בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "וטבוח טבח והכן", ואמרי' בחולין צ"א א' "וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה". וכ' רש"י ז"ל שם בד"ה ופרע, "שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצוות היו דאע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם", והשלטי גיבורים ז"ל בשבת על הגהות המרדכי ז"ל רמז תנ"ו כ' דטב'ח והכן' אותיות חנוכה ע"כ בעז"ה בעמדינו בעיצומם של הימים הקדושים ימי החנוכה נכתוב ענין הנוגע לדין שחיטת קטן.
בריש חולין תנן "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה". ומוכח דשחיטת קטן שחיטה כשרה היא, ואם ברירא לן שלא קלקלו את השחיטה מותר לאכול משחיטתן.
והנה לקמן י"ג א' תנן "שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא", והתוס' בחולין ג' ב' ד"ה קסבר, כתבו דטעמא דשחיטת גוי פסולה נלמד מדכתיב וזבחת ואכלת דרק מי שמצווה על הזביחה מותר לאכול משחיטתו יעו"ש. ולפי"ז הק' הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת ח"ב אות ג', מהא דאמרי' בגיטין מ"ה ב' דס"ת תפילין ומזוזות שכתבן קטן פסולין דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וקטן כיון דאינו בקשירה דפטור ממצות תפילין אינו בכתיבה ופסול לכתוב, וא"כ בשחיטה נמי נימא הכי, כיון דהקטן אינו מצווה על הזביחה יהא אסור לאכול משחיטתו.
ומצינו בדברי האחרונים ז"ל כמה דרכים ליישב קושיא זו, ולא אזכיר אלא מקצתם לאשר כמה הילכתא גיברתא איכא למשמע מינייהו, ואכתוב גם את אשר חנני השי"ת ליישב הקושיא.
א] הפמ"ג ז"ל תי' וז"ל, "צ"ל דמ"ע קום ועשה רחמנא פטרי' לגמרי לקטן, משא"כ ל"ת קטן חייב אלא דלאו בני דיעה הוה, ואת"ל פטור מ"מ אחרים אסורים ליתן לו, הוי בר זביחה".
והנה חדית לן הפמ"ג ז"ל בתי' הראשון ב' חידושים חידוש ע"ג חידוש, חדא, דבמצוות ל"ת הקטן מוזהר ע"ז ולא נתמעט אלא מעונש, ומה"ט נחשב כאיתי' בתורת זביחה דמוזהר שלא לאכול נבילות, תו חדית לן דלא אמרי' דקטן אינו בר מצוה וחיוב כלל, אלא קטן מישך שייכא בחיוב וקיום מצוות עשה, אלא דרחמנא פטרי', והילכך לגבי תפילין כיון דרחמנא פטרי' נחשב כאינו בתורת קשירה ולפיכך פסול לכתיבה מהקישא דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה.
והי' מקום לומר דאין כונת הפמ"ג ז"ל לזה, אלא כונתו ז"ל דגבי איסורים גם קטן שאינו מצווה מ"מ גם כלפיו נחשב הדבר לדבר איסור. משא"כ מ"ע דאם הוא אינו מצווה שוב אין לו שום שייכות במצוה, אך זה אינו, דזה כתב בתי' השני, ודו"ק.
והנה כבר קדמו בזה, התבואות שור ז"ל בסי' א' סקמ"ט, שכ' בסוגריים שם להוכיח דקטן מוזהר על מצוות ל"ת, מהא דאמרי' בסנהדרין נ"ה ב' דקטנה שנבעלה במזיד לערוה דינה כמזיד והי' לה להתחייב מיתה לולי שהתורה חסה עלה יעו"ש בתבו"ש, והנה מכח ראי' זו הרי מוכח דהוי מעשה עבירה ממש, אולם הגרעק"א ז"ל בתשו' תנינא סי' קל"ד פשיט"ל לאידך גיסא דלא רמיא על הקטן לא מצוות ולא חיובים, ואכמ"ל.
ונסתפקתי בכונת דברי הפמ"ג ז"ל, האם החילוק הוי בין מצות עשה למצות ל"ת, או דילמא החילוק הוי בין קום ועשה לשוא"ת, דהתורה פטרה את הקטן מעשיית מצוה, אבל להיזהר ממצות ל"ת שקיומה בשב ואל תעשה גם קטן מוזהר ע"ז [ומצינו כן לענין סומא לר' יהודה דיליף בב"ק פ"ח ב' דפטור מכל המצוות, וכ' הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת ח"ג אות כ"ט והגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד ס"א דלא פטרה התורה את הסומא אלא ממצות עשה ולא ממצוות ל"ת] ומגוף דברי הפמ"ג ז"ל הנ"ל נראה דהחילוק הוי בין קו"ע לשוא"ת.
ולפי"ז נמצינו למדים, דאותם מצוות ל"ת שקיומם בקו"ע, וכגון איסור בל יראה, או ל"ת דלא תוכל להתעלם גבי אבידה, קטן פטור לגמרי. וכן לאידך גיסא, מצוות עשה שקיומם בשוא"ת, וכגון שביתה בשבת וביו"ט גם הקטן מוזהר ע"ז, ואע"ג דבלא"ה מוזהר מכח הל"ת שיש בהם, מ"מ נפק"מ לשביתת בהמתו שאין בה אלא מצות עשה, ולהנ"ל הקטן מוזהר ע"ז והבי"ד מצווים להפרישו למאן דס"ל בשבת קכ"א א' דקטן אוכל נבילות בי"ד מצווים להפרישו.
אמנם א"כ קשיא טובא, דלפי"ז מצוות אבילות [לבר מקריעה] דהוא בשוא"ת קטן שפיר חייב, וצ"ע מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל ומדברי הרא"ש ז"ל במועד קטן פ"ג סי' צ"ו גבי דיחוי במצוות דמוכח להדיא דקטן פטור ממצות אבילות, ואין זה רק פטור מעונש, וצ"ע.
איברא, גם אם נימא דכונת הפמ"ג ז"ל לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה ואין כונתו ז"ל לחלק בין קו"ע לשוא"ת, אכתי קשיא מדברי מהר"ם והרא"ש ז"ל שם, דהא כתבו דלענין מצות שמירת שבת שייך ענין דיחוי במצוות, לולי הטעמים שהזכירו שם, והשתא לדעת הפמ"ג ז"ל דבמצות ל"ת קטן חייב, א"כ מה ענין דיחוי למצות שבת הא קטן מוזהר על מצות ל"ת דשבת, והתם איירי להדיא לענין איסור מלאכה בשבת, וצ"ע.
ובגוף דברי הפמ"ג ז"ל דקטן מוזהר על מצוות ל"ת וגם במצוות עשה הי' שייך לחייבו לולי שפטרתו התורה, הנה לפי"ז נמצא חידוש דין, למאי דקאמר רב אדא בר אהבה בברכות כ' ב' דנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, דילפי' מהקישא כל שישנו בשמור ישנו בזכור, וכן אמרי' בפסחים מ"ג ב' דנשים חייבות באכילת מצה מדאורייתא דילפי' מהקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכול מצה. והשתא לדברי הפמ"ג ז"ל דהקטן שייך במצוות אלא דרחמנא פטרי', הי' מן הדין דקטן חייב בקידוש ובמצה דבזה איכא הקישא לחייבו. ואל תתמה על זה, דהרי כ' הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד סי' א' על הט"ז סקי"ז, לענין סומא לדעת ר' יהודה דפטור מכל המצוות מ"מ כיון דחייב במצות ל"ת חייב נמי בקידוש ובמצה מכח ההיקש,
והא ודאי ליתא, דהא כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מחמץ ומצה ה"י, וז"ל "הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה" ומוכח להדיא דאין הקטן חייב אלא משום מצות חינוך, וצ"ע.
ב] תו כ' הפמ"ג ז"ל ליישב הקושיא מתפילין, דגם אם נימא דקטן אינו מוזהר על מצוות ל"ת, מ"מ כיון דאסור להאכיל קטן נבילות מיקרי בר זביחה. ומקור הדבר מדברי הש"ך ז"ל ביור"ד סי' א' סקכ"ז, שהביא דעת הלבוש ז"ל דשחיטת קטן פסולה דלא מיקרי בר זביחה וכדינא דשחיטת הגוי, והעיר עליו הש"ך ז"ל דשאני עו"כ דאינו מצווה על השחיטה אבל קטן מצווה דאסור לו לאכול בלא שחיטה. וכ' הפמ"ג ז"ל שם בשפ"ד דכונת הש"ך ז"ל דהיינו משום אחרים מוזהרים שלא להאכילו, [ולא ידענא אמאי לא פירש דברי הש"ך ז"ל דהקטן מוזהר על לאוין וכדכ' בפתיחה כוללת בתי' הראשון הנ"ל] וכבר כ"כ המהרי"ל ז"ל בתשו' סי' קצ"ו לענין חרש ושוטה יעו"ש, והנודע ביהודה ז"ל בתנינא או"ח סי' א' כתב דתי' זה ניחא רק אם נימא דהא דאסור לספות איסור לקטן הוי מדאורייתא. [עי' בדברי הפמ"ג ז"ל או"ח סי' שמ"ג מש"ז אות א' שכ' דיתכן דהטור ז"ל ס"ל דספיה באיסורי תורה לבד מדם טומאה ושרצים הוי רק איסור מדרבנן].
ויש להעיר ע"ז מהא דכ' המג"א ז"ל בסי' תר"מ סק"ב כפי שביארו המחצית השקל ז"ל דגם במצות אכילה בסוכה אסור להאכיל קטן חוץ לסוכה, ומוכח דס"ל דגם בביטול מצות עשה איכא איסור ספי' [ועי' בדברי המג"א ז"ל סי' רס"ט סק"א], ולפי"ז ליתא לתי' דהפמ"ג ז"ל דא"כ גם לענין תפילין מיקרי בר קשירה [ואע"ג דלא יצויר ענין ספיה בתפילין מ"מ סגי בהא דגם במ"ע שייך ענין ספיה].
מיהו זה תליא בספיקת הפמ"ג ז"ל גבי אוכל חוץ לסוכה, אי הוי רק ביטול מצות עשה ועובר בשב ואל תעשה שמבטל מצות סוכה, או דילמא הוי עבירה בקו"ע, והרי מדברי הפמ"ג ז"ל גופי' באו"ח סי' תר"מ במש"ז אות י' ואות ט"ו נראה דנקט דהוי עבירה בקו"ע, וא"כ שפיר י"ל דהפמ"ג ז"ל דס"ל דבמצ"ע ליכא ספי', לטעמי' אזיל, דליכא למילף מסוכה לתפילין, דשאני סוכה דהוי קו"ע ושפיר שייך ספיה בזה משא"כ תפילין.
ג] האחיעזר ז"ל בח"ג סי' פ"א אות י"ב, כתב לתרץ וז"ל "אולם נראה העיקר דקטן הוי בר זביחה לכשיגדיל ולא דמי לתפילין דקטן פסול לכתיבת תפלין משום דאינו בקשירה, דהתם הוי מצוה חיובית לכל יום ויום, וכיון דכ"ז שהוא קטן אין עליו חיוב מצוה זו הוי אינו בקשירה משא"כ בשחיטה וכו'. ועוד נראה, דהא נבילה זו עצמה תיאסר על זה הקטן לכשיגדיל, משא"כ בתפלין דכל יום הוא חיוב מיוחד בפ"ע ומשום מה שיתחדש עליו חיוב בגדלותו לא מיקרי ישנו בקשירה עכשיו בקטנותו שאין עליו חיוב המצוה" וכבר דרך בכעין זה החכמת אדם ז"ל בבנ"א סי' א' אות א', [והגר"ש לנדא ז"ל בהגהה לתשו' נוב"י תנינא או"ח ס"א כ' איפכא, דחרש הוי בר זביחה דמיד אם יתפקח הוא מצווה ועומד משא"כ קטן דכ"ז שאינו בן י"ג אינו עתיד להתחייב].
וקשיא לי בדברי האחיעזר ז"ל, דהנה בפרשתינו כתוב "וטבח טבח והכן וגו' ויעש האיש כאשר אמר יוסף", והדעת זקנים לבעלי התוס' ז"ל הביא מדברי התנחומא ד'האיש' הי' מנשה והי' באותו זמן בן תשע שנים יעו"ש, והנה מדכתיב ויעש האיש משמע דמנשה שחט, והשתא תיקשי היאך מנשה שחט הי' הי' קטן, ובזה ליכא למימר דעתיד להגיע לכלל חיוב, דזה אינו, דהא גם כשהגדיל מנשה לא הי' מצווה על השחיטה, דנהי דהשבטים הקדושים ע"ה קיימו כל המצוות מ"מ לא בתורת חיוב אלא בתורת קיום.
ונלע"ד בעז"ה ליישב, הנה באמת טפי איכא להק' היאך אכלו כלל בשר שחוטה הרי כל העולם היו פסולים לשחוט דלא הוו בר זביחה, ובע"כ לומר דכיון דהשבטים גופייהו לא נצטוו עדיין על השחיטה אלא דעשו כן משום העתיד שיצטוו ישראל אחרי מתן תורה, א"כ הרי לאחר מתן תורה הוו באמת בר זביחה דיצטוו על השחיטה, והגע בעצמך הא דהאבות הק' ע"ה קיימו מצות תפילין ותיקשי היאך הי' להם תפילין הא כל העולם היו פסולים לכתוב תפילין דאינם בקשירה, ולדברינו ניחא מאד.
והשתא לפי"ז א"ש נמי הא דמנשה שחט, דכיון דלאחר מתן תורה קטן כשר לשחוט משום דאתי לכלל חיוב, א"כ קודם מתן תורה שקיימו מצות שחיטה רק משום דעתידים להצטוות ע"ז לאחר מתן תורה, שפיר י"ל דקיימו המצוה כגדרי ההלכה לאחר מתן תורה.
תו קשיא לי, התינח קטן אבל שוטה מאי איכא למימר, הא ממתני' ריש חולין הנ"ל בריש המאמר מוכח להדיא דגם שחיטת שוטה כשרה כל שיודע לאמן ידיו בשחיטה, והרי שוטה אינו עתיד להגיע לכלל חיוב, שו"ר דהכת"ס ז"ל בתשו' או"ח ס"ט כ' דגם בשוטה י"ל דהוי בר חיובא לכשישתפה יעו"ש.
והשתא לפי"ז נלע"ד בעז"ה לחדש דקטן שהוא שוטה פסול לשחוט, דנהי דקטן בלחוד כשר דאתי לכלל חיוב לכשיתגדל, ושוטה בלחוד כשר דבר חיובא הוא לכשישתפה, מ"מ קטן שהוא שוטה, כיון דגם לכשיגדיל לא יבא לכלל חיוב דשוטה הוא, שחיטתו פסולה, והוא כעין הסברא דאמרי' בפסחים ל"ח א' דתרי הואיל לא אמרי'.
ד] נלע"ד בעז"ה ליישב הקושיא בסברא נכונה.
הנה הרמב"ם ז"ל בפי"א מברכות ה"ח כ' וז"ל, "כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד, העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר".
ויש להוציא מדבריו ז"ל דכ' "וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר", דכתיבת התפילין הוי חלק ממצות תפילין אלא דאין זה גמר עשייתה, ובזה יש לבאר הא דס"ל להירושלמי בפ"ט דברכות ה"ג דמברכין על עשיית סוכה אקב"ו לעשות סוכה וכן על עשיית מזוזה ותפילין, ואע"ג דלא מצינו ציווי בתורה לעשות תפילין ומזוזה, היינו משום דעשיית המצוה הוי חלק מגוף המצוה, וכתיבת תפילין הוי חלק ממצות תפילין אלא דאין זה גמר עשייתה.
ומעתה לפי"ז נראה דהא דילפינן דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה אין זה ילפותא גרידא לפסול מי שאינו בר כתיבה, אלא גדר הילפותא דכיון דהכתיבה הוי חלק ממצות תפילין א"כ בעינן שהכתיבה תיעשה ע"י מי שמחויב במצוה זו דזה תחילת עשיית המצוה, וכל שאינו מחויב במצות הנחת תפילין אינו מחויב נמי בכתיבת התפילין.
והנה כ"ז שייך במצות עשה דבזה ילפי' דתחילת עשיית המצוה בעי' נמי שתיעשה ע"י בר חיובא במצוה זו, אבל בשחיטה דגוף השחיטה אינה מצוה אלא בגדר 'מתיר' דמה"ט כ' הרמב"ן ז"ל בחולין ל"א ב' דבשחיטה לא בעי' כונה גם למ"ד מצוות צריכות כונה והיינו משום דשחיטה הוי מתיר יעו"ש, וא"כ בזה ליכא למימר דכל שאינו בזביחה היינו משום דזה תחילת המצוה. וכן ליכא למימר דהשחיטה הוי חלק מהאיסור אכילת נבילה*.
ובע"כ לומר דהא דפסלינן שחיטת גוי משום דאינו בר זביחה אין זה ענין כלל להא דמצינו בתפילין דבעי' בר קשירה, אלא הוא גזירת הכתוב דכל שאינו בתורת שחיטה ואין השחיטה מתרת לו דמותר באכילת נבילות נפסל לשחיטה, ולפיכך קטן שהוא בתורת שחיטה ונזקק להיתר שחיטה דאסור להאכילו נבילות כשר נמי לשחוט.
תמצית העולה מהדברים.
א] ממתני' ריש חולין שמעינן דשחיטת קטן כשרה אם יכול לאמן ידיו לשחיטה, והקשה הפמ"ג ז"ל מהא דאמרי' בגיטין דקטן פסול לכתיבת תפילין דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, והרי עכו"ם פסול לשחוט מהאי טעמא.
ב] הפמ"ג ז"ל תי' חידוש גדול, דקטן מוזהר על מצוות ל"ת אלא דרחמנא פטרתו מעונש, ובמ"ע התורה פטרתו לגמרי, הילכך לענין שחיטה דמוזהר על ל"ת שלא לאכול נבילה מיקרי בר זביחה משא"כ בתפילין דפטור לגמרי מיקרי אינו בר קשירה.
ג] מל' הפמ"ג ז"ל נראה דאין החילוק בין מ"ע לל"ת, אלא בין מצוה שקיומה בקו"ע לעבירה שקיומה בשוא"ת, והיינו דהתורה פטרה את הקטן מעשיה, וצ"ע א"כ אבילות דהוי בשוא"ת הקטן חייב ולא כן משמע מדברי מהר"ם והרא"ש ז"ל סוף מו"ק.
ד] תו צ"ע דא"כ יתחייב הקטן במצה מהקישא דכל שישנו בב"ת חמץ ישנו באכול מצה וכן יתחייב בקידוש, ולא כן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מחמץ ה"ד.
ה] עוד תי' הפמ"ג ז"ל דכיון דאיכא איסור ספיה לקטן נחשב בר זביחה משא"כ במ"ע דליכא איסור ספיה, ויש להעיר מדברי המג"א ז"ל גבי סוכה דאיכא איסור ספיה להאכיל קטן חוץ לסוכה, וי"ל דהפמ"ג ז"ל לטעמי' אזיל דאכילה חוץ לסוכה הוי עבירה בקו"ע.
ו] האחיעזר ז"ל תי' דגבי שחיטה קטן נחשב בר זביחה דעתיד להגיע לכלל חיוב משא"כ תפילין דכל יום ויום הוי מצוה בפנ"ע.
ז] צ"ע דכתיב בקרא דמנשה שחט בשביל השבטים והרי מנשה הי' קטן באותו זמן, ואינו עתיד להתחייב דהרי קודם מתן תורה לא נצטוו.
ח] ויש ליישב דכיון דקיימו המצוות מחמת שעתידים להתחייב אחר מתן תורה גם הקיום הי' כדוגמת אחר מתן תורה, דאל"כ תיקשי היאך הניחו האבות הק' תפילין הא כל העולם היו פסולים לכתוב דאינם בקשירה.
ט] יש לחדש דקטן שהוא שוטה פסול לשחיטה דגם לכשיגדל לא יבא לכלל חיוב ואע"ג דשוטה עצמו כשר לשחיטה דעתיד להתחייב כשישתפה מ"מ תרי הואיל לא אמרי'.
י] יש ליישב הקושיא בסברא נכונה, דמדברי הרמב"ם ז"ל יש להוכיח דכתיבת התפילין הוי חלק ממצות תפילין, וכשמיעטו מי שאינו בקשירה היינו משום דהכתיבה הוי חלק ממצות תפילין, משא"כ בשחיטה דהוי רק בגדר 'מתיר' והשחיטה אינה חלק מאיסור נבילה.
