ב. אכסיומות הכרה ואכסיומות הערכה
בפעולות הרוחניות של האדם אפשר ויש להבדיל שני סוגים: פעולות הכרה ופעולות
הערכה. את התוצאות של פעולת ההכרה אפשר להביע במשפט, שעליו חלה האבחנה: אמת
או שקר. את התוצאות של פעולת הערכה אפשר להביע במלים: יפה, מכוער או לא
יפה ולא מכוער; טוב, רע, או לא טוב ולא רע; מוסרי, בלתי מוסרי או לא מוסרי
ולא בלתי מוסרי; מועיל, מזיק - או לא מועיל ולא מזיק, וכדומה. (יש להעיר,
כי רק ביחס להערכה יכולים להיות 3 המקרים הנ"ל, בעוד שביחס להכרה אפשריים
רק 2 מקרים: אמת או שקר, ואין מקרה שלישי). וכשם שכל אדם מסיק מסקנות על
העולם בשטח של הכרת המציאות לא מתוך הרשמים בלבד, שהוא מקבל מהמציאות הזאת,
אלא גם מתוך אכסיומות מסוימות של ההכרה, כך גם כל אדם מעריך מציאות מסוימת
לא מתוך הרשמים שהוא מקבל ממנה בלבד, אלא גם על סמך אקסיומות מסוימות של
הערכה: מה זה יפה ומה זה מכוער, מה זה טוב ומה זה רע, מהו מוסרי ומהו בלתי
מוסרי - וכדומה. גם את האכסיומות מאלו של ההערכה מקבל בן אדם. מפני שזה
נראה בעיניו "כמובן מאליו", והשוני בהערכת דבר אחד ע"י שני אנשים נובע,
בדרך כלל, מהשוני באכסיומות ההערכה שכל אחד מהם קיבל. הדרישה "דע את עצמך"
תובעת, אפוא, מהאדם להכיר הן את האכסיומות של "ההכרה" והן את האכסיומות של
"הערכה", המונחות ביסוד כל "השקפת עולמו".
נברר עכשיו את המשותף ואת השוני בשני הסוגים האלה של האכסיומות. המשותף בהם הוא:
1) שניהם פועלים מתחת לסך ההכרה, היינו, האדם גם אינו מרגיש, שהוא מסתמך כאן על אכסיומות מיוחדות, מפני שתכנן נראה בעיניו כמובן מאליו.
2) הם מהווים את הבסיס לכל המסקנות, שאליהן בא האדם בשטח המתאים: אכסיומות ההכרה בשטח ההכרה, אכסיומות ההערכה - בשטח ההערכה.
3) קבלת תוכנן של אכסיומות ההכרה כאמת בשטח הכרת המציאות, וקבלת תוכנן של אכסיומות הערכה כערך עליון בשטח מסוים של הערכה איננה מבוססת על הכרח הגיוני כלשהו - היא שרירותית, היינו תלויה ברצון מסוים שלנו הסמוי מאתנו. הוי אומר: הן הגורם לקבלת אכסיומה מסוימת של ההכרה באמת, והן הגורם לקבלת אכסיומה מסוימת של הערכה כערך עליון - הוא רצון מסוים שלנו...
ניגש עכשיו לברור השאלה על יחסן ההדדי של פעולת ההכרה ופעולת הערכה, ועל יחסן ההדדי של אכסיומות ההכרה ואכסיומות ההערכה.
פעולת ההכרה קודמת לפעולת ההערכה: כדי להעריך עצם מסוים מצד יעילותו או היזקו, מצד יופיו או כיעורו, כדי להעריך מעשה מסוים מצד מוסריותו או אנטי מוסריותו, וכדומה, עלינו קודם להכיר את תכונותיו של העצם הזה, את מראהו החיצוני (ביחס ליופי), ואת כל פרטי המעשה שאנו עומדים להעריכו (למשל: את הנימוקים שגרמו למעשה הנ"ל, את תוצאותיו וכדומה), אבל אין זה עדיין פותר את השאלה, אם גם אכסיומות ההכרה קודמות לאכסיומות ההערכה, או להפך. מכיוון שהאכסיומות של כל אחד משני הסוגים האלה פועלות עלינו מתחת לסף ההכרה, קשה לפתור את השאלה הזאת ע"י התבוננות ישירה בהן ובפעולתן, אולם רמז מסוים לפתרון השאלה הזאת נוכל אולי לקבל מהעובדה הבאה: אנו רואים באמת ערך גדול, אפשר גם להגיד: ערך עליון, אבל אין אנו יכולים להגיד ש"היופי" הוא אמת, ואפילו המשפט: "המוסרי הוא אמת", הוא משולל משמעות אם נביט על האמת כעל התאמה למציאות. והעובדה שאנו מעריכים את האמת, מעידה כאילו על כך, שאכסיומות הערכה עומדות למעלה מהאמת (היינו מאכסיומות ההכרה), כי היא מובאת לפניהן להערכה.
ג. השפעת החברה על הכרתנו ועל הערכתנו
יכולים היינו לחשוב, לכאורה, כי את המציאות תופס כל אחד מאתנו באופן
אינדיבידואלי: הרי כל אחד מאתנו ממשש את הגופים הנמצאים בסביבתו, רואה אותם
ויוצר לו תמונה מהם - ומכל המציאות. אבל אין זה כך. אם כל האנשים האחרים
אינם רואים את הדבר שעינינו רואות, גם כאשר הם מביטים על המקום בו אנו
רואים אותו, אנו לא נחשוב שהדבר קיים במציאות, אלא נראה בראייתנו - טעות
ראיה, ורק כאשר כל האנשים האחרים מאשרים את עדות חושינו, רואים אנו בעדות
זו תמונת המציאות. תהליך הכרת העולם החיצוני הוא אפוא תהליך חברתי, ולא
אינדיבידואלי בלבד.
ובמידה עוד גדולה יותר - חברתי הוא תהליך הערכת המציאות. לא זו בלבד שהערכתנו זקוקה כאן לאישור מצד אחרים, אלא היא גם נוצרת על פי רוב בהשפעת ההערכה מצד אחרים. ובהשפעת אחרים, בהשפעת "החברה", מקבלים אנו, שלא מדעת, גם את אכסיומות ההערכה, המקובלות בחברה זו.
אבל יש הבדל עיקרי בין האופי החברתי של הכרת המציאות ובין האופי החברתי של הערכתה. בהכרת המציאות זקוקים אנו לאישור העדות של חושינו מצד כל האנשים האחרים - או לפחות מצד רובם המכריע (אם רובם המכריע, רואה את אשר אנו רואים, ורק מעטים אינם רואים כמונו וכמו הרוב, סוברים אנו שלמעטים האלה ישנה טעות ראיה). אבל בהערכת המציאות מסתפקים אנו בכך, שאנשים מסוימים מאשרים את הערכתנו, או יותר נכון, אנו מקבלים אח ההערכה של אנשים מסוימים, שבדעתם אנו מתחשבים ורק הם משפיעים על ההערכה שלנו. ההתחשבות באנשים האלה היא בשבילנו אכסיומה, שאנו מקבלים שלא מדעת, ובהשפעתם נכנסות ללבנו, גם כן שלא מדעת, אכסיומות הערכה, הקיימות אצלם. במשך חיינו עובר לפעמים "מרכז-ההשפעה" הזה מאנשים הללו לאחרים, והאכסיומה הקודמת של ההתחשבות באנשים הנ"ל מתחלפת באכסיומה של ההתחשבות בחברה החדשה הפועלת כמו הקודמת - בהשפעתה מקבלים אנו שלא מדעת את אכסיומות הערכה, הקיימות בחברה החדשה הזאת. אולם בהערכותינו נמצאים אנו תמיד תחת השפעתה של חברה מסוימת, וכדי להכיר את עצמנו ("דע את עצמך") עלינו לברר לעצמנו, מה הן, האכסיומות המונחות ביסוד הערכותינו, איזו חברה מאשרת אותן ומשפיעה עלינו לקבל את האכסיומות האלו, ובעיקר - על סמך אילו אכסיומות הערכה חושבים אנו את החברה הזאת לראויה לכך שנתחשב בדעתה עד כדי ביטול עצמאותנו בהערכת המציאות.
נברר עכשיו את המשותף ואת השוני בשני הסוגים האלה של האכסיומות. המשותף בהם הוא:
1) שניהם פועלים מתחת לסך ההכרה, היינו, האדם גם אינו מרגיש, שהוא מסתמך כאן על אכסיומות מיוחדות, מפני שתכנן נראה בעיניו כמובן מאליו.
2) הם מהווים את הבסיס לכל המסקנות, שאליהן בא האדם בשטח המתאים: אכסיומות ההכרה בשטח ההכרה, אכסיומות ההערכה - בשטח ההערכה.
3) קבלת תוכנן של אכסיומות ההכרה כאמת בשטח הכרת המציאות, וקבלת תוכנן של אכסיומות הערכה כערך עליון בשטח מסוים של הערכה איננה מבוססת על הכרח הגיוני כלשהו - היא שרירותית, היינו תלויה ברצון מסוים שלנו הסמוי מאתנו. הוי אומר: הן הגורם לקבלת אכסיומה מסוימת של ההכרה באמת, והן הגורם לקבלת אכסיומה מסוימת של הערכה כערך עליון - הוא רצון מסוים שלנו...
ניגש עכשיו לברור השאלה על יחסן ההדדי של פעולת ההכרה ופעולת הערכה, ועל יחסן ההדדי של אכסיומות ההכרה ואכסיומות ההערכה.
פעולת ההכרה קודמת לפעולת ההערכה: כדי להעריך עצם מסוים מצד יעילותו או היזקו, מצד יופיו או כיעורו, כדי להעריך מעשה מסוים מצד מוסריותו או אנטי מוסריותו, וכדומה, עלינו קודם להכיר את תכונותיו של העצם הזה, את מראהו החיצוני (ביחס ליופי), ואת כל פרטי המעשה שאנו עומדים להעריכו (למשל: את הנימוקים שגרמו למעשה הנ"ל, את תוצאותיו וכדומה), אבל אין זה עדיין פותר את השאלה, אם גם אכסיומות ההכרה קודמות לאכסיומות ההערכה, או להפך. מכיוון שהאכסיומות של כל אחד משני הסוגים האלה פועלות עלינו מתחת לסף ההכרה, קשה לפתור את השאלה הזאת ע"י התבוננות ישירה בהן ובפעולתן, אולם רמז מסוים לפתרון השאלה הזאת נוכל אולי לקבל מהעובדה הבאה: אנו רואים באמת ערך גדול, אפשר גם להגיד: ערך עליון, אבל אין אנו יכולים להגיד ש"היופי" הוא אמת, ואפילו המשפט: "המוסרי הוא אמת", הוא משולל משמעות אם נביט על האמת כעל התאמה למציאות. והעובדה שאנו מעריכים את האמת, מעידה כאילו על כך, שאכסיומות הערכה עומדות למעלה מהאמת (היינו מאכסיומות ההכרה), כי היא מובאת לפניהן להערכה.
ג. השפעת החברה על הכרתנו ועל הערכתנו
ובמידה עוד גדולה יותר - חברתי הוא תהליך הערכת המציאות. לא זו בלבד שהערכתנו זקוקה כאן לאישור מצד אחרים, אלא היא גם נוצרת על פי רוב בהשפעת ההערכה מצד אחרים. ובהשפעת אחרים, בהשפעת "החברה", מקבלים אנו, שלא מדעת, גם את אכסיומות ההערכה, המקובלות בחברה זו.
אבל יש הבדל עיקרי בין האופי החברתי של הכרת המציאות ובין האופי החברתי של הערכתה. בהכרת המציאות זקוקים אנו לאישור העדות של חושינו מצד כל האנשים האחרים - או לפחות מצד רובם המכריע (אם רובם המכריע, רואה את אשר אנו רואים, ורק מעטים אינם רואים כמונו וכמו הרוב, סוברים אנו שלמעטים האלה ישנה טעות ראיה). אבל בהערכת המציאות מסתפקים אנו בכך, שאנשים מסוימים מאשרים את הערכתנו, או יותר נכון, אנו מקבלים אח ההערכה של אנשים מסוימים, שבדעתם אנו מתחשבים ורק הם משפיעים על ההערכה שלנו. ההתחשבות באנשים האלה היא בשבילנו אכסיומה, שאנו מקבלים שלא מדעת, ובהשפעתם נכנסות ללבנו, גם כן שלא מדעת, אכסיומות הערכה, הקיימות אצלם. במשך חיינו עובר לפעמים "מרכז-ההשפעה" הזה מאנשים הללו לאחרים, והאכסיומה הקודמת של ההתחשבות באנשים הנ"ל מתחלפת באכסיומה של ההתחשבות בחברה החדשה הפועלת כמו הקודמת - בהשפעתה מקבלים אנו שלא מדעת את אכסיומות הערכה, הקיימות בחברה החדשה הזאת. אולם בהערכותינו נמצאים אנו תמיד תחת השפעתה של חברה מסוימת, וכדי להכיר את עצמנו ("דע את עצמך") עלינו לברר לעצמנו, מה הן, האכסיומות המונחות ביסוד הערכותינו, איזו חברה מאשרת אותן ומשפיעה עלינו לקבל את האכסיומות האלו, ובעיקר - על סמך אילו אכסיומות הערכה חושבים אנו את החברה הזאת לראויה לכך שנתחשב בדעתה עד כדי ביטול עצמאותנו בהערכת המציאות.
ד. השפעתם של צרכי היסוד בנפש האדם על בחירת האכסיומות
בסוף מאמרי "האמת המדעית והאמת הדתית", קבעתי כי
"בחירת אמונה זו או אחרת (אמונת הכפירה או אמונה דתית) תלויה במהותם של הצרכים הנפשיים, שהאדם מעונין לספק באמונה זו".
|
גישה "סובייקטיבית" זו לאמונה עשויה לעורר "מורת רוח" אצל אנשי אמונה, הרואים בה דבר מוחלט, ולא עניין העשוי להשתנות "ולהיבחר" בהתאם לצורכי האדם, ההולכים ומשתנים. אבל, ראשית, המדובר הוא כאן לא על "צרכי" האדם הפרטי, האינדיבידואלי, העשויים להשתנות (והיכולים גם להיות "אגואיסטיים" במובן הצר של המלה הזאת), אלא על הצרכים הנפשיים של האדם, באשר הוא אדם. צרכי יסוד אלה של נפש האדם יכולים אמנם להיות שונים אצל אנשים שונים, אבל הם נקבעים בכל אדם ע"י אישיותו - ומאפיינים אותה. ושנית הרי עובדה היא שאקסיומות ההכרה ואכסיומות ההערכה נבחרות ע"י האדם לא מתוך הכרח הגיוני, אלא מתוך רצון מסוים, ורצון מסוים מתעורר אצל האדם אך ורק במקרה, שהדבר הרצוי עשוי לספק צורך מסוים... עובדה היא אפוא, שכל אדם המקבל אמונה מסוימת עושה זאת אך ורק מפני שהיא עשויה לספק את הצורך הנפשי שלו באמונה זו - ואין בכוחה של שום "מורת רוח" ב"סובייקטיביות" של אמונתו זו לערער את העובדה הזאת עצמה. האדם המאמין בה' ובתורתו יכול "להתנחם" בכך, שהצורך באמונה זו ושאיפתו אליה נטויים בנפשו ע"י ה' נותן התורה, והאדם המאמין שיש לכפור בה' ובתורתו יכול לחשוב, כי הצרכים הנפשיים שלו, המקבלים סיפוק מאמונה זו, הם נשגבים יותר מאלה של האדם המאמין בה' אבל אף אחד מהם איננו יכול לכפור בעובדה עצמה, שבבחירת אמונה זו או אחרת מתגלים צרכי היסוד של נפשו...
על מהותם של צרכי הנפש השונים, המתגלים במאמין בה' ובכופר בה נתתי רמזים אחדים במאמרי הנ"ל. כאן, במאמרי זה על הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה והאמונה רוצה אני לעזור הן לכופר והן למאמין לגלות בעצמם את צרכי היסוד של נפשם, המתבטאים בכפירה ובאמונה, כדי שהם יוכלו בשטח זה למלא את הדרישה "דע את עצמך"!
על מהותם של צרכי הנפש השונים, המתגלים במאמין בה' ובכופר בה נתתי רמזים אחדים במאמרי הנ"ל. כאן, במאמרי זה על הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה והאמונה רוצה אני לעזור הן לכופר והן למאמין לגלות בעצמם את צרכי היסוד של נפשם, המתבטאים בכפירה ובאמונה, כדי שהם יוכלו בשטח זה למלא את הדרישה "דע את עצמך"!
