סיפר האדמו''ר ר' צדוק הכהן מלובלין תלמידו המובהק של האדמו''ר רמ''י מאיזביצ'א זיע"א [יארצייט ז' טבת] אחרי סעודת פורים עת פרש לחדרו כולו התלהבות ושמחה:
פעם לוויתי את מורי הקדוש האדמו''ר מאיזביצ'א בדרכו זמן מה צעד בשתיקה ולפתע פתח ואמר: הייתי פעם בפשיסחא בחדרו של הרבי ר' בונם עת ניגש להבדלה של מוצאי שבת, קם, אחז את הכוס בידו, פתח ואמר:
"מביט אני לעברן של הדורות אשר יבואו קודם ביאת המשיח, עת יתרגלו היהודים למותרות ולהוצאות גדולות, שוב לא תספיק להם הפרנסה הרגילה, יאלצו לחפש פרנסות צדדיות, ירוצו יום ולילה אחרי טרף להחיות את נפשם, ישקעו כל חייהם בים עמל ויגע, תסמרנה שערות ראשי וצפרני דוקרות את בשר ידי עת אני מתאר לעצמי לאן יגיעו אז היהודים"
והמשיך האדמו''ר ר' מרדכי יוסף ואמר: "ימים קשים יבואו, חסידים לא יצליחו לפרנס את נשמתם בחסידות בלבד יאלצו להוסיף סממנים וסגולות. בחסד ולא בזכות יתקיימו יהודים, יתקיימו חסידים, חסדים מהקב''ה ומאוצר החסד שלו, אלה שיצפו לחסדי אדם, חסידים כי יקוו לרחמי אנוש יאבדו שתי עולמות גם יחד, אלה שיתאזרו באמונה יזכו לגאולה, ככתוב 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה". עכ''ד, ופסק האדמו''ר רבי צדוק הכהן את סיפורו, לא יסף לדבר עוד.
