בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ
אדם שהקדיש קרבן ובעת ששחט הקרבן נשאל על הקדשו האם עובר על איסור חולין בעזרה
בעמדינו סמוך ליומא דהילולא קדישא של זקיני הגה"ק מרן רבינו בעל העטרת ישועה זיע"א, אמרתי אנקוט בשיפולי גלימתו לפלפל בדבריו הק'.
בשו"ת עטרת ישועה סי' א' בתשובתו להגה"ק בעל ההרי בשמים ז"ל, הביא זקיני הק' ז"ל ספיקא דהשב שמעתתא ז"ל ש"ו פכ"ג, בספק טומאה ברה"י ועד אחד מעיד שיודע בבירור שלא נטמא, האם נאמן העד, וכ' הש"ש ז"ל דלמאי דכ' הראשונים ז"ל דע"א אינו נאמן נגד איתחזק איסורא, א"כ כיון דס"ט ברה"י טמא אפי' במקום חזקה קמייתא שעד עתה הי' טהור, כ"ש דעד אחד אינו נאמן בס"ט ברה"י.
ורמי הש"ש ז"ל אנפשי', מהא דאמרי' בחולין ב' ב' דטמא אסור לו לשחוט קדשים שמא יגע בבשר ויטמאנו ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי בה שחיטתו כשירה, ואמרי' התם דהא דתנן במתני' ריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה קאי נמי אטמא במוקדשים, ואקשי' למאי בעי' אחרים רואין אותן, הא באומר ברי לי שלא נגעתי סגי, ותרצינן דליתי' קמן דנשיילי', והק' התוס' בד"ה דליתי', למאי בעי' שיאמר ברי לי הא עזרה רה"ר היא וס"ט ברה"ר טהור, ותי' בתי' בתרא דמיירי בבמה דהוי רה"י.
והשתא אי נימא דע"א אינו נאמן בס"ט ברה"י, א"כ כיון דבמה הוי רה"י היאך נאמן השוחט לומר ברי לי שלא נגעתי, הא לא עדיפא מע"א ואינו נאמן בס"ט ברה"י, יעו"ש.
וכ' העטרת ישועה ז"ל לתרץ ביסוד גדול, דהא קיי"ל דהבעלים נאמנים על שלהם, וכדכ' הש"ך ז"ל ביור"ד סי' קכ"ז סקכ"א דהיכא דלא איתחזיק איסורא הבעלים נאמנים יותר מע"א ואפי' היכא דלא הוי בידו, וא"כ אע"ג דמיירי התם בטמא ששוחט מוקדשים ואינו בעלים, מ"מ י"ל דמיירי כשהמקדיש הוא השוחט, וכיון דיכול הבעלים לישאל על הקדשו, נחשב כבעלים על הדבר ושפיר נאמן לומר ברי שלא נגע, והא דמשמע מכמה דוכתי דקדשים הוי ממון גבוה לבד ואין לבעלים חלק בו מיירי בקרבנות ציבור דלא מועיל בהו שאלה דבאים מתרומת הלשכה, והאריך בזה בדברים נפלאים יעו"ש, והוסיף העט"י ז"ל דהך סברא דבידו לישאל הוי כבעלים לא מהני היכא דבעי' שיהי' שלו לגמרי דגם מה שבידו לישאל אין מחשיבו כבעלים גמור, אלא דמכח הך סברא יש לבעלים עכ"פ חלק בזה והוי כשותף, ולענין נאמנות הרי גם שותף נאמן ועדיף מע"א.
והנה בדברי זקיני העט"י ז"ל דמכח הא דיכול לישאל נחשב כבעלים יש לדון מכמה דוכתי.
א] נלע"ד בעז"ה להאיר הארה נכונה ובהקדם ג' הקדמות.
א] בפסחים מ"ו ב' נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בחלה שנטמאת, דעת ר' אליעזר דהמפריש חלה ביו"ט והחמיצה עובר על בל יראה דאי בעי מיתשיל עלי' ממוניה הוא ור' יהושע ס"ל דלא אמרי' הואיל, ועי' בדברי רש"י ז"ל לקמן מ"ח א' ד"ה אבל, דכ' לדחות גירסא זו בגמ' ודעתו ז"ל דגם לר' אליעזר לא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממונו הוא, אולם דעת רבינו פרץ ז"ל שם דשפיר אמרי' הואיל לר"א, וכ"נ דעת התוס' בפסחים מ"ו ב' ד"ה הואיל. והרי"ף ז"ל פסק כר' אליעזר דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, ומכח זה פסק כרבה דאמרי' הואיל ומיקלעי לה אורחים. יעו"ש.
ב] התוס' בפסחים מ"ו ב' ד"ה הואיל כתבו, דגם לר"א דאמרי' הואיל, מ"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיחא שישאל אדם על הפרשת חלה ע"כ לא אמרי' סברת 'הואיל' להתיר מחמת זה, ונלע"ד בעז"ה דלדעת התוס' כ"ש היכא דאם ישאל יתברר דעביד איסורא לא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, דאין לך 'לא שכיח' גדול מזה.
ואין לסתור דברינו מיני' ובי', א"כ אמאי ס"ל לר' אליעזר דבחלה שהחמיצה עובר על בל יראה משום דאי בעי מיתשיל עלה, נימא איפכא, כיון דאם ישאל ע"ז יעבור על בל יראה א"כ הוי מילתא דלא שכיחא משום האיסור ושוב לא אמרי' סברת 'הואיל' הא ליתא, דהא כ' התוס' דלחומרא שפיר אמרי' הואיל גם במילתא דלא שכיחא וא"כ ה"ה במקום שיעבור איסור כשישאל.
ג] במנחות מ"ח א' קאמר רב חסדא דהמקדיש חלות תודה ובתוך העזרה פדאם ויצאו לחולין לא קעבר על איסור חולין בעזרה יעו"ש, ונסתפקתי היאך יהי' הדין בהקדיש קרבן ובתוך העזרה נשאל על הקדשו האם קעבר על איסור חולין בעזרה או לא, האם דמיא לפדיון או לא.
ומקום גדול איכא לחלק בין פדיון לשאלה, דשאני פדיון דעד הפדיון הוי הקדש גמור, משא"כ שאלה דעוקר ההקדש למפרע ונתברר דהוי חולין מתחילתו וחמיר טפי, או דילמא כיון דכ' הרא"ש ז"ל בפ"ו דנדרים ס"ג בשם הירושלמי דגם בשאלה עיקר העקירה הוי מכאן ולהבא דאל"כ נדר לא הוי נחשב כדבר שיש לו מתירין ע"י שאלה דכשנשאל נתברר דלא הוי נדר יעוש"ה, ולפי"ז יש לדמותו לפדיון, מיהו סו"ס אינו כפדיון דפדיון אינו עוקר ההקדש משא"כ שאלה.
ומצאתי ת"ל דהטורי אבן ז"ל בר"ה כ"ח סוע"ב נסתפק בזה יעו"ש, עוד הראוני לדברי הישועות יעקב ז"ל ביור"ד סי' צ"ט סק"ה דנסתפק בזה.
והנה המיוחס להרשב"א ז"ל במנחות מ"ח א' כתב דתנא דברייתא דס"ל התם דלחמי תודה פודין בחוץ, היינו משום דס"ל דהפודה קדשים בעזרה קעבר על איסור חולין בעזרה ודלא כסברת רב חסדא יעו"ש, ומדברי רש"י ז"ל שם ד"ה הא, נראה דקיי"ל כתנא דברייתא וסברת רב חסדא לא קיימא למסקנא, עי' בדברי העולת שלמה ז"ל שם, ולפי"ז אם בפדיה עובר על חולין בעזרה כ"ש בשואל על ההקדש בעזרה דעובר על איסור חולין בעזרה.
ולאחר דברי האמת והשלום הללו, יש לדון בדברי זקיני העט"י ז"ל, דלדברינו השתא כיון דבמקום איסור לא אמרי' סברא ד'הואיל ואי בעי מיתשיל עלה' דמסתמא לא ישאל, וכיון דאם ישאל על ההקדש בעזרה נמצא עובר על איסור חולין בעזרה, א"כ ליכא למימר דטמא ששחט קדשים ואמר ברי לי שלא נגעתי יחשב כבעלים משום סברת אי בעי מיתשיל עלה, דודאי לא ישאל כיון דקעבר איסורא אם ישאל.
איברא יש לגמגם בדברינו, דנהי דאם ישאל יעבור למפרע על איסור חולין בעזרה, מ"מ מאן יימר דאסור לאדם לעשות פעולת היתר היום כשעי"ז יתברר שעבר אתמול איסור, הא שמא מאי דעבד עבד, אמנם מדברי המיוחס להרשב"א ז"ל הנ"ל הרי מוכח דאסור דהא ביאר בזה הא דס"ל לתנא דברייתא דלחמי תודה פודין בחוץ, היינו משום דאסור לו לפדות הלחמי תודה בעזרה, דא"כ יעבור איסור חולין בעזרה ואע"ג דהפדיה הוי פעולת היתר, וגם מדברי הטו"א ז"ל הנ"ל מוכח כן יעו"ש, [והכי איכא למילף מדברי מהרי"ט ז"ל בשניות יו"ד ס"א דבעי' קרא דספק ממזר להתיר לבא על ממזרת וישראלית ולא הוי תרתי דסתרי והרי התם לא משכח"ל בב"א, וא"כ כשיבא היום על הממזרת הרי יכול להקל משום דהוא ספק ממזר, אלא בע"כ דאם בא היום על הממזרת איגלאי מילתא דאתמול עביד איסור ודו"ק, והכי איכא למילף מדברי החוות יאיר ז"ל בתשו' סי' ק"ל לענין שאלה על תרומה, דאם ליכא מצוה לישאל שוב אסור לישאל דעי"ז גורם שתהיה ברכתו שבירך אז על ההפרשה ברכה לבטלה].
שו"ר דאין צורך לזה, דהרי התם במנחות מיירי בפדיה, דגם לאחר הפדיה אין ההקדש נעקר למפרע אלא מכאן ולהבא, ועכ"ז אמרי' דעובר על איסור חולין בעזרה, ובהכרח דהאיסור אינו רק במה שהכניס חולין בעזרה, אלא עצם הימצאות החולין בעזרה על ידו נמי הוי איסורא ואינו עובר למפרע אלא השתא בשעת פדיון, וא"כ גם בשנשאל על הקדשו גם אם נימא דלא איכפת לן במה שעובר למפרע מ"מ הרי עובר השתא מיד כשנשאל.
מיהו י"ל בעז"ה דבר מחודד, דהנה אם לא ישאל הרי לא יהי' נאמן דלא נגע בקרבן ודין הקרבן לישרף מחמת ספק טומאה, והוא גרם לזה בשחיטתו ששחט בטומאה, והרי אסור לטמא קדשים משום מצות משמרת, עי' בדברי רש"י ז"ל בחולין ב' ב' ד"ה ובמוקדשין, וא"כ נימא דעשה דמשמרת ידחה ל"ת דחולין בעזרה ומצוה עליו מחמת זה לישאל על הקדשו, הא ליתא, דע"י שנשאל לא יציל ההקדש מטומאה אלא יחזירו לחולין ואין זה נכלל במצות משמרת, ולא שמענו דקדשים שנטמא מצוה על הבעלים לישאל כדי להחזירו לחולין.
ברם, אכתי יש לדון דע"י שנשאל יציל הקרבן משריפה, וגם להפסיד קדשים אסור מדאורייתא משום משמרת, וכדס"ל לתוס' הרשב"א ז"ל בפסחים י"ג א' וכ"כ הר"ן ז"ל בחי' שם דאסור לשרוף תרומה משום משמרת, וא"כ ה"ה הקדש. וא"כ רמיא עלי' לישאל דעל ידו נגרם הפסד קדשים, ובזה ליכא לתרץ כנ"ל, דמסתברא דאם מחזיר ההקדש להיות חולין ע"י השאלה שפיר הציל ההקדש מהפסד. אמנם נראה דכיון דהוא יודע האמת שלא נגע, גם אם נימא דבי"ד יכולים לכופו לישאל, מ"מ לא שייך בזה חרטה או פתח דהוא יודע האמת ואינו יכל לישאל ע"ז, וצ"ע בזה.
ב] דעת הר"י ז"ל בתוס' בפסחים מ"ו ב' ד"ה הואיל, וכ"ה דעת הרשב"א ז"ל בגיטין ט' א' ובתשו' ח"א סי' תרנ"ו, דהקדש דאתי ליד גזבר לא מועיל בה שאלה, וילפי לה מהא דאמרי' בנדרים נ"ט א' דתרומה דאתי ליד כהן לא מועיל בה שאלה, וכ"כ מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' רנ"ח ס"ו לענין צדקה דבאתי ליד גזבר א"א תו לישאל ע"ז, ויעו"ש בביאור הגר"א ז"ל דיליף לה מהא דנדרים גבי תרומה הנ"ל.
ומעתה לפי"ז הי' מן הדין דקרבן דאתי ליד גזבר לא מועיל בה שאלה, וא"כ לפי"ז א"א לתרץ כתי' דהעטרת ישועה ז"ל, דכיון דכששוחט הקרבן ודאי אתי ליד גזבר אינו יכול לישאל ושוב לא הוי ממונו ואינו נאמן לומר שלא נטמא, ואע"ג דמדברי התוס' בחולין קל"ח ב' ד"ה יצא, נראה דבקדשי מזבח לא שייך גזבר אלא בקדשי בדק הבית, מ"מ למאי דכ' הש"ך ז"ל בחו"מ סי' רנ"ה סק"ו דטעמא דהקדש דאתי ליד גזבר לא מועיל שאלה, היינו משום דמה שנכנס לרשות הקדש הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה יעו"ש, ולפי"ז גם בקדשי מזבח משזכה בה ההקדש א"א לישאל וגזבר לאו דוקא, ובשגם דהמהרי"ט אלגזי ז"ל בפ"ד דבכורות אות ל"ה הביא מדברי הריטב"א ז"ל ביבמות דגם בקדה"ג איכא גזבר.
ברם, הרי התוס' בכריתות י"ג ב' ד"ה ארבע, כתבו דעד שנזרק הדם מועיל שאלה, וכ"כ הרשב"ם ז"ל בב"ב ק"כ ב' ד"ה שיש, וא"כ דברי זקיני העט"י ז"ל יש להלמם לשי' התוס' והרשב"ם ז"ל.
אמנם קשיא טובא, מהא דאמרי' בנדרים בתרומה דאתי ליד כהן דלא מועיל שאלה, וא"כ אמאי בהקדש מועיל שאלה עד הזריקה, וליכא למימר דהתוס' והרשב"ם ז"ל יסברו כדעת ר"א ממיץ ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בנדרים נ"ט א' דבתרומה מהני שאלה גם לאחר שבא ליד גזבר, והא דאמרי' התם בתרומה ביד כהן היינו משום דמסתמא תו לא ישאל הישראל על התרומה יעו"ש, הא ליתא, דא"כ גם לאחר זריקה יועיל שאלה, ולהדיא כ' התוס' בכריתות דלאחר זריקה לא מהני שאלה.
וע"כ נלע"ד בעז"ה ליישב באופן נכון, דהתוס' והרשב"ם ז"ל יפרשו כפי' הרא"ש ז"ל שם בנדרים, וז"ל בד"ה בתרומה, "כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה". והנה מדכ' הרא"ש ז"ל ד'קיים בה מצות נתינה' ולא הסתפק במש"כ דיצא מרשות ישראל, משמע דלא סגי במה שיצא מרשותו ונכנס לרשות הכהן, וע"כ נראה לבאר כונתו ז"ל, דכיון דכבר נעשה מצוותו ובא אל תכליתו הוי כאילו כבר גז וחלף לו מעשה התרומה דכבר נתקיים המצוה ושוב אין בידו להחזיר הדבר לקדמותו.
והשתא לפי"ז י"ל דזהו נמי סברת התוס' והרשב"ם ז"ל דקרבן שבא ליד גזבר עדיין לא הגיע אל תכליתו דצריך לשוחטו ולזרוק דמו ע"ג המזבח וא"כ שפיר מהני בזה שאלה, אבל לאחר שנזרק דמן וכבר נתקיים תכלית הקדשתו שפיר דמיא להקדש שבא ליד גזבר דלא מהני בזה שאלה.
אלא דלפי"ז יש להעיר בזה הערה גדולה.
התוס' בפסחים מ"ו ב' ד"ה הואיל הק' אמאי אמרי' דלר"מ דמעשר שני ממון גבוה אין אדם יוצא במצה של מעשר שני דל"ה ממונו, ותיקשי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הוי ממונו יעו"ש,
ונראה בעז"ה, דלסברת הרא"ש ז"ל בנדרים הנ"ל דכל שכבר נתקיים המצוה ובא אל תכליתו לא מהני שאלה, א"כ מעשר שני הרי באכילתו נתקיים מצותו ותכליתו ומן הדין דלא יועיל שאלה בזה ומיושב קושית התוס', אמנם צ"ע דהרא"ש ז"ל בתוס' הרא"ש בפסחים הק' נמי קושית התוס' ממצה של מעשר שני, ותיקשי דידי' אדידי' מדבריו ז"ל בנדרים.
והי' מקום ליישב דמיירי בשעוד נשאר לו חלק מהמעשר שני, דבכה"ג הרי על מה שנשאר יכול לישאל, וממילא יתבטל נמי שם מעשר שני ממה שכבר אכל, וכדאמר רבא בשבועות כ"ז ב' דשייר מקצתה נשאל עלה, אמנם כ"ז רק באם נשאר לו כזית וכדאמרי' התם, ועי' בדברי האבני מילואים ז"ל בתשו' סי' י"ד ובתשו' הגרעק"א ז"ל קמא סי' קנ"ד. וא"כ אכתי קשיא מאי קשיתי' להרא"ש ז"ל, נימא דהא דקתני דאינו יוצא ידי"ח במצה של מעש"ש מיירי בשאין לו אלא כזית אחד [ועכ"פ אין לו ב' כזיתים] דמיד שיאכל מעט ממנו שוב א"י לישאל ע"ז.
ונלע"ד בעז"ה לתרץ הקושיא בהמצאה נפלאה ובהקדם ג' הקדמות.
א] הרמב"ן ז"ל בהשגותיו בסה"מ על העשין שהשמיט הרמב"ם ז"ל במצוה הא' כ' וז"ל "שנצטוינו לאכול מעשר שני וכו' לפני הקל יתעלה והוא אמרו ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכו' וצוה בה עוד ושמחת אתה וביתך", והרמב"ם ז"ל אע"ג דלא מנה מצוה זו מ"מ מודה נמי דאיכא מצוה וכדכ' המגילת אסתר ז"ל שם, וגם בציווי שלא לאכול מעש"ש חוץ לירושלים שמנה הרמב"ם ז"ל במנין הלאוין ל"ת קמ"א נזכר ענין השמחה דכך כתבה תורתינו הקדושה "לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני ד' אלקיך וכו' ושמחת לפני ד' אלקיך וגו'.
ב] הכתב סופר ז"ל בתשו' או"ח סצ"ו לחדש יצא, דאע"ג דבכל איסורי ומצוות אכילה סגי בהנאת מעיו דקיי"ל כר' יוחנן בחולין ק"ג ב', מ"מ בשבת ויו"ט בעינן הנאת מעיו ואם אכל כזית והקיאו לא יצא ידי"ח, והיינו טעמא דחיובם הוי מדין עונג ושמחה, וליכא עונג ושמחה אלא בהנאת מעיו, יעו"ש שכ' הכת"ס ז"ל דדין זה נ"ל פשוט וברור.
ג] ומעתה נלע"ד בעז"ה דמצות אכילת מעשר שני שכתבה תורתינו הקדושה בזה ב' פעמים ושמחת, בין בציווי לאכול מעש"ש ובין בציווי שלא לאכול מעש"ש חוץ לירושלים, א"כ אינו מקיים המצוה בהנאת גרון אלא בהנאת מעיו.
ומדאתי' ב"ה להכי, יתיישב באופן נפלא קושיתינו הנ"ל, היאך יכול לישאל על מצה של מעש"ש כשאכלו הא כבר נתקיים מצותו, ולדברינו השתא ניחא מאד, דהרי מצות מצה מקיים בהנאת גרון ולא בעי' הנאת מעיו, [יעו"ש בדברי הכת"ס ז"ל, ובדברי אביו ז"ל בחת"ס או"ח סי' קכ"ז, אולם עי' בדברי האמרי בינה ז"ל בדיני פסח סכ"ג], אבל מצות מעשר שני אינו מקיים עד שיגיע למעיו, וא"כ שפיר מצי לישאל ע"ז דאכתי לא נתקיימה מצותו.
ועתה ניתנה ראש ונשובה לדברי הש"ך ז"ל הנ"ל דביאר דברי הרשב"א ז"ל דהקדש שבא ליד גזבר א"א לישאל עלי' וביאר הש"ך ז"ל דהיינו טעמא כיון דנכנס לרשות הקדש הוי מעשה, לא אתי דיבור היינו השאלה ומבטל זכיית ההקדש דהוי מעשה.
וקשיא לי מדברי הרשב"א ז"ל גופי' בנדרים פ"ה א' [והביאו הר"ן ז"ל שם] וז"ל "ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל, ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין דהרי זה כאלו אין כאן איסור כלל", וכונת הרשב"א ז"ל דכיון שאסר הנאת פירותיו על עצמו נעשו הפירות הפקר, והר"ן ז"ל שם השיג דלא מצינו שאלה בהפקר.
והשתא לדעת הש"ך ז"ל תיקשי הא כיון דאחרים זכו בזה ע"י מעשה היאך יכול לישאל על ההפקר הא אין דיבור מבטל מעשה, ומ"ש מהקדש דאתי ליד גזבר.
ונראה בע"ה חילוק נכון בזה, דשאני הכא דאינו נשאל על ההפקר, אלא נשאל על הנדר שאסר הנאת פירותיו על עצמו, וממילא מתבטל ההפקר, וגם בהקדש הכי הוי, וכגון בנדר להקדיש דבר מסויים ואינו רוצה לקיים נדרו וההקדש ירדו לנכסיו ונטלו מה שנתחייב להקדיש, ושוב נשאל על הנדר, שפיר מהני השאלה דעל הנדר הוא נשאל וממילא בטל ההקדש, ודו"ק.
תמצית העולה מהדברים.
א] זקיני הק' רבינו העטרת ישועה זי"ע לחדש יצא, דאדם שהקדיש קרבן ונטמא ושחט הקרבן נאמן לומר דלא נטמא הקרבן, אע"ג דע"א אינו נאמן בספק טומאה ברה"י, מ"מ כיון דיכול לישאל ע"ז הוי בעלים ע"ז ובעלים נאמנים על שלהם, ובזה יישב קו' הש"ש ז"ל ש"ו פכ"ג.
ב] יש לדון בדבריו ז"ל ובהקדם ד' הקדמות. בפסחים מ"ו ב' נחלקו ר"א ור"י האם אמרי' סברא דאי בעי מיתשיל עלה הוי ממונו ועובר בבל יראה או לא, והתוס' שם כתבו דגם ר"א דס"ל אמרי' הואיל היינו רק לחומרא אבל להקל מכח זה לא אמרי' דלא שכיח שישאל ע"ז.
ג] נראה פשוט דאם ע"י שישאל יעבור איסור נמי לא אמרי' אי בעי מיתשיל עלה דלא עדיף מהיכא דלא שכיח שישאל.
ד] יש לדון דאדם שהקדיש קרבן וכשהוא בעזרה נשאל על הקרבן עובר על איסור חולין בעזרה, דאפי' בפודה הקדש בתוך העזרה כ' המיוחס להרשב"א ז"ל דקיי"ל דעובר, וכ"ש שאלה שעוקר ההקדש למפרע.
ה] ומעתה לפי"ז כיון דמיירי ששחט בעזרה ליכא למימר דיהא נאמן שלא נטמא משום דאי בעי מיתשיל עלה, דהרי אם ישאל יעבור איסור דחולין בעזרה, ואין לך לא שכיח גדול מזה.
ו] דעת הר"י והרשב"א ז"ל דבהקדש שבא ליד גזבר א"א לישאל ע"ז, וא"כ בטמא ששחט דכבר בא ליד גזבר א"א לישאל, אמנם דעת התוס' בכריתות והרשב"ם ז"ל דעד אחר שחיטה וזריקה אפשר לישאל על הקדשת הקרבן.
ז] וצ"ע מ"ש מתרומה דאיתא בנדרים דבבא ליד כהן א"א לישאל, וצ"ל דהם יסברו כסברת הרא"ש ז"ל בנדרים דתרומה שבא ליד כהן כבר נתקיים המצוה ותו לא שייך לישאל ע"ז, וה"ה בקרבן רק אחר זריקה נתקיים מצות ותכלית הקרבן.
ח] צ"ע א"כ מצוה של מעשר שני כשאוכל המצוה א"א לישאל דבאכילתו מתקיימת מצות אכיל מעש"ש, וא"כ מה הק' התוס' דמצה של מעש"ש יצא אדם ידי"ח דאי בעי מיתשל עלה.
ט] יש ליישב בהמצאה נפלאה, דכיון דבמצות מעש"ש כתיב ושמחת, אין המצוה מתקיימת אלא בהנאת מעיו, אבל אכילת מצה סגי בהנאת גרון, ונמצא דגם אחר בליעת המצה כל שלא הגיע למעין לא נתקיים מצות אכיל מעש"ש ושפיר יכול לישאל ע"ז.
י] בהא דכ' הש"ך ז"ל דהא דבהקדש שבא ליד גזבר א"א לישאל היינו משום דזכיית ההקדש הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, וצ"ע מדברי הרשב"א ז"ל דאומר קונם הנאת פירותי עלי מותר לאחר לזכות בזה דנעשה הפקר ומ"מ אם נשאל ע"ז בטל זכיית השני, ותיקשי היאך מהני שאלה לאחר שכבר זכה בזה השני.
י"א] ויש לתרץ דהתם אינו נשאל על ההפקר אלא על הנדר וממילא בטל ההפקר.
