הרב הירש
זאת תורת העלה – השלמה זו לדיני הקרבנות – המופנית בייחוד אל הכהנים – פותחת בהלכות הנוגעות אל הלילה, שהוא הזמן שבו המקדש מופקד בידי הכהנים לבדם, וסגור לשאר האומה.
דיני הקרבנות מסתיימים (להלן ז, לז–לח) במילים ״זאת התורה לעלה למנחה וגו׳ אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני״. משפט זה מדגיש את המקום שבו הקריבו ישראל את קרבנותיהם הראשונים. ההלכה מדגישה גם את הזמן שבו ישראל קיבלו את מצוות הקרבנות; היה זה ״יום צותו״ – הם קיבלו ציווי זה ב״יום״ ולא בלילה. בדומה לכך אנו מוצאים, שהתורה מבדילה בין נבואת משה שקיבל את התורה, לבין נבואת כל שאר נביאי ישראל: ״פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת״ (במדבר יב, ח). שכן ה׳ לא דיבר אל משה בדמדומי חלום, לא ״בחלום אדבר בו״ (שם יב, ו). דבר ה׳ שנמסר למשה הגיע אל דעתו הצלולה של אדם עֵר; ומשה אף הוא מסר את דבר ה׳ אל שכלם הבהיר של אנשים עֵרִים. וכן כאן – אומרת ההלכה – בדעה צלולה ובהכרה מלאה יקריב האדם את קרבנו לה׳; במחשבה ברורה ומתוך בחירה חופשית עליו להקדיש עצמו לקיום התורה. ״ ׳אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צותו׳ – למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום״ (תורת כהנים להלן ז, לח; עיין מגילה כ:–כא.). כל ״הקרבה״ – כל התקרבות אל ה׳ באמצעות קרבן – כשרה רק ביום (עיין רש״י מגילה שם).
לילה הוא הזמן שבו דברים ״מעורבבים״ (עיין פירוש, בראשית א, ה), כאשר גם האדם חוזר לשעבודם של הכוחות הגופניים. משום כך הלילה מקרב את האדם עובד האלילים אל אליליו; בלילה הוא חש בכוחם, כאשר הוא אחוז בהשפעתם יחד עם כל שאר היצורים. אולם במשך היום, הולך האדם בקומה זקופה (״יום״ קרוב ל״קום״ – עיין פירוש שם). הוא נעשה מוּדַע לעצמו, והוא נאבק להכניע את העולם. לפיכך לפי המחשבה האלילית, היום הוא הזמן של מאבק האדם עם האלים.
התפיסה היהודית היא ההפך הגמור מהתפיסה האלילית. לא בכניעת הלילה חש היהודי את כוח ה׳. אלא בבהירות המחשבה, בעשייה היוצרת הכובשת עולמות, בקומה הזקופה של עסקי היום – דווקא באלה הוא זוכה לקרבת ה׳. אור שכלו הבהיר, כוח רצונו החופשי, היצירה שבמעשיו – ובעצם כלל אישיותו החופשית הניצבת זקופה לאורך כל היום – כל אלה ניתנו לו בחסדי הבורא. שכן האל האחד העניק לאדם חלק מהזרם האין-סופי של חכמתו, חלק מרצונו החופשי הקדוש, חלק מהכוח היוצר שלו השולט בעולם. לכן רומם ה׳ את האדם מעל לכבלי העולם הפיזי, העמידו זקוף, ועשאו אדון על העולם – על מנת שיעבוד בו את ה׳. בעצם עשיית מלאכת היום, מקיים האדם את רצון ה׳.
בתפיסה האלילית, היום הוא מאבק בני התמותה עם כוח האלים. עבור היהודי, יום פירושו עבודת ה׳, ובמלאכתו הוא עושה נחת רוח לה׳. לפיכך, במקדש אין היום הולך אחר הלילה אלא הלילה הולך אחר היום. שכן אין בכוחו של הלילה המסמל דממת מוות לגרור אחריו את היום; אלא היום המסמל חיים של קִרבת ה׳ מרומם עמו את הלילה.
הטבע הפיזי אינו המתווך בין היהודי לבין אלקיו; שכן האיש הישראלי עומד מעל לטבע הפיזי, הוא עומד באופן ישיר לפני ה׳. במדבר – מקום שבו אין לאדם דבר וחצי דבר מלבד עצמו – שם התקרב ה׳ אל ישראל וכרת עמם את ברית תורתו. שם במדבר – שבו אין לאדם מה להגיש לה׳ אלא את עצמו, את אישיותו שלו – ציווה ה׳ על ישראל להקריב לפניו קרבנות. האישיות הבלתי כבולה – המשעבדת את מחשבותיה, רצונותיה ומעשיה אל ה׳ – היא המחויבת לתורה וממנה יש לדרוש קרבנות: ״זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני״ (להלן ז, לז–לח).
״ביום צותו״ – ״ההקרבה בעת הציווי״ – זהו קיצורו של הכלל המגביל את הקרבת כל הקרבנות לשעות היום. הרעיון הבא לידי ביטוי בכלל זה מופיע גם בהלכות אחרות של הקרבנות, והוא קשור קשר עמוק לניגוד הגמור שבין טומאה למקדש.
קיים ״יוצא מן הכלל״ לכלל זה, שנקבע כאן בתיבות ״היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה״. הווי אומר:
סמיכה, שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרת קומץ (קמיצה כנגד שחיטה, והקטרת קומץ כנגד זריקה [עיין פירוש לעיל ב, ב]), מליקה, קבלה, זריקה והזיה, כולן כשרות רק ביום (בכמה מהן נרמז הדבר במיוחד בכתוב). והצד השווה שבכל הפעולות האלו הוא, שהן מחדשות את הקשר המקריב – או בין בחינות מסוימות של אישיותו – לבין ה׳ ותורתו. כולן הן ״הקרבות״ – במובן הרחב של מושג זה, לכן כולן כשרות רק ביום.
אולם פסוקנו אומר: ״היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה״. מכאן למדנו, שאיברים של עולה, וחלבים (כליות וחלב) של חטאת, אשם ושלמים – הנכללים כולם במושג ״עלה על מוקדה״ – מוקטרים על גבי המזבח ״כל הלילה עד הבוקר״; ושאם ״פקעו״, אם נשמטו מאש המזבח, מחזירים אותם לאש כל הלילה. שכן הכפרה הושלמה כבר על ידי ההקרבות, וכל שנותר הוא להוציא מהן את המסקנות הנכונות. לפיכך מעשים אלה (הקטרת חלבים ואיברים, והחזרת איברים שפקעו) כשרים גם בלילה.
שכן בחינת הלילה של החיים האנושיים אינה מרוחקת מה׳; ולא רק בחינת היום קשורה אל ה׳. ״לְךָ יוֹם אַף-לְךָ לָיְלָה״ (תהילים עד, טז) – שניהם שלו, הן היום והן הלילה. כשם שהוא ״יוֹצֵר אוֹר״, כך הוא ״בּוֹרֵא חֹשֶׁךְ״ (ישעיהו מה, ז).
התורה שוללת רק את הרעיון ההפוך: שבחינת הלילה לבדה פונה אל ה׳, ורק בה אפשר לבקש את ה׳. ״יום״, העת שבה האדם קם, ושבה הוא יוצר ועושה וחושב ומפעיל את רצונו בחירות ובעצמאות – היא העת הראשונה במעלה לעבודת ה׳. בבחינת ה״יום״, צריך האדם לבקש שוב את ה׳; באותה בחינה – כתנאי קודם לכול – יש לחזור ולבקש להתקרב אל ה׳.
אך כאשר אדם עצמאי, ההולך זקוף, מצא כבר שוב את ה׳; כאשר באמצעות שחיטה, קבלה וזריקה ביום, כבר מסר למקדש את כל אישיותו ואת כל אונו; הרי שאז קידוש בחינת היום של אישיותו כולל בתוך ברית ה׳ גם את בחינת הלילה – ״הלילה הולך אחר היום״ – והשמש לעולם אינה שוקעת לאדם הארצי הנשאר קרוב אל ה׳ באישון הלילה. שכן הנפש כבר ניהלה את מאבקה במשך ה״יום״, והצליחה להתעלות ולהתקרב אל ה׳. מכאן ואילך, יפרנסו החלבים והאיברים – ״המטרות והשאיפות״ ו״המעשים״ (עיין פירוש לעיל א, ח; ג, ט) – את אש ה׳ גם בלילה, ויעשו נחת רוח לפניו.
הדברים אמורים גם בהקטרות על האש, אשר אינן מייצגות את תוצאת קרבת ה׳ שכבר הושגה, אלא הן עצמן מייצגות התקרבות אל ה׳ – כגון הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים (מנחות כו:). כל אלה הם דברים שיש להקריבם ביום, אך ״מעלן ומקטירן עם בא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה״ (שם). הדבר נרמז במאמר הפתיחה הכולל: ״זאת תורת העלה״, ממנו למדנו שכל העולה על גבי המזבח יכול להישאר שם במשך כל הלילה.
הכללת הלילה בתחום ההשפעה של היום, אופיינית היא לכל המעשים הנעשים במקדש. הדבר מסביר את ההלכה הבאה, הנוהגת בכל מה שנמסר לאש ומוקטר בלילה כתוצאה מהיום שקדם: אם שהה מחוץ למזבח עד תחילת יום חדש של המקדש, הרי שנפסל לאש המזבח: ״כל שלן חוץ למזבח פסול בלינה״.
ושמא זו משמעות המ״ם זעירא בתיבת ״מוקדה״. מ״ם זו מבטאת את תפקידו הזעיר של המקום, מקום יקידת אש המזבח במשך הלילה. שכן הלילה תלוי ביום שלפניו; ומה שמתרחש על ״מוקדה״, רק משלים את מה שכבר התרחש ביסוד ובצדדים.
ישנה הלכה נוספת הכלולה בתיבות ״היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה״ – והיא הכלל, שמשעלה קרבן על המזבח אין להורידו ממנו. והנה, תיבת ״היא״ מרמזת לעולה הרגילה שנידונה בפרקים הקודמים, נמצא שכלל זה נוהג בעולה רגילה שהוקרבה כמצוותה. אולם מאמר הפתיחה הכללי ״זאת תורת העלה״ מרחיב כלל זה לכל דבר שנכלל במושג ״עולה״. מכאן ההלכה: ״המזבח מקדש הראוי לו״, היינו ״כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד״. הווי אומר, שכל דבר שהיה מיועד פעם לאש המזבח (״ראוי לאישים״) – אף אם אחר כך נפסל להקרבה – אם עלה על המזבח אין להורידו. (תנאי אחד בלבד נאמר בהלכה זו: שיהא ״פסולו בקודש״; אך אם לא היה פסולו בקודש – כגון הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו׳ – הדין הוא ש״אין הקודש מקבלן״, ואפילו עלו – ירדו [זבחים פג., פד.].) ואכן, תפקיד המקדש הוא לקדש את כל בחינות ההוויה האנושית; וכבר ביארנו עניין זה בפירושנו לשמות (כט, לז).
בשקיעת החמה נסתיימה עבודת המזבח, וכבר לא נתקבלו עליו קרבנות חדשים; אך האש המשיכה לבעור על המזבח ״כל הלילה״ כדי להשלים את עבודת קרבנות היום. קרבנות אלה פירנסו את אש ה׳ ״עד הבקר״, ואז ״ואש המזבח תוקד בו״, יש לחזור ולהדליק את אש המזבח לעבודת היום החדש.
כבר הזכרנו לעיל את מצוות הדלקת אש המזבח וקיומה, וביארנו את פרטי הלכותיה ומשמעותן (עיין פירוש לעיל א, ז). היו שם שלוש מערכות: א. המערכה הגדולה – הקרויה כאן ״מוקדה״ – הייתה האש העיקרית של המזבח. על אש זו נתקבלו הקרבנות כחומר בעירה ל״אש דת״ – אש התורה, להיות ל״ריח ניחוח לה׳ ״. ב. אש המזבח, היינו מערכה שנייה של קטורת, הייתה ערוכה בקרן דרומית-מערבית. מאש זו לקחו גחלים לוחשות לקטורת של המזבח הפנימי (עיין פירוש פסוק ו). ג. המערכה של קיום האש, אשר הביעה את הרעיון שאש המזבח צריכה לבעור באופן תמידי, ואין לאפשר לה לעולם לכבות: ״והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה״ (להלן פסוק ה; עיין יומא מה.).
