"שכל האדם הוא פנס קטן המאיר רק צעדים אחדים - את הצעדים הקרובים ביותר - בדרכנו האפלה בחיים". משה מנדלסון
בפרק א' של מאמרי זה באתי לידי המסקנה, כי הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה באלקים הוא הערצת האדם, היינו האמונה בכוחו הכל יכול של האדם. אמונה זו מספקת את יהירותו, את הצורך הנפשי של האדם לראות בעצמו את. העליון שביצורים.
אולם מהפרקים האחרים של מאמרי אפשר להסיק את המסקנה שגם האמונה באלקים עשויה לספק את הצורך הנפשי הנ"ל, כי אמונה זו מכילה בתוכה (במסקנותיה המרחיקות לכת) את היסודות הבאים: האדם הוא היחידי מכל היצורים החיים,
1) שיש לו הכשרון ולכן גם האפשרות, של בחירה חופשית.
2) שנשמתו היא נצחית, ואין המוות שולט בה.
3) שבורא העולם התגלה לו והטיל עליו תפקידים מסוימים. יוצא אפוא, כי גם הכפירה באלקים וגם האמונה באלקים מספקות צורך נפשי אחד של האדם, את הצורך הנפשי בהערכתו הגבוהה של האדם לעומת היצורים האחרים. ונשאלת השאלה: מה הם הגורמים הנפשיים לאופן כה מנוגד של סיפוק הצורך הנפשי האחד הזה אצל הכופר מצד אחד ואצל המאמין מצד שני?
על סמך הנאמר בפרקים הקודמים אפשר לבוא לידי המסקנה כי סיבת השוני הזה הוא בכך שהכופר, היינו, המאמין באדם ובכוחו הכל יכול, מחשיב יותר את המסקנות הישירות מאמונתו, בעוד שהמאמין בה' מעריך יותר את המסקנות המרחיקות לכת מאמונתו הוא ומתחשב יותר גם במסקנות המרחיקות לכת מהאמונה הנגדית.
דבר זה מתבטא בתופעות הנפשיות הבאות:
1) לכופר חשוב יותר ההווה והעתיד הקרוב, למאמין - העתיד הרחוק. הראשון כאילו אומר: "אכול ושתה כי מחר נמות", ואחרי המוות הרי אין כלום; והשני דואג גם לאשר יהיה אחר המוות.
2) המאמין בכוחו הכל יכול של האדם והכופר בה' מוקסם מאד מהרגשת החופש הגדול, שמקנה לו אמונתו באופן ישיר, כי מי אדון לו? והוא מתגאה בעליונותו זו על המאמין בה', הקשור על כל צעד ושעל של חייו ע"י מצוות עשה ולא תעשה, ואם גם אמונתו בנצחיות הטבע מביאה אותו לידי המסקנה העיונית, כי רצון האדם נכנע אף הוא לחוק הסיבתיות ואין לו לאדם בחירה חופשית, הרי אין הכופר רואה בזה השפלת ערכו הוא, כי הרי זהו (כמו גם המוות) גורלם של כל האנשים. אולם המאמין בה' איננו מסתפק בהרגשה, שהוא איננו בדרגה נמוכה יותר משאר האנשים. הוא איננו יכול להשלים עם השפלת ערכו של האדם בכלל ע"י העמדתו במשמעות זו בשורה אחת עם כל הבהמות והחיות, ואפילו עם הדוממים.
3) אחת המסקנות הישירות מהאמונה באדם ובכוחו הכל יכול היא האמונה בקידמה, גם בקידמה רוחנית, שאליה מגיע האדם הודות להתקדמות שלטונו על כוחות הטבע. אם כל החיים הרוחניים של האדם הם רק תופעת לוואי לחייו החומריים, הרי גם תרבותו הרוחנית היא תופעת לוואי הכרחית של תרבותו החומרית, והקדמה בזו האחרונה תביא ממילא גם לקדמה רוחנית. האמונה הזאת משחררת אפוא את האדם מדאגה מיוחדת לשכלולו הרוחני, ובהרגשה הנעימה שגורם שחרור זה, אשר בלעדו צריך היה האדם להתאמץ לשלוט על עצמו ולא להסתפק בשליטה על כוחות הטבע - אפשר גם כן לראות אחד מקסמי הכפירה. אבל המאמין בה', המרגיש בתוצאות האיומות, העשויות להתגלות בעתיד הרחוק, ושאותן הזכרנו לעיל, מהעדר השלטון על עצמו דווקא כאשר מתפתח השלטון על כוחות הטבע, רואה הכרח בדאגה מיוחדת ובשאיפה מיוחדת לעלייתו הרוחנית של האדם, שלא תמיד משתלבת בעלייתה של תרבותו החומרית.
4) שונה הוא גם במהותו ובגודלו - רגש האחריות המוסרית בעד מעשיו ומחדליו אצל הכופר, היינו אצל המאמין באדם ובכוחו הכל יכול, ואצל המאמין בה'. הראשון מרגיש באחריותו כלפי אנשים אחרים וכלפי החברה, חברת אנשים - תהא זו המדינה ושלטונותינו, או החברה המצומצמת, אתה הוא קשור ובה הוא חי ומתחשב - אבל השני מרגיש אחריות לא כלפי אנשים בלבד, אלא גם, ואולי בעיקר, כלפי הבורא, כלפי שליט כל העולם, הן העולם הזה והן העולם הבא! עם כל הכוח האדיר שיש למדינה ולחברה (ולפעמים "החברה המצומצמת", שאתה אנו קשורים, תהא זאת "מפלגה", "תנועה" או אפילו "כנופיה", מסוגלת להגן עלינו מפני הכוחות האדירים של המדינה והחברה הגדולה) - מה קלה היא האחריות הזאת כלפי אנשים בלבד לעומת האחריות כלפי הבורא! על התוצאות המרחיקות לכת מהשוני הזה אפשר לדון מההערה הבאה של פרנץ ורפל:
"כדי להלחם במקרי רצח ובפשעים אחרים ההולכים ומתרבים בחברה המודרנית, מציעים להנהיג שוב את עונש המוות במדינות שם הוא בוטל. אבל אין זה יעיל במידה מספקת: הכרחי הוא להנהיג "שוב" את עונשי הגיהנם... (היינו את האמונה בהם)".
ויתכן שההקלה בהרגשת האחריות הנ"ל, שנותנת הכפירה, משמשת אף היא גורם פסיכולוגי לקליטתה של הכפירה בנפשו של הכופר.
