורה שמעמדן של כל בני האדם שווה באמת... אלא שקלקלו את מעשיהם ושעבדו איש בחברו, והפרידו בבני האדם בין עבדים למושלים בם. ברם הבדלי מעמד כאלה אינם מהותיים ואין להם אחיזה במציאות האמִתית, כי לפני הבורא כולם כאחד שווים. רק חורש אוון יעלים עין מן העובדה שכל בני אנוש כולם שותפים בצורת האדם, רק עושה עוול יחרוץ משפטו של העבד לידון כתת-אדם...

ואף על פי כן הלא התורה מכירה במוסד העבדות! מצד אחד אין לך הצהרה ברורה ובהירה מזו ש'נברא אדם ראשון יחידי' וחותמו של ה' מוטבע על עבד כעל אדוניו, על אמה כעל גברתה. ומאידך (ויקרא כ"ה, מד-מה) "מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה... וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה"! אלא הוא העיקרון אשר הסביר רבנו (- הרמב"ם במורה הנבוכים ח"ג פרק ל"ב) "מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע... הסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה המטרה הראשונה".[10] מפני כורח המציאות ויתרה התורה על יישומו המלא של העיקרון מיד, והעדיפה לקדם את החברה צעד אחר צעד עד שתושג המטרה במלואה.

הדברים מבוארים באר היטב בספרא (לויקרא כ"ה, מד): "שמא תאמרו... במה נשתמש? תלמוד לומר: 'וְעַבְדְּךּ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ - מֵאֵת הַגּוֹיִם'...". בעולם העתיק כמעט שלא הייתה אפשרות לקיים משק תקין בלי כוח אדם רב... מן העבדים. גם הוגי דעות דגולים בין העמים לא העלו על דעתם שתיתכן חברה מצליחה בלי עבוּדה רבה. מבחינה כלכלית - בלתי אפשרי היה הדבר. 'במה נשתמש?' הייתה טענה רצינית שאין להתעלם ממנה.

ברם, התורה עשתה מהפכה במוסד העבדות. על כמה עקרונות יסוד אי אפשר היה לוותר, והם כאילו יצרו רִצְפָּה אשר תמנע הידרדרות לתהום התרבות הרעה של האומות... אלא שעם כל זאת נשארת עבדות, כי בתנאים השוררים אז לא ניתן היה לבטלה באופן מוחלט.

כאן דן הרב רבינוביץ בכמה מהלכות עבדים הנוגעות לעניין, ובאלה עוד נרחיב בהמשך עיוננו, והוא מסיים את דבריו בעניין זה:

ברבות הימים רבתה הדעת גם בעולם כולו. תגליות חדשות במדע ובטכנולוגיה יצרו מקורות חדשים לאנרגיה, העולים בהרבה על כוח אדם, ונתאפשרה רווחה גדולה. והביאה ההשגחה העליונה לידי ביטול העבדות כמעט בכל המדינות. ברוך המקום אשר הקרין מאור תורתו ולימד תועים בינה להכיר את גדולתו של הקב"ה הטבועה בכל בן אדם. ביטול העבדות אינו אלא מימוש חלקי של האידיאל הנשגב שלימדתנו תורה, וכל מי שיודע פרק בדברי ימי העולם המערבי, ברור לו... כי אחד הגורמים המכריעים בתהליך זה היה התפשטות ידיעת התורה, וכל זה הוא "לתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר (צפניה ג', ט) 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' " (רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד).

דברים אלו של הרב נ"א רבינוביץ מכוונים פחות או יותר עם דבריו של הוגה דעות יהודי מקורי - הלל צייטלין הי"ד. הנה חלק מדבריו:[11]

ככל שמדינה (- בעולם העתיק) התעצמה, ככל שעלתה במעלת התרבות, כן נאלצה להרבות במלחמות כדי לרכוש עבדים, וכן הלך והידרדר יחסם של האדונים אל עבדיהם המעונים.

קאוטסקי וחוקרים אחרים הוכיחו בעליל שהציוויליזציה הרומית הייתה כולה מיוסדת על מלחמות בלתי פוסקות, שפרצו בעיקר בגלל הצורך לספק יותר ויותר עבדים בשביל הייצור ההמוני[12], וככל שגדל המשק והתפתחה התעשייה, כן נעשה מצב העבדים בלתי נסבל וקשה ללא נשוא.

נגד עינויים נצחיים אלה, נגד העבדות, נגלתה למשה אמת אחרת: האדם שנברא בצלם אלוהים, אסור להשפילו ולהורידו למדרגת עבד. אמת, אדם חייב לשרת, אבל את שירותיו הוא חייב לתת... לאלוהות. בני האדם, כולם כאחד חייבים... להיות 'עבדי השם', אך אסור להם להימכר איש לאחיו.

האמת האלוהית... דורשת אפוא לבטל את העבדות מכול וכול, אולם התורה נאלצה להתחשב עם מצב העולם בעת ההיא, עם התנאים החברתיים, ועם טבעו של האדם, צרכיו וחולשותיו.

לעולם לא תובן הרוח האמִתית של התורה, אם לא תובן כהלכה המשמעות של דברי קדמונינו בנוגע לאשת יפת תואר (קידושין כא ע"ב) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע"... לזה מתכוונים הרמב"ם, הרלב"ג ואחרים בדברם על 'כוונה ראשונה' בתורה ועל 'כוונה שנייה': 'הכוונה הראשונה' היא הכוונה המוחלטת, הנעלה, הרחוקה, הקיצונית, השמימית; 'כוונה שנייה' היא הכוונה היחסית, האנושית, החברתית, זו המתחשבת עם תנאי החיים. את הרעיון הזה חייבים להרחיב ולהעמיק... [ביחס] לעניינים רבים המופיעים בתורה.

... בקחתה בחשבון את התנאים החברתיים של העולם העתיק, לא יכלה התורה לבטל את העבדות לחלוטין... על כן השאירה התורה לפי שעה את מוסד העבדות והתאמצה להכניס לתוכו יותר אמת, יותר יושר, יותר רוך וחסד, ככל הניתן רחמנות, ברמזה... שמטרתה הסופית היא: ביטול מוחלט של העבדות.

ואם זוכרים עוד שאפילו אצל העמים המפותחים והתרבותיים ביותר, כמו היוונים והרומיים, היו העבדים משוללים כל זכויות אדם, שאפילו אפלטון ואריסטו התייחסו אל עבדים כאל בהמות, ובזמן האחרון כתב לא אחר כי אם גוגול על קדושת הבעלות של 'רכוש בנפש',[13] אם זוכרים כל זאת, אין מנוס מלראות ביחס של התורה אל העבד לא רק הומניות, כי אם רעיון נעלה שמוצאו מחכמה עליונה.

ג. בין עבד עברי לעבד כנעני

קל לבסס את הדברים שהובאו בסעיף הקודם ולהדגים כיצד שוללת התורה את מוסד העבדות באמצעות דיני עבד עברי שבהם פותחת פרשתנו והנידונים גם בפרשת בהר (ויקרא כ"ה, לט-מג). אכן, דיני עבד עברי בשתי הפרשות הללו אינם אלא ביטול כמעט מוחלט של מוסד העבדות בתוך עם ישראל. אין בין העבד בעולם העתיק לבין 'העבד העברי' שעליו מדברת התורה אלא שיתוף שם בלבד,[14] אולם מבחינה מהותית אין העבד העברי אלא שכיר לתקופה ארוכה - "כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים" (דברים ט"ו, יח) - שהמגבלה היחידה המשווה אותו לעבד ממשי היא שאין הוא יכול לחזור בו בתוך תקופת השכירות אשר לה התחייב[15].

לא בכדי פותחת פרשת משפטים את דיניה בהכרזה "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי - שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". זוהי הצהרת ביטול העבדות במשמעה המקובל במה שנוגע לעם ישראל, והיא משלימה את מה ששמעו ישראל זה עתה בהר סיני (כ', ב) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וכדברי רמב"ן בראש פרשתנו (כ"א, ב):

התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון, כמו שאמר בו (- בדברים ט"ו, טו, בהנמקת המצווה לשלח עבד עברי לאחר שש שנים בתוספת הענקה לו) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם".[16]

אולם דיני העבד העברי לא ילמדונו על יחסה של התורה אל מוסד העבדות האוניברסלי, שכן דינים אלו נגזרים מן היחס המיוחד שחייב לשרור בין בני ישראל לבין עצמם - אשר הוא עצמו נגזר מיחס ה' אליהם:

ויקרא כ"ה, מב כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

לעומת זאת נאמר בסמוך:

שם מד-מה וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם
מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה... וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.

בכך מבחינה התורה בין ביטול העבדות בקרב ישראל - שהם "עבדי ה' " והוא הוציאם ממצרים כדי שיהיו עבדיו, ולא עבדי אדם - לבין המשך קיומה של העבדות בנוגע לעמים אחרים.[17]

הדרך הנכונה לברר את יחס התורה אל מוסד העבדות היא לבחון דווקא את דיני העבד הנכרי, הקרוי בלשון חכמים 'עבד כנעני' (וכך נכנה אותו אף אנו בהמשך עיון זה)[18]. דווקא דיניו של העבד הזה, הזר, הנכרי, יש בהם כדי ללמד על יחסה העקרוני של התורה אל מוסד העבדות.[19] לבחינת הדינים הללו יוקדש המשכו של עיון זה.

ובכל זאת, גם לדיני העבד העברי, שנזכרו בסעיף זה בקיצור נמרץ, נודעת משמעות עקרונית לבירור יחס התורה אל העבדות: הביטול הכמעט-מוחלט של העבדות בתוך עם ישראל מלמד שהעבדות כשלעצמה נחשבת למצב חברתי בלתי-תקין, ועל כן אין היא ראויה להתקיים בין בני ישראל. אמנם ההנמקה לכך היא היסטורית-דתית - יציאת מצרים הפכה את בני ישראל לעבדי ה' - אולם ביסודה ניתנת הנמקה זו להרחבה מסויימת: כל בני האדם ראויים להיות עבדי ה' ברמה זו או אחרת מכוח היותם ברואיו ומכוח חיובם לעבדו - ואם כן אין מקום לכל שעבוד אנושי של מי שנברא בצלם אלוהים כדי שיעבוד את בוראו.

ד. דיניו של עבד כנעני בתורה
בשלושה מקומות בפרשתנו נידונו דיניו של 'עבד כנעני', ושלושתם כלולים בדיני הנזיקין שבפרק כ"א.

1. כ"א, כ וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט
וּמֵת תַּחַת יָדוֹ - נָקֹם יִנָּקֵם.
כא אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד - לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא.
2. כו וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ
לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ.
כז וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל
לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.
3. לב אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר (- המועד) אוֹ אָמָה
כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.

דין נוסף המיוחד לעבד הכנעני מופיע בדברים כ"ג, טז-יז:

4. לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו.
עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בַּטּוֹב לוֹ
לֹא תּוֹנֶנּוּ.

מלבד בדינים אלו המיוחדים לו, נידון העבד הכנעני בתורה בדרך אגב בכמה הקשרים[20].

הדין האמור בספר דברים ביחס לעבד ש'ניצל אליך מעם אדונו' - ניכר שהוא עוסק בעבד נכרי הבורח לארץ ישראל והופך בה לגר. אולם מניין שהדינים שבפרשתנו עוסקים בעבד כנעני - שמא עוסקים הם בעבד עברי?

הפרשנים הוכיחו דבר זה הן מסברה והן מלשון הכתוב:

ביחס לדין הראשון - מכה עבדו בשבט ומת תחת ידו - כתבו המפרשים:

רש"י:
(על פי המכילתא) בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי? תלמוד לומר (פסוק כא) "כִּי כַסְפּוֹ הוּא" - מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית.

רשב"ם:
ובעבד כנעני מדבר, אבל עבד עברי ישראל - אינו כספו, אלא (ויקרא כ"ה, מ) "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ" ודינו כישראל לכל דבריו...

ראב"ע:
(בביאור הארוך) אין ספק כי משפט הישראלי - בין חפשי בין נמכר - שווה בכל המשפטים (- ועל כן לא יהיה דינו של עבד עברי שהוכה שונה מדינו של בן חורין שהוכה, שנידון בפרשה לפני כן), על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי. ועוד: כי באחרונה כתוב "כִּי כַסְפּוֹ הוּא".

רמב"ן:
כבר למדו רבותינו בהכרח, מטעם "כִּי כַסְפּוֹ הוּא", שבעבד כנעני מדבר. ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת, כי לא יקראו (- העבדים העבריים) עבד ואמה סתם [אלא] 'אחיו העברי או העבריה' (- ראה דברים ט"ו, יב).

אף ביחס לדין השני של מכה עין עבדו או שִׁנו, שהעבד יוצא בהם לחופשי, כתבו המפרשים כעין זאת:

רש"י:
"את עין עבדו" - הכנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין.

ראב"ע:
(בביאור הקצר) "את עין עבדו" - אמרו הקדמונים כי זה איננו ישראלי, כי משפטו (- של עבד עברי) כעין החופשי, כל מי שהוא מעין יעקב. וזה "עבדו" - מתיהד מהגוים ששב לדת ישראל
(- כדין עבד כנעני החייב במצוות).

אף את הדין השלישי - תשלום שלושים שקל לאדון שעבדו הומת בנגיחת שור - פירשו חז"ל והמפרשים אודות עבד כנעני מאותו שיקול פרשני עצמו: דינו של עבד עברי שנוגַח על ידי שור ומת הוא כדינו של בן חורין - בעל השור חייב לשלם ליורשיו כופר פדיון נפשו (פסוק ל).

שיקול נוסף המהווה ראיה ביחס לכל שלושת הדינים הוא שבשלושתם נזכרו "עבד או אמה" כשווים בדיניהם, והעיר על כך ראב"ע (בביאורו הארוך לפסוק כ): "והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם (ויקרא כ"ה, מד) 'מהם תקנו עבד ואמה' ". רק בדיני עבד כנעני (שעליו מדובר בפסוק שהביא ראב"ע מספר ויקרא) יש שוויון גמור בין דיני העבד ובין דיני האמה; עבד עברי ואמה עבריה, לעומת זאת, שונים בדיניהם מאוד: האמה העברייה אינה נמכרת אלא כדי להפוך לאשת אדונה או לאשת בנו.

For the rest of the article - see here. 

Talmud Torah And The Jewish Army

Sanhedrin 44 - 

(יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי [ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו] היכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא

The verse states: “And it came to pass when Joshua was by Jericho that he lifted up his eyes and looked, and, behold, a man stood over against him with his sword drawn in his hand: And Joshua went to him and said to him, Are you for us or for our adversaries? And he said: No, but I am captain of the host of the Lord; I have now come. And Joshua fell on his face to the earth, and bowed down” (Joshua 5:13–14). The Gemara asks: How could Joshua do so, bowing down to a stranger at night? But doesn’t Rabbi Yochanan say: It is prohibited for a person to greet another whom he does not recognize at night, as we are concerned that perhaps the one he doesn’t recognize is a demon? Why was Joshua not concerned about this possibility?

שאני התם דקאמר ליה (יהושע ה, יד) אני שר צבא ה' עתה באתי וגו' ודילמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה

The Gemara answers: It is different there, as the stranger said to Joshua: “I am captain of the host of the Lord; I have now come.” The Gemara asks: But perhaps he was in fact a demon and he was lying? The Gemara answers: It is learned as a tradition that demons do not utter the name of Heaven in vain, and since this figure mentioned the name of Heaven, he must have been speaking the truth.

א"ל אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה על איזה מהן באת א"ל עתה באתי

The Gemara understands the words of the angel that Joshua encountered as a rebuke for some offense Joshua committed: The angel said to Joshua: Yesterday, in the afternoon, you neglected sacrificing the daily afternoon offering because you were engaged in warfare, and now, when it is dark, you neglected Torah study. Joshua asked him: For which of these sins have you come to reprove me? The angel said to him: “I have now come,” i.e., the fact that I did not come before, but waited until now, when it is dark, indicates that the sin of neglecting Torah study is the more severe one.

מיד (יהושע ח, ט) וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה

Joshua immediately acted to rectify the matter by deciding that he must devote more time to Torah study, as it is stated: “And Joshua lodged that night” (Joshua 8:9) “into the midst of the valley [ha’emek]” (Joshua 8:13). And Rabbi Yochanan says: This teaches that he lodged all night in the depth [be’omekah] of halakha, thereby atoning for his previous neglect of Torah study.

What does learning Torah have to do with waging war? 

Explained Rav Moshe Mordechai Epstein in the preface to his sefer on Bava Metzia: 

ובכן נרתע יהושע ושואל מהמלאך 'הלנו אתה אם לצרינו', והוא השיב 'לא אין אני לכם ולא לצריכם אני שר צבא ה'. אם הייתי מוצא צבא ה' אז הייתי תיכף מחזיר חרבי השלופה לעומת האויב אבל לא מצאתי צבא ה''. ישראל הוא צבא ה' כל זמן שהוא דבוק בברית שכרת ה' עם ישראל עם למוד התורה בעומקה עם למוד התורה שבעל פה להוסיף לקח ופלפול ללמוד התורה לשמה לשם התורה להבין עמקותה וסברת הדברים ובשמור ישראל את למוד התורה כהלכתה כפי ברית ה' אז השר צבא ה' הולך לפני צבא ה' הולך לפניהם וכובש מלחמתם אבל אם חלילה אינני מוצא את ישראל בתמונת צבא ה'. אז לבד שאין הולך לפניהם אז חלילה חרבו שלופה נגד.

The Malach tells Yehoshua to remove his shoes because the place is holy. What is THAT all about?? 

שלוף הגשמיות מעל גוף ישראל אין עם ישראל כשאר העמים שהם אינם קודש ואדמתם אינה קדושה. להם הברכה 'על חרבך תחיה', עליהם לבטוח על חרבם וקשתם, עליהם העיקר בעת מלחמה לשים כל לבבם להטיב חרבם להשחיזה ולתת לה ברק להיותה חדה ומרוטה. אבל לא כן ישראל העומד על אדמת קודש לא בחיל ולא בכח יגבר ישראל אך ברכתו היא הברכה הקול קול יעקב בזמן שקול התורה נשמע אז אין ידי אויביו מנצחים לכבוש ולהושיב אדמת הקודש נחוץ להתחזק בתורה. 

WOW!!! HA-LEVAI!!!

Eretz Yisrael For Am Yisrael

בדברי רב נחשון גאון שלכל אדם מישראל ישנם ד' אמות בארץ ישראל ואע"פ שהגויים החזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה, כי ארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואנו עתידים לחזור אליה. ביאור הדבר הוא, שאם כי גם חזקה בקרקע דברשות בעליה קיימא נפקעת ע"י כיבוש כמובא בפוסקים וכדאיתא בגמ' דעמון ומואב טהרו בסיחון אע"פ שעל ארץ עמון ומואב נאמר בתורה כי ירושה לבני לוט נתתי וגו' ומ"מ כשכבש מהם סיחון מארצותם חלק מארצותם קנה ולא נקרא אותו חלק ארץ עמון ומואב אלא ארץ סיחון. וא"כ לכאורה א"א לומר שלכל אחד מישראל בכל זמן יש ד' אמות בא"י אלא שההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו לזרעך אתן את הארץ הזאת היא עושה את נתינת א"י לישראל כדין הקדש שמרשותו אין דבר היכול להפקיע ואפילו כיבוש. 

[מפי מרן הרב זצ"ל] 

Humility - Part 3

הענוה מנמיכה את הדעת העליונה של האדם, ומורידה את אורה לעומק עומקה של נשמתו, ועל ידי זה מכיר הוא את האמת לאמתה. וכפי רוב הענוה, האמת האלהית מתגלה אליו. וכל הדיעות הרעות ותולדותיהן, וכל מיני דרכי עבודה זרה, הכל נובעים הם ממקור המשחת של הגאוה, שהיא מרימה את הלב, ואינה מניחה להאור של הנשמה לחדור לעומק העצמיות של האדם, ונשאר כולו שקוע באפילה. ולפי רוב הגאוה, ככה יגדל סילוק האור של הדעת, וככה יגדל הזדון והשקר. זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון.

[קובץ ג' ק"ב] 

Bibi Good Or Bad?

Wow!! At the 1 hour and 53 minute mark, the interviewer asks my old but good friend Eli Groner, former General Director of Binyamin Netanyahu's office, if he would define Bibi's reign as "ויעש הרע בעיני השם" or "ויעש הטוב בעיני השם"?

Listen to his very revealing answer!!!

Humility - Part 2

מסילת ישרים פכ"ב 

הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה.

We already spoke earlier on the disgrace of arrogance, and by inference, we learned on the praiseworthiness of Humility. Let us now explain Humility in a more fundamental manner and arrogance will become clarified by itself.

הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה.

The general matter of Humility is for a person not to attribute importance to himself for any reason whatsoever. This is the exact opposite of arrogance and the effects that result from this are the opposite of those that result from arrogance.

וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים.

When we examine closely, we will find that Humility is dependent both on thought and deed. For at first, a person needs to become humble in his thoughts and only afterwards, can he conduct himself in the ways of the Humble.

כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. ונבאר עתה החלקים האלה.

This is because, if he is not yet humble in his thoughts and he wishes to be humble in his deeds, he will only become as one of the deceitful and evil "humble" men we mentioned earlier (ch.11), who belong to the class of hypocrites, the worst kind of evil men to be found in the world. Let us now explain these divisions.

הענוה במחשבה, הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהלה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו.

Humility in thought is for a person to contemplate and come to realize as truth that he is undeserving of praise and honor, and all the more so [unworthy] of being elevated over his fellow men. This is due to what he lacks and also to what [good] he has actually attained.

מפני מה שחסר ממנו: פשוט הוא כי אי אפשר לאדם באיזה מדריגה שיהיה מן השלימות שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו או מצד משפחתו וקרוביו או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז:כ), הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר עניני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם.

Due to what he lacks: this is evident, for it is impossible for a man, whatever level of perfection he may have reached, to not have many deficiencies, whether due to his nature, or due to his family and relatives, due to certain events that happened to him, or due to his own deeds. For "there is no righteous man on earth who does good and sins not" (Kohelet 7:20). All these are blemishes on a person which allow him no room whatsoever to become haughty. Even if he has attained many virtues, nevertheless these deficiencies are enough to obscure them.

הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל.

That which most brings a person to pride and arrogance is wisdom. For wisdom is a quality in a man himself, in his most noble faculty, namely, his intellect.

והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד מדברי חביריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו?

But, there is no sage that will not make mistakes and that will not need to learn from the words of his peers, and very often, even from his students. How then can he pride himself on his wisdom?

ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה וההתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא שבחק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, השור מושך בכחו לפי שחוקו הוא כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא, א"כ אין כאן להתנשא ולהתגאות.

One who possesses a straight intellect, even if he has merited to become a great sage and truly distinguished, when he looks and contemplates, will see that there is no room for haughtiness and pride. For behold, he who possesses high intelligence, who knows more than others, merely does what it is his nature to do. He is like a bird which flies upwards because of its nature, or an ox which pulls with its might because of its nature. So too for he who is wise. This is because his nature brings him to this. But for another person who is currently not as wise as him, if he had possessed natural intelligence like him, would also have become just as wise. Hence, there is no room to elevate and pride oneself in this.

אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, וכמאמר ריב"ז (אבות ב:ט): אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

Rather, if he possess great wisdom, behold, he is under duty to teach it to those in need of it, similar to the statement of Rabbi Yochanan ben Zakai: "if you learned much Torah, do not take credit for yourself since for this you were created!" (Avot 2:8).

אם עשיר הוא ישמח בחלקו, ועליו הוא לעזור למי שאין לו, אם גבור הוא לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים.

If he is wealthy, he may rejoice in his lot, but it is incumbent upon him to help those who do not have. If he is strong, he must help those who are weak and rescue the oppressed.

הא למה זה דומה למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה, וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאוה לפי האמת.

To what is this similar? To servants in a household where each one is charged with a matter and it is incumbent on each to stand on his appointed position to uphold the affairs and needs of the house. In truth, there is no place for pride here.

והנה זה העיון והתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו, אז יקרא עניו אמתי שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כענין דוד שאמר למיכל (שמואל ב' ז:כב): והייתי שפל בעיני.

Behold, this is the type of examination and contemplation proper for every person whose intellect is straight and not perverse. When this will become clear to him, he may be called a truly humble person, for he is humble in his heart and inner being. This is as David said to Michal: "I was lowly in my own eyes" (Shmuel II 6:22).

ואז"ל (סוטה ה ב): כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא:יט): "זבחי אלהים רוח נשברה",

Our sages, of blessed memory, said (Sotah 5b): "Rabbi Yehoshua ben Levi said: Come and see how great are the lowly of spirit, for when the Temple stood, a man brought a burnt-offering and earned the reward of a burnt-offering, a flour-offering and he earned the reward of a flour-offering; but as for him whose mind is lowly, Scripture ascribes it to him as though he had offered every one of the sacrifices; as it is said: The sacrifices of G-d are a broken spirit."

הרי זה שבח של נמוכי הרוח שהם ענוים בלבם ומחשבתם.

Behold, this is a praise of the lowly of spirit, who are humble in heart and in thought.

וכן אמרו עוד (חולין פ"ט א): "לא מרובכם מכל העמים" (דברים ז:ז) אמר להם הקב"ה: בני, אני חושק בכם שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח:כז), נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה (שמות טז:ז), נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהילים כב:ז).

They further said (Chulin 89a): "'It was not because you were greater than any people that the L-rd desired in you and chose you' (Devarim 7:7) - the Holy One, blessed be He, said to Israel, 'My sons, I desire you because even when I bestow greatness upon you, you humble yourselves before Me. I bestowed greatness upon Avraham, yet he said to Me, 'I am but dust and ashes' (Gen.18:27); Upon Moses and Aharon, yet they said: 'And we are nothing' (Ex.16:7); upon David, yet he said: 'I am but a worm and no man' (Tehilim 22:7)"

כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו בידעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרות שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד שאפילו באותם המצות עצמם שהשיג לא הגיע ודאי לתכלית האחרון.

All this because the man possessing a just heart does not allow himself to become seduced by any virtue which he comes to. This is due to truly knowing that because of this virtue, he does not emerge out of his lowliness, due to other defects inevitably within him. And furthermore, even in those mitzvot themselves which he attained, he certainly has not arrived at their ultimate goal.

ועוד אפילו לא יהיה בו חסרון אחר, אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו ההנשא כלל, כי הרי כל מעלה שהוא משיג, אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר.

Furthermore still, even if he had no other deficiency than of being flesh and blood, born of woman, this would be more than enough of a lowliness and inferiority, so that he will not find it at all befitting to pride himself. For any virtue he attains is nothing but a kindness of G-d on him, who wants to favor him despite that by his nature and physicality, he is extremely lowly and insignificant. Therefore, he must only thank He who is so gracious towards him and always humble himself more and more.

הא למה זה דומה לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל, כך ירבה הבושת שיבוש כן הדבר הזה בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך, וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קטז:יב): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי".

To what is this analogous? To a destitute pauper who receives gifts as a kindliness and cannot help not feeling shame. The more kindness he receives, the more shame he feels. So too is this matter analogous to every man whose eyes are opened and can see himself, when he attains virtues from G-d, blessed be He. This is as king David said: "what shall I repay G-d for all His kindliness to me?" (Tehilim 116:12).

וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם:

We have already learned about some men of great piety who, despite all of their piety, were punished for attributing credit to themselves.

נחמיה בן חכליה אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ג ב): מפני מה לא נקרא ספרו על שמו? מפני שהחזיק טובה לעצמו.

On Nechemia ben Chachalya our sages, of blessed memory, said: "why was his book not called by his name? Because he claimed credit for himself" (Sanhedrin 93b).

וכן חזקיה אמר (ישעיה לח:יז): הנה לשלום מר לי מר, לפי שענהו הקב"ה וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, וכמאמרם ז"ל (ברכות י): כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים.

Likewise Chizkiyahu said: "to peace it is bitterness for me" (Isaiah 38:17) since the Holy One, blessed be He, answered him: "I will defend this city to save it, for My sake and for the sake of My servant David" (Isaiah 37:35). This is as the statement of our sages: "whoever makes his request depend on his own merit, is shown that it was dependent on the merit of others" (Berachot 10b).

הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם.

This demonstrates that a person should not even take credit on his good deeds. How much more so, should he not feel proud and haughty for them.

ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב על לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד, ושאר החסידים שזכרנו,

However, all this is what is proper to set in one's heart for he who would be like Avraham, like Moshe, like Aharon, like David, and the other Chasidim we have mentioned.

אבל אנחנו יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבות שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו וכל חכמתנו כאין נחשבת.

But as for us who are orphans of orphans, we do not need all of this, for we have such an abundance of deficiencies. One does not need a great examination to see our lowliness and to realize that all of our wisdom is considered as nothing.

כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת, ולא יזוח עלינו לבנו חנם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן ודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל אלא הבושת והשפלות וזה פשוט.

For the greatest sage among us is no greater than one of the disciples of the disciples of the early generations. It is proper for us to truly understand and know this, so that our hearts should not become proud for nothing. Rather, we must realize that our understanding and intellect is extremely weak. Foolishness is strong by us and error is prevalent. What knowledge we possess is but a tiny bit of a tiny bit. Hence, certainly it is not proper for us to pride ourselves in the least but rather to feel shame and lowliness. This is obvious.

והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל.

HUMILITY OF DEED: We have spoken until now on Humility of thought. We will now speak on Humility of deed. This area divides into four parts: conducting oneself in lowliness, bearing insults, hating Rabbanut (authority over others) and fleeing honor, and granting honor to everyone.

האחד הוא בהתנהג בשפלות וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו.

Conducting oneself in lowliness: it is proper for this to be in one's speaking, walking, sitting and all of one's movements.

בדבורו, אז"ל (יומא פ"ו א): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא (קהלת ט:יז): דברי חכמים 

בנחת נשמעים, צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכה"א (משלי יא:יב): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (משלי יח:ג): "בבוא רשע בא גם בוז".

In one's speaking: our sages, of blessed memory, said: "one should always speak with other people in a gentle manner" (Yomah 86a). This is stated explicitly in scripture: "the words of the wise are heeded [when spoken] gently" (Kohelet 9:17). One's words should be of honoring [others] not of belittling them. Likewise scripture says: "he who belittles his fellow lacks sense" (Mishlei 11:12), and "when the wicked comes, there also comes contempt" (Mishlei 18:3).

בהליכתו, אמרו ז"ל (סנהדרין סח ב): שלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק.

In one's walking: Our sages, of blessed memory, said: "They sent word from Israel, Who is destined for the world to come? He who is meek, humble, stooping on entering and on going out" (Sanhedrin 88b).

ולא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו, וכן אז"ל (קידושין לא א): כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, וכתיב (ישעיה י:לג): ורמי הקומה גדועים.

One must not walk in an overly erect posture nor with excessive heaviness, heel to toe, rather as one going to his occupations. Likewise our sages, of blessed memory, said: "If one walks with an overly erect posture even for four cubits, it is as if he pushes against the feet of the Divine Presence" (Berachot 43b), and it is written: "and those of lofty height will be cut down" (Isaiah 10:33).

בשבתו, שיהא מקומו בין השפלים, ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא (משלי כה:ו): "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'", וכן אז"ל (בויקרא רבה פ"א): הרחק ממקומך ב' וג' מקומות ושב עד שיאמרו לך עלה ואל תעלה שיאמרו לך רד.

In one's sitting: that one's place be among the lowly and not among the prominent. This is likewise stated explicitly in scripture: "Do not glorify yourself before a king, and do not stand in the place of great men; for it is better that he say to you, 'Come up here', than to humble you before a prince..." (Mishlei 25:6-7). Likewise our sages of blessed memory said: "distance two or three places from your [proper] place and sit until you are told 'come forward!', rather than to go up until they tell you 'move back!'" (Vayikra Raba 1:5).

ועל כל המקטין עצמו אז"ל (ב"מ פ"ה ב): כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא.

Regarding those who diminish themselves, our sages of blessed memory, said: "whoever diminishes himself for the sake of Torah in this world is made great in the World to Come" (Bava Metzia 85b).

וכנגד זה אמרו (יל"ש יחזקאל שסא): "הסר המצנפת והרם העטרה" (יחזקאל כא:לא) כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא, ומינה להפך מי שהוא קטן בעולם הזה זמן גדולתו לעולם הבא.

And corresponding to this they said (Yalkut Shimoni Yechezkel 361): "'[So said the L-rd G-d:] I shall remove the turban and lift off the crown [the humble will be uplifted, and the high will be humbled]' (Yechezkel 21:31) - whoever is great in this world will be small in the World to Come". We also learn the opposite: if one is small in this world, his time of greatness will be in the World to Come.

ואמרו (סוטה ה א): לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני וזה מפני שפלותו.

And our sages of blessed memory said: "Man should always learn from the mind of his Creator; for behold, the Holy One, blessed be He, ignored all the mountains and heights and caused His Shechinah to abide upon Mount Sinai" (Sotah 5a). This was because of Mount Sinai's lowliness.

וכן אמרו (ר"ה י"ז א): "לשארית נחלתו" (מיכה ז:יח) למי שמשים עצמו כשירים.

Likewise they said: "'for the remnant of His inheritance' (Michah 7:18) - for him who makes himself a mere remnant" (Rosh Hashana 17b).

החלק הב' הוא סבילת העלבונות, והנה בפירוש אמרו ז"ל (ר"ה י"ז א): למי נושא עון למי שעובר על פשע.

BEARING INSULTS: The second division of humility is in bearing insults. Behold, our sages, of blessed memory, explicitly said: "Who is forgiven iniquity? He who overlooks transgression" (Rosh Hashana 17b).

ואמרו עוד (שבת פ"ח ב): הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה:לא).

They further said (Shabbat 88b): "Those who are insulted but do not insult back, hear themselves insulted but do not answer back... of them scripture says: 'But they who love Him shall be as the sun when it goes forth in its might' (Shoftim 5:31) ".

וספרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא ז"ל (נדרים ס"ו ב):

Our sages told us about the great humility of Bava ben Buta saying:

ההוא בר בבל דסליק לא"י נסיב אתתא, א"ל בשילי לי וכו' עד זיל תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה, א"ל מה הדין דעבדת? א"ל כך צוני בעלי, אמר עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.

"A certain Babylonian went up to Israel and took a wife [there]. 'Cook for me two hooves', he requested, [misunderstanding his language] she boiled him two lentils, which made him angry. The next day he said, 'Boil me a lot', so she boiled him a huge amount. 'Go and bring me two small pumpkins'; so she went and brought him two candles. 'Go and break them on the head of the Baba (threshold)... So she went and broke them on the head of Baba ben Buta. He said to her, 'What is the meaning of what you have done?' - She replied, 'Thus my husband commanded me.' He said to her: 'You have fulfilled your husband's will, may the Almighty grant you two sons like Baba ben Buta" (Nedarim 66b).

והלל כמו כן ספרו מרוב ענותנותו (שבת ל ב): זה לשונם: ת"ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו'.

Likewise our sages told us about the great humility of Hillel saying: "Our Rabbis taught: A man should always be humble like Hillel..." (Shabbat 30b).

ור' אבהו אחרי רוב ענותו מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי לקרא עניו, זה לשונו (סוטה מ' א): א"ר אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא, כיון דחזינא לר' אבא דעכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו ענותנא אנא.

Likewise Rabbi Abahu, despite his great humility, found that he had not yet reached the point where he may be fittingly called a humble person, as our sages told: "Rabbi Abahu said: At first I used to think that I was humble; but when I saw R. Abba of Akko offer one explanation and his interpreter offer another [to the audience] and he was not bothered, I considered that I was not humble" (Sotah 40a).

שנאת הרבנות ובריחת הכבוד, משנה ערוכה היא (אבות א:י): אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואמרו עוד: הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, ואמרו (כעין זה עירובין י"ג ב): כל הרודף אחר הכבוד בורח ממנו, ואמרו עוד (פסיקתא רבתי): אל תצא לריב מהר, (משלי כח:ח) לעולם אל תהי רץ אחר השררה למה פן מה תעשה באחריתה, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם.

HATING RABBANUT: Hating Rabbanut (authority over others) and fleeing from honor: This is an explicit Mishna (Avot 1:10): "love work, hate Rabbanut". They further said: "One whose heart is frivolous in handing down rulings is a fool, wicked and arrogant" (Avot 4:7), and "whoever chases after honor, honor flees from him" (Eruvin 13b), and "'Do not go out quickly to quarrel (Riv)' (Mishlei 25:8) - do not run after rulership, Why not? [the verse continues:] 'for what will you do in the end' (ibid), the next day people will put questions to you, and what will you answer them?" (Pesikta Rabati 22:4);

עוד שם רבי מנחמא בשם רבי תנחום כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה.

Also there "Rabbi Menachem in the name of Rabbi Tanchum: 'whoever takes on himself a position of authority in order to derive benefit from it, is like an adulterer who derives pleasure from the body of a woman".

עוד שם א"ר אבהו אני נקראתי קדוש (רצה לומר הקב"ה), הא אם אין בך כל המדות הללו שיש בי, לא תקבל עליך שררה.

Also there "I (G-d) am called 'holy', thus if you do not possess all of My traits, do not accept a position of rulership upon yourself!".

ותלמידי ר"י יוכיחו, שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל עליהם שררה, הוא מה שאמרו ז"ל (הוריות י א): כמדומין ששררות אני נותן להם וכו'.

The disciples of Raban Gamliel demonstrate this, for they were in financial need due to poverty and nevertheless did not want to accept a position of rulership. This is what was stated in the chapter "Kohen Mashuach": (Horayot 10a): "Do you imagine that I offer you rulership? It is servitude that I offer you!".

ואמרו עוד (פסחים פז ב): אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, ומנלן מיוסף שמפני שהנהיג עצמו ברבנות מת קודם אחיו (ברכות נה א).

They further said: "Woe to rulership for it buries (slays) its possessor" (Pesachim 87b). From where do we learn this? From Yosef, for because he conducted himself in rulership, died before his brothers (Berachot 55a).

כללו של דבר אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם. ואם לאו, ואשמם בראשיכם כתיב (דברים א:יג) - (דברים רבה א:י)

The general principle in the matter: Rabbanut is nothing but a heavy burden on the shoulders of its bearer. For as long as a man is sitting alone in his house, merely a part of humanity, he is held accountable only for himself. But once he assumed a position of Rabbanut and dominion, already he is held accountable for every person under his authority because it is incumbent on him to watch over all of them, pasture them with knowledge and understanding, and straighten their deeds. If he does not do so, our sages declared - "their sins are inscribed on your head"(Midrash Devarim Rabba 1:13).

והכבוד אינו אלא הבל הבלים המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו ודאי שימאס בו וישנאו, והתהלות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח, כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת אינו אלא מתבושש ומתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם, אלא שיעמיסו עליו תהלות שקר, למען יכלם יותר.

HONOR: Honor is nothing but vanity of vanities. It forces a person to act against his will and against the will of his Maker, and to forget all of his duties. He who recognizes it will certainly abhor and hate honor. The praises which other people call him will be a burden on him. For when he sees them heaping praises on what he in truth does not possess, he only feels embarrassment, sighing not only on the evil that he lacks these virtues, but also in that they burden on him false praises in order to humiliate him even more.

החלק הד' הוא חילוק הכבוד לכל אדם, וכן שנינו (אבות ד:א): איזהו מכובד המכבד את הבריות, ואמרו עוד (פסחים קיג ב): מנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו דבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד וכו'.

HONORING OTHERS: The fourth division is granting honor to every person. Likewise we learned "who is honorable? He who honors others" (Avot 4:1). They further said: "from where do we know that a person who knows that his neighbor is greater than himself in even one respect must show him honor?..." (Pesachim 113b).

ועוד שנינו (אבות ד:טו): הוי מקדים בשלום כל אדם, ואמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם ואפילו גוי בשוק. (ברכות יז א).

We also learned: "'be first to greet every man' (Avot 4:15) - our sages reported of Rabbi Yochanan ben Zakai that no man ever preceded greeting him, not even a gentile in the marketplace" (Berachot 17a).

ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו, וכבר ספרו ז"ל (יבמות ס"ב ב): מכ"ד אלף תלמידי ר"ע שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה.

One is under duty to grant honor to his fellow men, whether in speech or in deed. Our sages, of blessed memory, already told us about the 24,000 disciples of Rabbi Akiva who died because they did not grant honor to each other (Yevamot 62b).

וכמו שהבזיון הוא דבר מתיחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו, בבוא רשע בא גם בוז (משלי יח:ג), כי הכבוד מתיחס אל הצדיקים, כי הכבוד שוכן עמהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה כד:כג): ונגד זקניו כבוד.

Just as contempt is associated with the wicked, as in the verse we mentioned earlier "When a wicked man comes, there also comes contempt" (Mishlei 18:3), so is honor associated with the righteous. For honor resides with them and does not separate from them, and it is written: "and before his elders there is honor"(Isaiah 24:23).

והרי נתבארו חלקי הענוה הראשיים ופרטיהם בכל פרטי המינים המתרחבים והולכים לפי הנושאים, ולפי העתים והמקומות, ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א:ה).

We have explained the main divisions of humility. Their particulars are like all other such matters which expand and branch out depending on the times, places, and circumstances - "let the wise man hear and increase understanding" (Mishlei 1:5).

והנה זה ודאי שהענוה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות, כי העניו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, ועוד שחברת העניו נאה עד מאד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה. אשרי מי שזוכה למדה זו, וכבר אמרו (ירושלמי שבת א:ג): מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, כי כל החכמה כולה לא יערכנה, וזה ברור.

There is no doubt that humility removes many stumbling blocks from a man's path and draws him near to many good things. For the humble person will be little concerned with worldly matters and not envy its vanities. Furthermore, the company of a humble person is extremely pleasant and the public derives pleasure from him. Perforce he will not come to anger and disputes. Rather he does everything quietly and tranquilly. Fortunate is he who has merited this trait. Our sages, of blessed memory, already said: "that which wisdom made a crown on its head, humility made as the heel of its sandal" (Yerushalmi Shabbat 1:3), for all wisdom cannot compare to it. This is clear.

Chapter 23 כ״ג

שנים הם המרגילים את האדם על הענוה, הרגילות וההתבונן.

The are two things that habituate a person to Humility: habit and contemplation.

הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגד צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענוה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי.

Habit: that a person habituate himself slowly, slowly to conduct himself in lowliness, in the manner we discussed previously, to sit in lower places, to walk at the rear of the group, to wear modest clothing, namely, clothing that is dignified but not glorious. When a person habituates himself in this manner, slowly, slowly, humility will enter in his heart until it will be implanted properly.

כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא קשה עליו לעקור מעיקרה הנטיה הטבעית הזאת, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשיך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך, וכענין שביארנו בזריזות, שכל זה נכלל במאמרם ז"ל (ברכות י"ז א): לעולם יהא אדם ערום ביראה, דהיינו שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטייתו עד שינצחם.

Since the nature of a man's heart is to become proud and haughty, it is difficult for him to root out this natural tendency at its source. But by performing external actions that are under his control, he will slowly, slowly draw in his inner being the matter which is not so much in his control. This is similar to what we wrote in Zeal. All this is included in the statement of our sages, of blessed memory, "a man should always be cunning in the fear of heaven" (Berachot 17a), namely, that one seeks out strategies to employ against his nature and tendencies until he vanquishes them.

אך ההתבונן הוא על ענינים שונים, האחד הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (פרקי אבות ג:א): דע מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

The contemplation, however, is on various matters. One of them is brought in the statement of Akavia ben Mehalelel: "know from where you came - from a putrid drop; and where you are going - to a place of dirt, worms, and maggots; and before whom you are destined to give a judgment and accounting - before the supreme King of kings, the Holy One, blessed be He" (Avot 3:1).

כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאוה ועוזרים אל הענוה, כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לינשא כלל אלא ליבוש וליכלם.

For in truth, all these thoughts are counter to arrogance and they foster humility, because when a man looks at the lowliness of his physicality and the baseness of his origin, he will have no reason whatsoever to be haughty but only to feel shame and humiliation.

הא למה זה דומה לרועה חזירים שהגיע למלוך, כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים אי אפשר לו שיתגאה. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת, כל שכן שיכנע גאונו וישכח שאון גאותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושת וכלימה.

To what is this similar? To a pig-herder who rose to become the king. As long as he remembers his early days, it will be impossible for him to become arrogant. Likewise, when one considers that at the end of all his greatness, he will return to the earth to be food for maggots, all the more so will his pride be submitted and his roaring arrogance quieted. For what is his good and his greatness if his end is shame and dishonor?

וכשיחשוב עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה, בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה בסוד קדושים משרתי גבורה גבורי כח עושי דברו אשר אין בהם כל מום, והוא עומד לפניהם גרוע פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו הירים ראש? היהיה לו פתחון פה? וכי ישאלוהו איה איפוא פיך, איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך.

And when he contemplates further and pictures in his mind the moment he enters before the great Beit Din of the heavenly host, when he finds himself before the King of kings, the Holy One, blessed be He, who is absolutely pure and holy, in the midst of the assembly of holy ones, mighty servants, strong in power, obeying His word, without any blemish whatsoever, and he stands before them, base, lowly, and petty in and of himself, defiled and polluted due to his deeds. Will he then raise his head? Will he have what to answer? And when they ask him: "where has your mouth gone? Where is the pride and honor which you assumed in your world?"

מה יענה או מה ישיב על תוכחתו, הנה ודאי שלו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאוה ולא תשוב אליו עוד.

What will he answer? What will he reply to this rebuke? Behold, certainly if for one moment, a person were to visualize in his mind this truth with a true and strong picture, all of his arrogance would blast off in flight, never to return.

השני הוא ענין חילוף תולדות הזמן ורוב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד, והמכובד לנקלה, ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום, איך יגבה לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו, כמה מיני חולאים יכולים ח"ו לבוא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת. כמה צרות ח"ו יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפנמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים.

The second contemplation is on the shifting of circumstances over time and their many changes. For the rich man may easily become poor, the ruler a slave, the honorable lowly. If one can so easily fall to a situation which is today disgraceful in his eyes, how can his heart pride on his current situation in which he is not assured of?! How many kinds of illnesses can, G-d forbid, strike a person which would necessitate him to plea others to help him and assist him to relieve his situation a bit. How many troubles can befall him such that he would need to beseech many people to save him when previously he sometimes despised to greet them?

ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו, כדאי הם להסיר מלב האדם גאותו ולהלבישו ענוה ושפלות.

These are things we see with our own eyes on a daily basis. They are enough to remove arrogance from a man's heart and clothe him with humility and lowliness.

וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך, וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה ודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבבו, וכן הוא אומר (ירמיה לא:יז-יח): שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו', כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בושתי וגם נכלמתי וגו'

And when a man contemplates further on his obligation to G-d, blessed be He, and to what extent it is neglected by him and how much he is lax in it, certainly he will feel shame and not arrogance, humiliation and not elevation of heart. Likewise scripture says: "I have indeed heard Ephraim grieving... for after my repentance I have regretted; and after I realized, I smote my thigh; I felt ashamed and disgraced" (Yirmiyahu 31:17-18).

ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי, ורוב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמתית. על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת, ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן יכשל, והוא משאמרו ז"ל (אבות ד:א): איזהו חכם הלומד מכל אדם, וכן הוא אומר (משלי יב:טו): שומע לעצה חכם.

Above all, one should always contemplate to recognize the weakness of human intellect and its great many errors and falsehoods, how it is always nearer to error than true knowledge. Therefore, he should always fear this danger, and seek to learn from every person, always listening to advice, lest he stumble. This is what our sages, of blessed memory, said: "Who is wise? He who learns from all men" (Avot 4:1), and scripture says "he who hearkens to counsel is wise" (Mishlei 12:15).

אך מפסידי המדה הזאת הוא הריבוי והשביעה בטובות העולם הזה, וכענין הכתוב שבפירוש אומר (דברים ח:יב): פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו'.

The detriments of this trait are abundance and satiation in the good of this world, similar to what scripture states explicitly: "lest when you have eaten and become sated [and built good houses...] and your heart grows haughty..." (Devarim 8:12-14).

על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים, למען השפיל יצר הגאוה אשר איננו מתגבר אלא מתוך הרבוי, וכענין שאז"ל (ברכות ל"ב): אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

Therefore the pious deemed it good for a man to afflict himself sometimes, in order to put down the evil inclination of arrogance, which grows strong only through abundance, similar to what our sages, of blessed memory, said: "a lion does not roar over a basket of straw but over a basket of meat" (Berachot 32a).

והנה בראש כל המפסידים הוא הסכלות ומיעוט הידיעה האמתית, כי תראה שאין הגאוה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר.

At the head of all the detriments to humility is foolishness and lack of true knowledge. You can observe that arrogance is found most prevalently among those who are most foolish.

ורז"ל אמרו (סנהדרין כ"ד א): סימן לגסות הרוח עניות התורה. וכן אמרו (זהר בלק): סימן דלא ידע כלום שבוחי. ואמרו עוד (ב"מ פה ב): אסתרא בלגינא קיש קיש קריא. עוד אמרו (ב"ר טז:ג): שאלו לאלני סרק מפני מה קולכם נשמע? אמרו הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר.

And our sages, of blessed memory, said "a sign of arrogance is poverty of Torah" (Sanhedrin 24a). And likewise they said: "a sign of not knowing anything is self-praise" (Zohar Balak 49b); and "one coin in a pitcher cries out 'rattle, rattle'" (Bava Metzia 85b); and "the barren trees were asked: 'why are your voices heard?' they replied: 'would that it were that our voices will be heard and we will be remembered'" (Bereishis Raba 16:3).

וכבר ראינו שמשה שהוא מובחר שבכל האדם היה עניו מכל האדם.

We have already seen that Moses, the greatest man that ever lived, was also the most humble.

עוד ממפסידי הענוה הוא ההתחברות או ההשתמש בני אדם חנפים אשר לגנוב לבו בחנפותם למען ייטב להם ישבחוהו וירוממוהו, בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד התכלית, ובהוסיף עליו מה שאין בו כלל, ולפעמים שמה שיש בו הוא ההפך ממה שמשבחין אותו.

Another of the detriments of humility is associating with or being served by flatterers, who try to steal a person's heart with their flattery in order to benefit themselves. They will praise and exalt him by exaggerating to the extreme whatever virtues he possesses and by adding to this, virtues he does not at all possess. Sometimes what he does possess is the very opposite of what they praise him for.

והנה סוף סוף דעת האדם קלה, וטבעו חלש ומתפתה בנקל, כל שכן בדבר שאיליו הוא נוטה בטבע, על כן בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שהוא מאמין לו, יכנסו בו כארס ועכס, ונמצא נופל ברשת הגאוה ונשבר.

The end of the matter is that a man is light-minded, his nature is weak, and he is easily seduced. This is especially so for something to which his nature inclines. Therefore when he hears these things said by someone he trusts, it will enter into him like the venom of a snake and he falls into the net of pride and becomes broken.

הרי לנו (מ"ב י"ב:ג): יואש אשר הטיב לעשות כל ימי הורהו יהודע הכהן רבו, ואחרי מות יהוידע באו עבדיו והתחילו להחניף לו ולהגדיל הילוליו, עד שדימוהו לאלוה, אז שמע המלך אליהם.

For example, we see by Yoash [ben Achazya king of Judah] (Shemot Raba 8:2) who acted good all the days he was taught by his teacher Yehoyada HaKohen. But after the death of Yehoyada, his servants came and began to flatter him and magnify praises of him until they likened him to a god; "Then the king hearkened to them" (Divrei Hayamim II 24:17).

ותראה זה הדבר בבירור כי רוב השרים והמלכים או כל בעלי היכולת יהיו באיזה מדריגה שיהיו נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם.

You can see clearly that most high officials and kings or other people in positions of power, regardless of their rank, stumble and become corrupted by the flattery of their subordinates.

על כן מי שעיניו בראשו, יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ, או לפקיד על ביתו, ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתיו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו, ודוד המלך ע"ה אומר (תהלים קא:ו-ז): "לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה הולך בדרך תמים הוא ישרתני".

Therefore he whose eyes are on his head (Kohelet 2:14), should be more watchful to scrutinize the deeds of someone who he wishes to acquire as a friend, advisor, or workers over his household than he is watchful to scrutinize his food and drink. For his food and drink can only damage his body while his friends and workers can destroy his soul, belongings and all of his honor. King David peace be unto him said: "He will not dwell within my house, he who practices deceit. He who follows the way of the innocent, he will serve me" (Tehilim 101:6-7).

ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חבירים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר, ועל זה נאמר (משלי כד:ו): ותשועה ברוב יועץ.

The only good then is for a person to seek out honest friends who will enlighten his eyes to what he is blind and will rebuke him out of love, thus rescuing him from all evil. For what a man cannot see due to his inability to see fault with himself, they will see and understand and warn him, and he will be protected. On this scripture says: "in abundance of counselors there is salvation"(Mishlei 24:6).

[Translation from Sefaria]