הרב אורי דסברג
דומה שהמבואה והכניסה לתורת הראי"ה קוק זצ"ל אינה יכולה שלא להכיל את הקדמתו לשיר השירים (עולת ראי"ה ח"ב עמ' א-ב). בדרך כלל השונה פרק זה רואה בו מילים כדרבנות כנגד כל מי שרואה במגילת שיר השירים לא יותר מאשר שיר עגבים שבין רועֶה לבין רועָה.
משפט אחד בהקדמה מוציא מידי הבנה זו:
נפשות כאלה... לא יוכלו... להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה, ששיר השירים הוא קודש קודשים בערך (=ביחס ל) כל הכתובים, כי אם ממקור האהבה הפשוטה הפרטים, אשר אותה לבדה יחזו.
דומה שהמבואה והכניסה לתורת הראי"ה קוק זצ"ל אינה יכולה שלא להכיל את הקדמתו לשיר השירים (עולת ראי"ה ח"ב עמ' א-ב). בדרך כלל השונה פרק זה רואה בו מילים כדרבנות כנגד כל מי שרואה במגילת שיר השירים לא יותר מאשר שיר עגבים שבין רועֶה לבין רועָה.
משפט אחד בהקדמה מוציא מידי הבנה זו:
נפשות כאלה... לא יוכלו... להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה, ששיר השירים הוא קודש קודשים בערך (=ביחס ל) כל הכתובים, כי אם ממקור האהבה הפשוטה הפרטים, אשר אותה לבדה יחזו.
כלומר: קיימת אהבה פשוטה ופרטית, והיא קיימת גם אצל רבי עקיבא, אבל מי שרואה אותה לבדה - כנגדו יוצא הרב קוק. גישה זו היא, לדעתי, מפתח להבנת פרק זה שנכתב על ידי הרב קוק.
הקדמתו הנודעת של הראי"ה קוק זצ"ל לשיר השירים נולדה מתוך שיחה שהתנהלה בין הרב קוק לבין בנימין מנשה לוין. כשבע שנים מאוחר יותר זוכר הרב קוק בערגה שיחות אלו:
... כתיבתי זאת האהובה, שהיא מזכרת אותי את המעמדים שבהם הייתי מדבר באזניך את רחשי לבבי משפע של אור ד' אשר באור תורת אמת (אגרות הראיה אגרת קב).
מה היה נושא השיחה בין השניים? בלוח הספרותי והשימושי "אחיאסף" לשנת תרנ"ח התפרסם מאמרו של משה לייב לילינבלום "דברי זמר". המוטו של אותו מאמר לקוח ממדרש שהש"ר (א,י): "כשאדם נער אומר דברי זמר". המאמר כולו עוסק בגנות שירי אהבה, שלדבריו "תוכן אחד להם: עיני התכלת שלה, אנחותיו שלו ולהג סתם" שבסופה של קריאה שואל הקורא את עצמו: מאי קא משמע לן.
לילינבלום טוען במאמר זה שאין כל תועלת בשירים אלו, ואין הם מתאימים לרוח היהדות -
"היהודי דורש רעיון פנימי, מוסרי מדעי... ורוצה הוא שהרעיון יביא לו פרי".
בכך שונה הוא מהיווני, שעבורו חשובים הפרחים. שירי אהבה טובים הם, כדי להקל על משא הלב ולשפוך שיח, אבל רק באזני האהובות והרעים, לא בשביל הפצה בקהל. לקהל הקוראים אין שום דבר עם אנחותיהם וגעגועיהם של האוהבים, ועל כן
"אל ישלחו אותם להדפיסם במאספים וקובצים שיש להם מטרות יותר נכבדות מהפצת געגועיהם של פלוני ופלוני".
להצדקת טיעוניו מגייס לילינבלום את רבי עקיבא, שהיה רומנטיקן גדול, ו
"בשביל אהבתו לבת כלבא שבוע נרצה ללכת ללמוד תורה, למרות שנאתו הגדולה ששנא את כל אשר בשם תלמיד חכם יכונה".
ובכל זאת אף הוא סירב לראות בשיר השירים שיר אהבה גרידא, כיוון שידע שמכאוביו ותענוגיו של האוהב
"אינם אלא עניינים פרטיים שאין להעלותם על נס ולקבוע להם זכר בספרים".
לכן הוא קבע ששיר השירים כולו מוקדש
"לרעיונות רמים ונאצלים, שהלבוש להם היא אהבה, ורמזיו מגיעים השמיימה".
לכאורה, לפנינו גישה אורתודוכסית מובהקת, המנפה כל כתב עת מכל רסיס של רומנטיקה ואהבה שבינו לבינה, ואין כל סיבה - שוב: לכאורה - שדמות כמו הרב קוק לא יחתום עליה בשתי ידיו. ולא היא!
"העילוי מגריווה" - כך כונה הרב קוק בבחרותו - הביא בחופשה הראשונה שלאחר שנת לימודיו הראשונה, מתנה לאביו... צרור שירים. האב לא היה מרוצה מהמתנה, "מות בסיר" אמר - ציטט את הפסוק במלכים ב ד,מ, אבל החליף כבני ליטא שין ימנית בשמאלית (המקור: "הרב" ערוך בידי הרמ"צ נריה, בהוצאת בני-עקיבא).
"מרחבים מרחבים איותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב לא גשמי ולא רוחני" שורר הרב (סיני, אלול תש"ה).
הקדמתו של הרב לשיר השירים לא נכתבה כנגד מי שרואה בשיר השירים שיר אהבה בין הרועֶה לבין הרועָה. אדרבה, לילינבלום לא היה כזה, והוא זה שצידד בגישה שלא לראות במגילה זו שירת געגועים פרטית. אף על פי כן מכנה הרב את גישתו כגישת "חמור לאהבה" שלא יחוש מה יחפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים.
הרב שלמה אבינר (שיר השירים, עטרת כהנים גיליון 135) כותב, שמקור הביטוי "חמור לאהבה" הוא בדברי רבי אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה:
"מי שלא חשק באשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מן המורגש צריך שיבחין העבודה האלוקית".
לדעת הרב קוק, ואת זאת הוא מנחיל לתלמידו הצעיר בנימין מנשה לוין, תפקידם של כל גווני האמנות - ספרות, ציור וחיטוב (=פיסול, אמנות פלסטית) -
"להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית",
כשההדגשה היא על המילה "כל".
"וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".
כל אותם ביטויים קשים - "גמדים בעלי עיניים טרוטות", "מי שהשהו אלוה חכמה" - לא נאמרו כלפי הקוראים את שיר השירים כשיר אהבה גרידא, כביטוי לאנחותיהם של האוהבים, להם מוכן הרב לסלוח, כיוון שזוהי תחילת הדרך המובילה אל אהבת האומה לצור-מעוזה. ביטויים אלו נאמרים כלפי מי שלדעתו לא ראוי שאלה הגעגועים "ירשמו בספר, באוצר הכללי ששם כל הגיוני-קדשנו נחיתים". לדעת הרב היעדר רגשות פנימיים אלה שאהבה יוצרת, בכל ספרות שהיא נחשב כחיסרון. הוא אמנם מוסיף שתיאור האהבה חייב להיות מעודן ומרוסן, ולבטא רק את מה שטוב ויפה לפתח, אבל אין הוא סוגר את המאספים והקבצים, גם אלה בעלי המטרות היותר נכבדות, בפני הפצת געגועיהם של פלוני ופלוני.
לילינבלום ראה בשיר השירים אוסף של שירי רועים ורועות מתקופות שונות, שהושמעו בחתונות, ואחר כך נפוצו בעם והיו לשירי ההמון. בתור שכאלה - לדעתו - אין הם ראויים להיחקק בשום ספר שהוא, ובוודאי שלא בספר הספרים. ההצדקה להכללתם בכתבי הקודש היא רק - שוב: לדעתו - אם לא תובן מגילת שיר השירים כפשוטה, שבתור שכזו "אין לה פרי כי אם פרחים". לכן נאלצו חז"ל - ושוב: לדעתו - להקדיש את דברי שיר השירים לרעיונות רמים ונאצלים.
הזנקת שיר השירים כלפי מעלה נעשית אפוא על ידי לילינבלום דווקא מתוך גישה הקוראת להצניע לחלוטין רגשות פרטיים. הרב קוק בהקדמתו שולל גישה זו, בדיוק כשם שהוא שולל את הגישה המשאירה את שיר השירים רק כביטוי לרגשות "האהבה הנהוגה", הפרטית.
הרב קוק אינו שולל את השר "שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במלואו". אמנם זו אינה שירת קודש. כדי שתהיה שירת קודש, צריך המשורר לאגד את כל השירים - שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם ושירת העולם - לשיר מרובע, המורכב מכל הכוחות הללו (בנוי על דברי הרב ב"שיר מרובע" אורות הקודש מאמר ג,ל - ח"ב עמ' תמד).
הרב משה גנץ - תגובה להקדמת הרב לשיר השירים
כלפי מי נכתבה הקדמת שיר השירים עשרות שנים אנחנו קוראים את הקדמתו של הרב לשיר השירים, ושומעים בה הסבר מרומם נפש על דברי רבי עקיבא, ששיר השירים קדש קדשים - שיר על האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל, להוציא מלבם של הרואים בו סתם שירים שבין רועה לרועה. אין צל של ספק שזוהי כוונת מאמרו של הרב, וכדי להוכיח זאת צריך פשוט להעתיק את המאמר מילה במילה כדי שהקורא יקרא וישפוט.
מחבר המאמר הקודם טוען שיש להבין את המאמר אחרת, וזה על יסוד המשפט:
"... נפשות כאלה לא יוכלו להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה ששיר השירים הוא קדש קדשים כי אם ממקור האהבה הפשוטה הפרטית, אשר אותה לבדה חזו".
במשפט זה אנו שומעים ש"הנפשות האלה" שכנגדן הרב כותב, אינן אומרות ששיר השירים איננו קדש קדשים, אלא טענתן היא שר' עקיבא הרועה בעל הלב הרגש ראה את שיר השירים כשיר אהבה פרטי, ועל זה שהוא קדש קדשים. על "הנפשות האלה" כתב הרב שטעותן נובעת מכך שהן מכירות רק את האהבה הפרטית (כגמדים בעלי עיניים טרוטות - לא כמו שניסה מחבר המאמר הקודם להסביר את המשל הזה).
אם אפשר ללמוד משהו מארבע המילים המודגשות, הרי זה רק שאנחנו - בניגוד ל"אותן נפשות" - מכירים לא רק את האהבה הפרטית, אלא גם את האהבה האידיאלית הגדולה שבין הקב"ה ובינינו. בכלל זה יש כמובן, שאנחנו, ואם תרצה גם ר' עקיבא, מכירים גם את ערכה החיובי של האהבה הפרטית.
זה כשלעצמו איננו חידוש גדול. העובדה שממשילים את יחס הקב"ה לישראל לאהבה שבין דוד לרעיה, כבר מבטאת את היחס החיובי לאהבה הפרטית.
יש לציין שאנו מוצאים במאמרו של הרב נקודה נוספת בעניין זה - שבה יש חידוש. הרב כותב:
"זעזועי הנפש שמצד רגש האהבה הטבעית, הם ראויים להתפרש על ידי הספרות (... בשמירה היותר מעולה של טהרתה)".
בניגוד לטענתו של לילינבלום באחיאסף, ששירי האהבה הם בעיקרון חסרי ערך לנו מפני שהם מבטאים עניינים פרטיים שאין לנו מהם פרי, סובר הרב שבשירה אפשר לרומם בני אדם, על ידי פריטה על נימים רגשיים נסתרים טהורים שבלבם, ובתוכם גם רגשי האהבה הטהורה, ופריטה זו היא תפקידה של האמנות.
אבל כל זה הוא הקדמה למאמר. אין לו קשר לשיר השירים. לא נאמרו דברי השבח לשירי האהבה הטהורים בהקדמת הרב אלא כיסוד לקל וחומר - אם חשוב וחיוני לתת ביטוי באמנות לאהבה הפרטית, כמה נחוץ וחיוני שיימצא בכתבי הקודש ביטוי לאהבה האידיאלית שבין ישראל לאביהם שבשמים! האהבה האידיאלית הזאת לבדה, היא המבוטאת בשיר השירים. לבושה המשלי -גם הוא בעל ערך, אבל בכתבי הקודש הוא מופיע רק כמשל.
לסיכום: כנראה שמחבר המאמר הקודם צודק שההקדמה לשיר השירים נכתבה בקשר לשיחה עם ר' בנימין מנשה לוין על מאמרו של לילנבלום. יחד עם זה - לא נגד גישתו של לילנבלום נכתבה. עיקרה של ההקדמה הזאת מטרתה גלויה ופשוטה לכל קורא - כנגד הרואים בשיר השירים שירי אהבה פרטית. נכון הדבר שבהקדמה להקדמה כותב הרב דבר במפורש נגד גישתו של לילנבלום במאמרו.
הקדמתו של הרב לשיר השירים לא נכתבה כנגד מי שרואה בשיר השירים שיר אהבה בין הרועֶה לבין הרועָה. אדרבה, לילינבלום לא היה כזה, והוא זה שצידד בגישה שלא לראות במגילה זו שירת געגועים פרטית. אף על פי כן מכנה הרב את גישתו כגישת "חמור לאהבה" שלא יחוש מה יחפצו משוררי האהבה בשיריהם הפרטיים.
הרב שלמה אבינר (שיר השירים, עטרת כהנים גיליון 135) כותב, שמקור הביטוי "חמור לאהבה" הוא בדברי רבי אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה:
"מי שלא חשק באשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מן המורגש צריך שיבחין העבודה האלוקית".
לדעת הרב קוק, ואת זאת הוא מנחיל לתלמידו הצעיר בנימין מנשה לוין, תפקידם של כל גווני האמנות - ספרות, ציור וחיטוב (=פיסול, אמנות פלסטית) -
"להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית",
כשההדגשה היא על המילה "כל".
"וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".
כל אותם ביטויים קשים - "גמדים בעלי עיניים טרוטות", "מי שהשהו אלוה חכמה" - לא נאמרו כלפי הקוראים את שיר השירים כשיר אהבה גרידא, כביטוי לאנחותיהם של האוהבים, להם מוכן הרב לסלוח, כיוון שזוהי תחילת הדרך המובילה אל אהבת האומה לצור-מעוזה. ביטויים אלו נאמרים כלפי מי שלדעתו לא ראוי שאלה הגעגועים "ירשמו בספר, באוצר הכללי ששם כל הגיוני-קדשנו נחיתים". לדעת הרב היעדר רגשות פנימיים אלה שאהבה יוצרת, בכל ספרות שהיא נחשב כחיסרון. הוא אמנם מוסיף שתיאור האהבה חייב להיות מעודן ומרוסן, ולבטא רק את מה שטוב ויפה לפתח, אבל אין הוא סוגר את המאספים והקבצים, גם אלה בעלי המטרות היותר נכבדות, בפני הפצת געגועיהם של פלוני ופלוני.
לילינבלום ראה בשיר השירים אוסף של שירי רועים ורועות מתקופות שונות, שהושמעו בחתונות, ואחר כך נפוצו בעם והיו לשירי ההמון. בתור שכאלה - לדעתו - אין הם ראויים להיחקק בשום ספר שהוא, ובוודאי שלא בספר הספרים. ההצדקה להכללתם בכתבי הקודש היא רק - שוב: לדעתו - אם לא תובן מגילת שיר השירים כפשוטה, שבתור שכזו "אין לה פרי כי אם פרחים". לכן נאלצו חז"ל - ושוב: לדעתו - להקדיש את דברי שיר השירים לרעיונות רמים ונאצלים.
הזנקת שיר השירים כלפי מעלה נעשית אפוא על ידי לילינבלום דווקא מתוך גישה הקוראת להצניע לחלוטין רגשות פרטיים. הרב קוק בהקדמתו שולל גישה זו, בדיוק כשם שהוא שולל את הגישה המשאירה את שיר השירים רק כביטוי לרגשות "האהבה הנהוגה", הפרטית.
הרב קוק אינו שולל את השר "שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במלואו". אמנם זו אינה שירת קודש. כדי שתהיה שירת קודש, צריך המשורר לאגד את כל השירים - שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם ושירת העולם - לשיר מרובע, המורכב מכל הכוחות הללו (בנוי על דברי הרב ב"שיר מרובע" אורות הקודש מאמר ג,ל - ח"ב עמ' תמד).
הרב משה גנץ - תגובה להקדמת הרב לשיר השירים
כלפי מי נכתבה הקדמת שיר השירים עשרות שנים אנחנו קוראים את הקדמתו של הרב לשיר השירים, ושומעים בה הסבר מרומם נפש על דברי רבי עקיבא, ששיר השירים קדש קדשים - שיר על האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל, להוציא מלבם של הרואים בו סתם שירים שבין רועה לרועה. אין צל של ספק שזוהי כוונת מאמרו של הרב, וכדי להוכיח זאת צריך פשוט להעתיק את המאמר מילה במילה כדי שהקורא יקרא וישפוט.
מחבר המאמר הקודם טוען שיש להבין את המאמר אחרת, וזה על יסוד המשפט:
"... נפשות כאלה לא יוכלו להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה ששיר השירים הוא קדש קדשים כי אם ממקור האהבה הפשוטה הפרטית, אשר אותה לבדה חזו".
במשפט זה אנו שומעים ש"הנפשות האלה" שכנגדן הרב כותב, אינן אומרות ששיר השירים איננו קדש קדשים, אלא טענתן היא שר' עקיבא הרועה בעל הלב הרגש ראה את שיר השירים כשיר אהבה פרטי, ועל זה שהוא קדש קדשים. על "הנפשות האלה" כתב הרב שטעותן נובעת מכך שהן מכירות רק את האהבה הפרטית (כגמדים בעלי עיניים טרוטות - לא כמו שניסה מחבר המאמר הקודם להסביר את המשל הזה).
אם אפשר ללמוד משהו מארבע המילים המודגשות, הרי זה רק שאנחנו - בניגוד ל"אותן נפשות" - מכירים לא רק את האהבה הפרטית, אלא גם את האהבה האידיאלית הגדולה שבין הקב"ה ובינינו. בכלל זה יש כמובן, שאנחנו, ואם תרצה גם ר' עקיבא, מכירים גם את ערכה החיובי של האהבה הפרטית.
זה כשלעצמו איננו חידוש גדול. העובדה שממשילים את יחס הקב"ה לישראל לאהבה שבין דוד לרעיה, כבר מבטאת את היחס החיובי לאהבה הפרטית.
יש לציין שאנו מוצאים במאמרו של הרב נקודה נוספת בעניין זה - שבה יש חידוש. הרב כותב:
"זעזועי הנפש שמצד רגש האהבה הטבעית, הם ראויים להתפרש על ידי הספרות (... בשמירה היותר מעולה של טהרתה)".
בניגוד לטענתו של לילינבלום באחיאסף, ששירי האהבה הם בעיקרון חסרי ערך לנו מפני שהם מבטאים עניינים פרטיים שאין לנו מהם פרי, סובר הרב שבשירה אפשר לרומם בני אדם, על ידי פריטה על נימים רגשיים נסתרים טהורים שבלבם, ובתוכם גם רגשי האהבה הטהורה, ופריטה זו היא תפקידה של האמנות.
אבל כל זה הוא הקדמה למאמר. אין לו קשר לשיר השירים. לא נאמרו דברי השבח לשירי האהבה הטהורים בהקדמת הרב אלא כיסוד לקל וחומר - אם חשוב וחיוני לתת ביטוי באמנות לאהבה הפרטית, כמה נחוץ וחיוני שיימצא בכתבי הקודש ביטוי לאהבה האידיאלית שבין ישראל לאביהם שבשמים! האהבה האידיאלית הזאת לבדה, היא המבוטאת בשיר השירים. לבושה המשלי -גם הוא בעל ערך, אבל בכתבי הקודש הוא מופיע רק כמשל.
לסיכום: כנראה שמחבר המאמר הקודם צודק שההקדמה לשיר השירים נכתבה בקשר לשיחה עם ר' בנימין מנשה לוין על מאמרו של לילנבלום. יחד עם זה - לא נגד גישתו של לילנבלום נכתבה. עיקרה של ההקדמה הזאת מטרתה גלויה ופשוטה לכל קורא - כנגד הרואים בשיר השירים שירי אהבה פרטית. נכון הדבר שבהקדמה להקדמה כותב הרב דבר במפורש נגד גישתו של לילנבלום במאמרו.
