Years ago, I was zoche to go with a group of boys to visit HaGaon Rav Berel Povarsky Shlita, one of the greatest Talmidei Chachomim alive and a RY in Ponovitch. He spoke about the popular advertisement back in the day "טעם החיים זה קוקה קולה" - The taste of life is Coca Cola [in Hebrew for whatever reason they call Coca Cola - "קוקה קולה"]. He explained in his sweet way that the taste of life is NOT Coca Cola....
Woe unto anyone who thinks in those terms and there are billions of such people. Not Coca Cola per se but the notion that the true pleasure of life is eating and drinking and the pleasures of the flesh....
I would say, among other things, that the true pleasure of life is learning the UNBELIEVABLE TORAH of Rav Berel Shlita [if you want, we have many shiurim that we recorded based on his Torah].... NOT NORMAL!!!!😀😃
Here is the Netziv on the "taste of life":פרשתנו נקראת פרשת ויחי על שם הפסוק הפותח "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", אף על פי שעיקר עניינה הוא מותו של יעקב. לא נאמר בפסוק 'ויהי יעקב בארץ מצרים' או 'ויגר יעקב במצרים' – אף שבתשובה לשאלתו של פרעה "כמה ימי שני חייך" (בראשית מז, ח), ענה לו יעקב "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה" (שם שם, ט) – אלא דווקא הפועל "ויחי".
ושואל האור החיים, לשם מה הודיעתנו התורה שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, והרי החשבון פשוט לכול; שכן נאמר בפרשה הקודמת שהוא הגיע למצרים בהיותו בן מאה ושלושים שנה, ובסוף הפרשה מסופר שהוא מת בן מאה ארבעים ושבע שנה – אם כן הוא היה במצרים וגר בה שבע עשרה שנה (מז, כח ד"ה ויחי יעקב).
תשובתו של האור החיים, "שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט" וסבל מצרות של עשו, לבן, יוסף ודינה, אך עתה חי יעקב "חיים של שלווה". ניתן היה להבין מדבריו שסוף סוף הגיע יעקב במצרים אל המנוחה ואל הנחלה, ויכול הוא מעתה להתענג על בניו ונכדיו. אך ודאי שיש עומק גדול בדבריו, וכאן המקום לצקת תוכן חדש למושג חיים.
עמד על כך הנצי"ב בכמה מקומות בפירושו לתורה. פעם ראשונה נזכר המושג חיים בפרשת בראשית בקשר ליצירת בעלי החיים: "ישרצו המים ... נפש חיה" (א, כ), "תוצא הארץ נפש חיה" (א, כד). צירוף זה חוזר ונשנה ביצירת האדם, "ויהי האדם לנפש חיה" (ב, ז), אלא שלמרבה הפלא תרגומו של אותו צירוף אינו זהה: ביצירת בעלי החיים תרגם אונקלוס "נפשא חייתא", ואילו אצל האדם תרגם "והות באדם לרוח ממללא". על כן פירש הנצי"ב שהתואר "חי" אינו רק שולל את המוות, אלא הוא מושג סובייקטיבי, היינו "שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותה בריאה", ולא הרי שלמות בעלי חיים כפי טבעם לשלמות האדם החי על פי שכלו. האדם ובעלי החיים נוצרו שניהם עפר מן האדמה, אלא שבאדם נתווסף גורם חדש "ויפח באפיו נשמת חיים", וכדברי הרמב"ן "שהנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו", ועל התרכובת של שני הגורמים נאמר "ויהי האדם לנפש חיה". הרי שלאדם נתווסף לרכיב הארצי גם יסוד אלוקי, וההרכב של שניהם עשה אותו לנפש חיה. ועל כן נפש חיה של בעלי החיים היא "נפשא חייתא", אבל נפש חיה שבאדם היא "רוח ממללא", שכן היא מכילה את "הדעת והדיבור". ולכן החיות שבבהמה שלמותה היא הטבעיות שבה, אך חיי האדם שלמותו הוא בשכלו ובכוח הדיבור (העמק דבר, בראשית ב, ז), והאדם המתנהג רק על פי האינסטינקטים שלו ולא על פי הביקורת השכלית, עליו קרא הרמב"ם "זה והבהמה אצלי שווים" (פרק ה משמונה פרקים).
ומוסיף הנצי"ב, ששלמותו וחייו של האדם הישראלי אינם כשלמותו וחייו של אדם מאומות העולם. "ואדם מישראל שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה', לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלמות יצירתו כדכתיב 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב). וחז"ל אמרו 'רשעים בחייהם קרויים מתים' (ברכות יח ע"ב), משום שחסר ממנו תכלית יצירתו. ומי שהגיע למעלת אהבת ה' ומתענג בזה ויודע תענוג הנפלא של אור פני הקב"ה, בשעה שאינו עומד בזה המעלה, אינו בתכלית שלמותו. ועל זה אמר משה 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום'. ועל זה כתב הרמב"ם 'וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים', ועל כן תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר 'וחי בהם' (הלכות רוצח, פרק ז). וכן כל אותן השנים שנעדר יוסף, לא היו חייו של יעקב חיים, ורק כשהודיעו לו שעוד יוסף חי חזרה אליו חיותו – 'ותחי רוח יעקב אביהם', "וביארנו כמה פעמים דשרש חי משמעו כ"פ מלשון חיים עליזים ושמחים" (העמק דבר, בראשית מה, כז).
וזהו שענה יעקב לפרעה "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה", שבחיי הגוויה גר בעולם שלושים ומאת שנה, אך לא היו אלה חיים של שמחה ושלמות. רק עתה בהגיעו למצרים חי את שארית חייו בשמחה ובתענוג של "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), ולכן הודיעה התורה שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, לא לסכם את מספר השנים שהיה וגר במצרים, אלא שהיו אלה שבע עשרה שנה של חיים בעלי ערך ומשמעות.
דברים אלה נוגעים לכל אחד מישראל, כי הגדרת חיים "הוא עליזות הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלמותו וכו', ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת". ועל שלמות זו נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום" (עיין העמק דבר, דברים ד, א).
כמה נלעגים הם הביטויים הרווחים כיום בציבור – "טעם החיים", "לעשות חיים".
[הרב מרדכי גרינברג שליט"א]
