אלקנה הנדלר (22) נולד בשנת התש"ס להוריו הרב אריה והרבנית ד"ר חנה הנדלר [בת הרב הדרי ז"ל ר"י הכותל]. גדל בקריית החינוך שעלבים, למד בישיבה הקטנה 'דרך חיים' ולאחר מכן בישיבת 'רועה ישראל' ביצהר, שבה אף היה אברך. בשבוע שעבר נפטר באופן פתאומי מדום לב. הותיר אחריו אישה וילד קטן, הורים ותשעה אחים ואחיות.
אפשר לכתוב על אלקנה כל כך הרבה, אבל אשתדל להתמקד בכמה נקודות שהיו מאוד חזקות אצלו, והלוואי שבזכות זה נתחזק ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
זכיתי ללמוד איתו חברותא בדף יומי שנתיים וחצי, מתחילת הסבב הנוכחי. היה פשוט תענוג ללמוד איתו. את הצעדים שלו כבר הייתי מזהה בלי לראות שזה הוא, סנדלים רופפים שהוא גורר על הרצפה, הולך כולו זורח, חזה מתוח כהרגלו ועם הגמרא על הכתף (וארבע כוסות מים…). כשהתחלנו בלימוד הוא עשה עלי רושם שהוא לא כזה יודע ללמוד, ותמיד היה מבקש שאני אקרא את הגמרא ואסביר והוא רק היה מקשיב. עד שפעם אחת החלטתי לעשות ניסוי… אמרתי לאלקנה שאני ממש צרוד וביקשתי ממנו לקרוא ולהסביר. הוא הסכים והתחיל להסביר כל כך בפשיטות ובבהירות שהבנתי שהוא לא פראייר בכלל… מאז הוא גם היה מוביל את הלימוד מדי פעם.
בכלל, אחת התכונות שאפיינו את אלקנה הייתה הצניעות. הוא לא הבליט את עצמו בכלל ולא חשב שמגיע לו. בתקופת הפגישות שלי הוא כבר היה מאורס ומאוד עזר לי. גם בצד הטכני ובעיקר בצד הנפשי. הייתי פורק עליו ומדבר איתו על כל מה שקורה. ובחתונה שלי, כשחיפשתי ורציתי לרקוד איתו, מצאתי אותו רוקד בצד, אפילו לא חושב שיש לו איזשהו קשר איתי ושאני רוצה לרקוד איתו…
כל צורת המחשבה של אלקנה הייתה חסידית. כשהיינו לומדים, הוא מדי פעם היה קופץ פתאום ואומר "איזה משפט פשיסחאי!", "זה ממש ר' צדוק!". הוא היה מוצא במשפט סתמי בגמרא תורות חסידיות בעיקר מבית פשיסחא ואיזביצא והעיניים שלו היו מתלהבות, עד שהיינו יכולים חצי סדר לדבר על חסידות. איזביצא מהצד שלו וברסלב מהצד שלי, איפה הן משתלבות ביחד ומה ההבדלים ביניהן, עד שהיינו נזכרים שאנחנו בכלל באמצע ללמוד גמרא…
אלקנה מאוד כאב תהליכים לא טובים שעוברים על עם ישראל. כשאיזה חבר כנסת היה אומר משפטים נגד ארץ ישראל או עם ישראל, הוא היה כולו נסער "איך הוא יכול להגיד דבר כזה?!". הייתי מנסה להגיד לו שזה לא משנה ומה אכפת לך מה הוא אומר, ואלקנה לא היה מסכים. הוא כאב על כל מה שעבר על עם ישראל בתקופה האחרונה ובמיוחד על ענייני הממשלה האחרונה ובייחוד על הרפורמות ברבנות ובכשרות ובגיור שנגעו לו מאוד.
גם את החסדים שהיה עושה אלקנה לא היה מבליט, והוא התנהג בהם בפשיטות כמובן מאליו. כשהוא התלבט אם לקנות רכב (משהו שאין לכל אברך צעיר בישיבה), הוא חשב וחשב עד שהחליט שפשוט הוא ישאיל את הרכב לכל מי שיבקש. אחרי שהוא נלקח מאיתנו עברתי על ההודעות ששלחתי לו, והמון הודעות מתוכן היו "אפשר את האוטו?"… כל עוד הרכב לא היה במוסך הוא ישר ענה "בטח", "בכיף", בלי לשאול לאן ולכמה זמן.
כשהייתי צריך את הרכב לצורך אירוע משפחתי שעשינו ביצהר, הוא לא רק נתן את הרכב אלא גם התייצב ביחד עם הרכב (ועם סיר מרק מאשתו יקרת) כדי לעזור לי לסדר את האירוע. זה לא נגמר. בסוף האירוע, אחרי שגם האנשים הנחמדים שנשארו לעזור קצת הלכו, אלקנה נשאר לעזור לי לסדר את האולם עד אחת בלילה. כשאמרתי לו שממש לא נעים לי כי בטח אשתו מחכה לו בבית עם הילד, הוא עשה לי כזה מבט של 'מה הבעיה?'. אחרי שסוף סוף גמרנו לזרוק את הפחים, לשטוף ולסדר הכל, אני מוצא את עצמי נכנס בשיא הטבעיות לרכב (שלו, כן?) ואלקנה בנחת מתיישב לידי. הורדתי אותו ליד הבית שלו והמשכתי לבית שלי. פתאום קלטתי שלקחתי לו את הרכב… חזרתי אחורה, התנצלתי ואמרתי שמרוב בלגן שכחתי שזה בכלל הרכב שלו… והוא מיד ענה לי, "מה פתאום, קח אותו כמה שאתה צריך. מקסימום תחזיר מחר". ככה זה היה תמיד!
אי אפשר באמת לתמצת את האישיות של אלקנה בכמה מילים, אנחנו עדיין לא מעכלים שהוא נלקח מאיתנו כל כך בפתאומיות.
ה' יתברך יעזור ויאמר לצרותינו די, "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים".
