I have no words for how important this article is...
הרב רפאל הלוי עציון ז"ל
א. ניתוח הדרישה "דע את עצמך"
"דע את עצמך" רשמה חכמת הגויים על ה"מקדש" בדלפי,
וסוקרטס, אשר אימץ את הפתגם הזה, הציג את הדרישה הזאת לתלמידיו. ננתח את
משמעותה של דרישה זו על-מנת להבין את החכמה הכלולה בה.
בדרך כלל שואף האדם לדעת את אשר ישנו מחוצה לו: את הנמצא והמתהווה בסביבתו הקרובה והרחוקה, היינו: את הנמצא והמתהווה עכשיו על פני כדור הארץ ובתוכו; את הנמצא עכשיו והמתהווה עכשיו בשמים - על פני השמש והכוכבים הנראים לנו ובתוכם, ביניהם ומאחוריהם, וגם את אשר היה נמצא והתהווה בכל העולם הגדול הזה בעבר וימצא ויתהווה בו בעתיד. ובמקום ידיעת כל העולם הגדול הזה, בהווה בעבר ובעתיד, מצמצמת הדרישה הנ"ל את שאיפת האדם לדעת בנקודה קטנה אחת - בו בעצמו! האין זו דרישה מוזרה?
ומלבד זאת: האם אין דרישה זו גם מיותרת? הרי כל אדם נמצא עם עצמו ב"יחד" בכל רגע ורגע של חייו ויודע כל אשר חש, הרגיש, רצה, עשה או נמנע מלעשות במשך כל ימי חייו - מי אפוא יכול להכיר את האדם טוב יותר מאשר הוא בעצמו, גם מבלי שתהא לו שאיפה מיוחדת לכך?
אולם "ניתוח" קטן של תהליך הכרת נפשו של האדם עשוי לשכנע אותנו שאין האדם המומחה הגדול ביותר בהכרת עצמו.
תחושותיו של האדם, רגשותיו, מעשיו ומחדליו הם בעצם רק תגובות נפשו של האדם על הרשמים שהוא מקבל מהעולם החיצוני. ידיעת תחושותיו, רגשותיו, מעשיו ומחדליו של האדם במקרים מסוימים היא תנאי הכרחי להכרת נפשו של האדם, היינו להכרת תכונותיה המיוחדות, אבל אין היא עדיין תנאי מספיק: כדי להכיר מתוך התגובות האלו את תכונותיה המיוחדות של נפש האדם המתגלות בהן, יש להסיק אותן מתוך התגובות הנ"ל, ולהסקת מסקנות נכונות נחוצים במקרה זה (כמו בכל המקרים) שני דברים: הגיון מתאים - ואובייקטיביות, היינו, העדר נטיות מיוחדות לטובתו או לרעתו של האדם, שעל תכונות נפשו מסיקים אנו מהתגובות הנ"ל את המסקנות. והנה הדבר השני בודאי חסר לאדם, הדן על התכונות המיוחדות של נפשו הוא על פי תגובותיו הנ"ל על הרשמים שהוא קיבל מהעולם החיצוני. האהבה לעצמו, הטבעית לכל אדם, עשויה לסלף את המסקנות שהוא מסיק על עצמו מרגשותיו, מעשיו ומחדליו. יתכן איפא - ויתכן מאד - שעל סמך ידיעות מעטות על רגשותיו, מעשיו ומחדליו של הזולת יכול אדם אחר להכיר את נפשו של הזולת טוב יותר מאשר "הזולת" הזה עצמו, למרות שפע הידיעות שיש לו על עצמו. לא זו בלבד שאין הדרישה להכיר את עצמו (דע את עצמך!) מיותרת, אלא היא גם איננה כה קלה, כפי שזה נראה לפי הסקירה הראשונה, ונחוצים מאמצים מיוחדים מצד האדם, כדי שיכיר את עצמו כפי שהוא באמת, מבלי שהאהבה לעצמו תסלף את תמונתו בעיניו.
אבל במה אפשר להצדיק את הדרישה המצמצמת והמצומצמת הזאת "דע את עצמך" - לעומת השאיפה הגדולה של האדם לדעת את הכל?
על שאלה זו אפשר להשיב שתי תשובות.
א) את חשיבותו של ה"ידע" בשביל האדם יש להעריך לא על פי רוחב הנושא והיקפו של הידע בלבד, אלא - ואולי גם בעיקר - על פי ערכם של צרכי האדם, שהידע הזה עשוי לספק. אין כל ספק בכך, שידיעות רבות על התופעות בעולם החיצוני הן הכרחיות בשביל האדם, הן כדי שיוכל להינצל מהסכנות הצפויות לו מהתופעות הנ"ל, והן בכדי שיוכל לנצל לצרכיו את תופעות הטבע עצמן ואת כוחות הטבע המתגלים בתופעות אלו. אחד הצרכים הרוחניים הגדולים ביותר של האדם הוא, אמנם, הצורך והשאיפה לדעת הכל - אפילו בלי כל קשר עם סיפוק צרכים מסוימים אחרים. אבל מכל האובייקטים הקיימים בעולם - החשוב ביותר בשביל האדם הרי הוא עצמו, ולכן צריכה ידיעת עצמו להיות קודמת לידיעת כל האובייקטים האחרים.
ב) אולם קיימת סיבה נוספת - ואולי עוד חשובה יותר - לכך, שידיעת עצמו צריכה לעמוד אצל האדם בראש כל הידיעות האחרות. כל ידיעה שיש לנו הן מהעולם החיצוני והן אפילו מהעולם הפנימי שלנו היא בעצם תמונה המתקבלת מכל אחד משני העולמות האלה בראי תודעתנו. והרי ידוע, כי אופי כל תמונה המתקבלת בראי תלוי לא בעצם הנראה בו בלבד, אלא גם בתכונות הראי. למשל, אם הראי הוא מישורי, מתאימה התמונה בו לעצם שבמציאות, ואם הוא עקום, עקומה ובלתי נכונה היא התמונה המתקבלת בו. כדי שנוכל לדון על טיב ידיעותינו מהעולם החיצוני והפנימי שלנו עלינו קודם כל לקבוע, מהו טיב ה"ראי" שבתודעתנו, שבו מתקבלות התמונות המהוות את "הידע" שלנו, ולכן גם מטעם זה צריכה "ידיעת עצמנו" להיות קודמת לכל ידיעה אחרת.
ומשמעות מיוחדת מקבלת הדרישה "דע את עצמך" לאור התגליות החדישות באכסיומטיקה על מהותן של האכסיומות ועל תפקידן בהסקת מסקנות.
כפי שהזכרנו לעיל, אין אנו מסתפקים בקבלת "עדות החושים" על המתהווה בעולם החיצוני ואף לא על המתהווה בעולם הפנימי שלנו - "הידע" שלנו מורכב בעיקר מהמסקנות המתאימות שאנו מסיקים מ"עדות החושים" הנ"ל. באיזו מידה מבוססת לעתים קרובות גם עדות החושים עצמה על הסקת מסקנות, ובאיזו מידה אין אנו מרגישים בכך, יכולה ללמד אותנו הדוגמא הבאה: כל אחד מאתנו משוכנע, שהוא ראה את שקיעת השמש, אבל אין זה נכון. מה שהוא "ראה", היינו תפס בחושים, כאשר השמש נעלמת מעל האופק, הייתה רק העובדה הבאה: כדי לעקוב אחרי השמש הנעלמת מעל האופק, עליו היה להוריד את המבט. שהשמש שוקעת - זוהי כבר מסקנה מעובדה זו ומההנחה שאנו וכל כדור הארץ עומדים על מקום אחד, והנחה זו הריהי בלתי נכונה.
האכסיומטיקה קבעה את שתי העובדות הבאות:
(1) בכל מסקנה איזו שהיא מסתמכים אנו סוף-סוף על הנחה מסוימת, על אכסיומה, שלא הוכחה, ואיננה יכולה להיות מוכחת.
(2) אם גם הנחה זו נראית לנו כמובנת מאליה, מתוך הרגל מחשבתי, אין בה הכרח מחשבתי, ואין שום יסוד הגיוני לראות בה אמת. היא מתקבלת על ידינו כאמת באופן שרירותי, היינו, מתוך רצון מסוים, מבלי שנרגיש בו.
קבוצת ההנחות, הנראות לנו כמובנות מאליהן, קבוצת האכסיומות האלו, שאנו מקבלים כאמת מתוך רצון סמוי שלנו המתגלה בכך, יוצרת את הרקע המיוחד של הראי, שבו מופיעה בתודעתנו תמונת העולם החיצוני (וגם הפנימי שלנו), וממנה, מקבוצת האכסיומות הנ"ל, נובע אפוא טיב התמונה, המתקבלת בתודעתנו מכל אחד משני העולמות האלה. הדרישה "דע את עצמך" מקבלת אפוא את המשמעות הבאה: הכר את האכסיומות, את הדברים הנראים בעיניך כמובנים מאליהם, אשר מהם, ומהרשמים שאתה מקבל, אתה מסיק ובונה בתודעתך את תמונת העולם החיצוני והפנימי שלך, ומצא את הרצון הסמוי, המשפיע עליך בבחירת האכסיומות האלו.
בדרך כלל שואף האדם לדעת את אשר ישנו מחוצה לו: את הנמצא והמתהווה בסביבתו הקרובה והרחוקה, היינו: את הנמצא והמתהווה עכשיו על פני כדור הארץ ובתוכו; את הנמצא עכשיו והמתהווה עכשיו בשמים - על פני השמש והכוכבים הנראים לנו ובתוכם, ביניהם ומאחוריהם, וגם את אשר היה נמצא והתהווה בכל העולם הגדול הזה בעבר וימצא ויתהווה בו בעתיד. ובמקום ידיעת כל העולם הגדול הזה, בהווה בעבר ובעתיד, מצמצמת הדרישה הנ"ל את שאיפת האדם לדעת בנקודה קטנה אחת - בו בעצמו! האין זו דרישה מוזרה?
ומלבד זאת: האם אין דרישה זו גם מיותרת? הרי כל אדם נמצא עם עצמו ב"יחד" בכל רגע ורגע של חייו ויודע כל אשר חש, הרגיש, רצה, עשה או נמנע מלעשות במשך כל ימי חייו - מי אפוא יכול להכיר את האדם טוב יותר מאשר הוא בעצמו, גם מבלי שתהא לו שאיפה מיוחדת לכך?
אולם "ניתוח" קטן של תהליך הכרת נפשו של האדם עשוי לשכנע אותנו שאין האדם המומחה הגדול ביותר בהכרת עצמו.
תחושותיו של האדם, רגשותיו, מעשיו ומחדליו הם בעצם רק תגובות נפשו של האדם על הרשמים שהוא מקבל מהעולם החיצוני. ידיעת תחושותיו, רגשותיו, מעשיו ומחדליו של האדם במקרים מסוימים היא תנאי הכרחי להכרת נפשו של האדם, היינו להכרת תכונותיה המיוחדות, אבל אין היא עדיין תנאי מספיק: כדי להכיר מתוך התגובות האלו את תכונותיה המיוחדות של נפש האדם המתגלות בהן, יש להסיק אותן מתוך התגובות הנ"ל, ולהסקת מסקנות נכונות נחוצים במקרה זה (כמו בכל המקרים) שני דברים: הגיון מתאים - ואובייקטיביות, היינו, העדר נטיות מיוחדות לטובתו או לרעתו של האדם, שעל תכונות נפשו מסיקים אנו מהתגובות הנ"ל את המסקנות. והנה הדבר השני בודאי חסר לאדם, הדן על התכונות המיוחדות של נפשו הוא על פי תגובותיו הנ"ל על הרשמים שהוא קיבל מהעולם החיצוני. האהבה לעצמו, הטבעית לכל אדם, עשויה לסלף את המסקנות שהוא מסיק על עצמו מרגשותיו, מעשיו ומחדליו. יתכן איפא - ויתכן מאד - שעל סמך ידיעות מעטות על רגשותיו, מעשיו ומחדליו של הזולת יכול אדם אחר להכיר את נפשו של הזולת טוב יותר מאשר "הזולת" הזה עצמו, למרות שפע הידיעות שיש לו על עצמו. לא זו בלבד שאין הדרישה להכיר את עצמו (דע את עצמך!) מיותרת, אלא היא גם איננה כה קלה, כפי שזה נראה לפי הסקירה הראשונה, ונחוצים מאמצים מיוחדים מצד האדם, כדי שיכיר את עצמו כפי שהוא באמת, מבלי שהאהבה לעצמו תסלף את תמונתו בעיניו.
אבל במה אפשר להצדיק את הדרישה המצמצמת והמצומצמת הזאת "דע את עצמך" - לעומת השאיפה הגדולה של האדם לדעת את הכל?
על שאלה זו אפשר להשיב שתי תשובות.
א) את חשיבותו של ה"ידע" בשביל האדם יש להעריך לא על פי רוחב הנושא והיקפו של הידע בלבד, אלא - ואולי גם בעיקר - על פי ערכם של צרכי האדם, שהידע הזה עשוי לספק. אין כל ספק בכך, שידיעות רבות על התופעות בעולם החיצוני הן הכרחיות בשביל האדם, הן כדי שיוכל להינצל מהסכנות הצפויות לו מהתופעות הנ"ל, והן בכדי שיוכל לנצל לצרכיו את תופעות הטבע עצמן ואת כוחות הטבע המתגלים בתופעות אלו. אחד הצרכים הרוחניים הגדולים ביותר של האדם הוא, אמנם, הצורך והשאיפה לדעת הכל - אפילו בלי כל קשר עם סיפוק צרכים מסוימים אחרים. אבל מכל האובייקטים הקיימים בעולם - החשוב ביותר בשביל האדם הרי הוא עצמו, ולכן צריכה ידיעת עצמו להיות קודמת לידיעת כל האובייקטים האחרים.
ב) אולם קיימת סיבה נוספת - ואולי עוד חשובה יותר - לכך, שידיעת עצמו צריכה לעמוד אצל האדם בראש כל הידיעות האחרות. כל ידיעה שיש לנו הן מהעולם החיצוני והן אפילו מהעולם הפנימי שלנו היא בעצם תמונה המתקבלת מכל אחד משני העולמות האלה בראי תודעתנו. והרי ידוע, כי אופי כל תמונה המתקבלת בראי תלוי לא בעצם הנראה בו בלבד, אלא גם בתכונות הראי. למשל, אם הראי הוא מישורי, מתאימה התמונה בו לעצם שבמציאות, ואם הוא עקום, עקומה ובלתי נכונה היא התמונה המתקבלת בו. כדי שנוכל לדון על טיב ידיעותינו מהעולם החיצוני והפנימי שלנו עלינו קודם כל לקבוע, מהו טיב ה"ראי" שבתודעתנו, שבו מתקבלות התמונות המהוות את "הידע" שלנו, ולכן גם מטעם זה צריכה "ידיעת עצמנו" להיות קודמת לכל ידיעה אחרת.
ומשמעות מיוחדת מקבלת הדרישה "דע את עצמך" לאור התגליות החדישות באכסיומטיקה על מהותן של האכסיומות ועל תפקידן בהסקת מסקנות.
כפי שהזכרנו לעיל, אין אנו מסתפקים בקבלת "עדות החושים" על המתהווה בעולם החיצוני ואף לא על המתהווה בעולם הפנימי שלנו - "הידע" שלנו מורכב בעיקר מהמסקנות המתאימות שאנו מסיקים מ"עדות החושים" הנ"ל. באיזו מידה מבוססת לעתים קרובות גם עדות החושים עצמה על הסקת מסקנות, ובאיזו מידה אין אנו מרגישים בכך, יכולה ללמד אותנו הדוגמא הבאה: כל אחד מאתנו משוכנע, שהוא ראה את שקיעת השמש, אבל אין זה נכון. מה שהוא "ראה", היינו תפס בחושים, כאשר השמש נעלמת מעל האופק, הייתה רק העובדה הבאה: כדי לעקוב אחרי השמש הנעלמת מעל האופק, עליו היה להוריד את המבט. שהשמש שוקעת - זוהי כבר מסקנה מעובדה זו ומההנחה שאנו וכל כדור הארץ עומדים על מקום אחד, והנחה זו הריהי בלתי נכונה.
האכסיומטיקה קבעה את שתי העובדות הבאות:
(1) בכל מסקנה איזו שהיא מסתמכים אנו סוף-סוף על הנחה מסוימת, על אכסיומה, שלא הוכחה, ואיננה יכולה להיות מוכחת.
(2) אם גם הנחה זו נראית לנו כמובנת מאליה, מתוך הרגל מחשבתי, אין בה הכרח מחשבתי, ואין שום יסוד הגיוני לראות בה אמת. היא מתקבלת על ידינו כאמת באופן שרירותי, היינו, מתוך רצון מסוים, מבלי שנרגיש בו.
קבוצת ההנחות, הנראות לנו כמובנות מאליהן, קבוצת האכסיומות האלו, שאנו מקבלים כאמת מתוך רצון סמוי שלנו המתגלה בכך, יוצרת את הרקע המיוחד של הראי, שבו מופיעה בתודעתנו תמונת העולם החיצוני (וגם הפנימי שלנו), וממנה, מקבוצת האכסיומות הנ"ל, נובע אפוא טיב התמונה, המתקבלת בתודעתנו מכל אחד משני העולמות האלה. הדרישה "דע את עצמך" מקבלת אפוא את המשמעות הבאה: הכר את האכסיומות, את הדברים הנראים בעיניך כמובנים מאליהם, אשר מהם, ומהרשמים שאתה מקבל, אתה מסיק ובונה בתודעתך את תמונת העולם החיצוני והפנימי שלך, ומצא את הרצון הסמוי, המשפיע עליך בבחירת האכסיומות האלו.
