תורה עם דרך ארץ

 
ברצוני להתייחס למאמריהם של הרב שלמה וולבה בעניין תורה עם דרך ארץ (המעין תשרי תשנ"ב) ותשובתו של פרופ' זאב לב ("תשובה לביקורת" המעין תמוז תשנ"ב).

הרב וולבה כתב בקורת על המאמרים השונים שהופיעו ב"המעין" בעניין תורה עם דרך ארץ כמו כן כתב הרב וולבה שעל המדענים הדתיים להגן על כבוד שומרי תורה ומצוות מהתקפות החילונים. יש צדק בתשובת פרופ' לב, שרוב החילוניים היום אינם משכילים אלא רודפי תענוגות העולם. אך לדעתי עובדה זו אינה מספקת להסיר מהמדענים שומרי תורה את האחריות להגיב על בזיון התורה והמצוות. הם חייבים למחות נגד הטענה שאי אפשר לשמור תורה ומצוות ולהיות חלק מהעולם המודרני, אפילו אם לא יצליחו בכך.

אם איני טועה, הרב וולבה לא התכוון לפנות רק לצבור החילוני, אלא גם לחיזוק האמונה בצבור החרדי, בדומה לספר "צבא השמים" על אסטרונומיה מד"ר נ. וידאל (המכון להוראת המדעים והטכנולוגיה, ירושלים תשמ"ט) שמבהיר את "הקשר שבין מחשבת ישראל לבין המדעים לאור הבלבול הרב שאנו נתקלים בו הן אצל אנשי מדע בקשר ליהדות והן אצל יהודים שומרי מצוות בקשר למדע" (מתוך ההקדמה). הספר הוא קובץ מאמרים שהופיע בשבועון "המחנה החרדי". וחבל שאין עוד ספרים כאלה שיכולים לחזק אמונתם של יהודים מאמינים.

הרב וולבה טען ששיטת תורה עם דרך ארץ לא הצמיחה גדולים. על זה טען פרופ' לב שהמצב הכללי של היהדות במזרח אירופה בין המלחמות לא היה כל כך ורוד. הרב וולבה לא חידש טענה זאת, אלא היא כבר הועלתה על ידי הרב א"א דסלר ב"מכתב מאליהו" חלק ג' עמ' 553,בו הוא מסביר שהישיבות החליטו להקדיש כוחם לשיטה שתצמיח גדולי תורה, ביודעם מראש שבדרך זו יתקלקלו חלק מתלמידיהם. הם דחו את הרעיון של תורה עם דרך ארץ שיותר התאים לצורכי כולם, אבל אינו יכול להצמיח גדולי תורה באותה מידה. עיין גם במאמרו של פרופ' לבome remarks Ona S (1989 ncounter Jerusalem , E),Dessler .E.E Rabbi of Letter בו הוא טוען אותם דברים נגד דברי הרב דסלר.

ואמנם, למרות המצב הכללי הגרוע, הישיבות הצליחו במשימתם לגדל גדולי תורה.

במבט היסטורי, רואים שהצדק היה עם הישיבות של ליטא, שהרי גדולי התורה האלו הם הם שמסרו נפשם להקים עולה של תורה בארץ ישראל, בארה"ב ובמערב אירופה אחרי השואה הנוראה, נס לא פחות מהקמת מדינת ישראל. הישיבות האלו, שגדולים אלו עמדו בראשם, הם הכוח המוביל לכל חיי התורה היום, ובלעדיהם הייתה משתכחת תורה מישראל ח"ו.

פרופ' לב טוען שההתבוללות ביהדות ארה"ב הייתה מהירה ומדהימה, אף שהיו ביניהם יוצאי ישיבות ממזרח אירופה,

ו"גם יוצאי ישיבות רוסיה וליטא לא החזיקו מעמד תחת השלטון הקומוניסטי, בניגוד לחוגים אחרים כמו חב"ד או יהדות גרוזיה".

אולי יש קצת צדק בדבריו, אבל לפי מיטב ידיעתי, היחיד שהצליח לגדל שני דורות של תלמידי חכמים מאחורי מסך הברזל הוא הרב בן-ציון חיים זילבר זצ"ל רב שהיה חניך ישיבת סלבודקה בליטא. בנו רב יצחק זילבר, ונכדו רב בן-ציון זילבר היו שניהם בקיאים בש"ס בברית המועצות עוד לפני עליתם ארצה, ושניהם הקפידו על קלה כחמורה תחת השלטון הקומוניסטי. השפעתו הברוכה של אדם גדול כמו ר' יצחק זילבר על מאות בעלי תשובה רוסים הוא מן המפורסמות, וכן הרב אברהם מילר זצ"ל, תלמידו של החפץ חיים היה רבם ומלמדם של בעלי תשובה במוסקבה, ובוודאי שיש עוד כאלו. נכון שהרבה גדולים לא למדו אף פעם בישיבה, כרשימה שכותב פרופ' לב, אבל לומר ש"הגדולים האמיתיים- לא צמחו בישיבות" זה פשוט לא נכון. הרב אברהם יצחק הכהן קוק למד בישיבה והרב איסר זלמן מלצר, הנצי"ב והחפץ חיים, הרב חיים עוזר גרודזנסקי והרב א"א דסלר, הרב יעקב קמינצקי והרב אהרן קוטלר, הרב יחזקאל אברמסקי והסטייפלר. הלא הם גדולים אמיתיים ביניהם גם ראשי ישיבות וגם רבנים. האמת היא שלהבדיל, היו גם גדולי מדע וטכנולוגיה שלא למדו באוניברסיטה. לא הנרי פורד ולא טאמס אדיסון, הכומר מנדל שגילה את חוקי התורשתיות, גם אם למד באוניברסיטה, הרי שלא למד מדע. אינשטיין עשה עבודה יותר חשובה בזמן שהוא עבד בתור פקיד ממשלתי ממה שהוא עשה בתור פרופסור, ועוד ועוד. אבל האם מפני זה אפשר להחליט שיש מקום טוב יותר לגדל מדענים מהאוניברסיטאות? פרופ' לב כותב שהישיבות לא הצליחו להמשיך את שיטת תורת המוסר. הוא מביא לזה סמך מדברי הרב יעקב קמנצקי זצ"ל, אחרי מותו של הרב אברהם גרודזינסקי המשגיח בישיבת סלובודקה "תמה תקופת תנועת המוסר ולא תקום עוד". דברים אלו הם בבחינת המשנה בסוטה "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". ובכל זאת, היו ענווים ויראי חטא מזמן רבי עד היום. מי כמו הרב וולבה עבד במשך ארבעים השנים האחרונות לחנך אנשים עפ"י תורת המוסר ועלה בידו והתקיימה ברכתו של דודו הרב יעקב קמינצקי זצ"ל מתוך ההסכמה לספר "עלי שור" ח"א:

"ברור לי שיביא תועלת מרובה לתלמידים העוסקים בתורה ושואפים לעליה רוחנית".

הלא בזה הוא ממשיך את עבודתו הקדושה של חמיו הרב אברהם גרודזינסקי זצוק"ל. הרב וולבה העיר במאמרו "הנני עם הארץ במדעי הטבע". על זה טוען פרופ' לב שמי שמשפיע על הנוער היום חייב לדעת מה מתחדש בעולם המדע. העובדה שהרב וולבה מדבר בלשון ענוה לפני מדענים גדולים אינה שוללת ממנו וממשגיחים אחרים כל ידיעה בתחומים אלו. פרופ' לב ממשיך:

"המשגיחים בישיבות אינם דנים בשאלות יסוד היקום וגם נמנעים לדון ולהתמודד בפירוש המאורעות הכבירים של דורנו".

הוא מסיק שדבר זה נובע מ"חסרון באמונה". זו האשמה חמורה מאד, המבוססת רק על החשש שמקנן בלבו של פרופ' לב ומההתרשמות שהייתה לו מכמה כוללים, פרופ' לב יודע שבמדע לא קובעים עובדות עד שעושים בדיקות מדוקדקות. לדעתי אסור לזרוק האשמות כאלו עד שמבססים אותם. לפי עניות דעתי, צריך ללכת בדרך שישעי' הנביא הורה לחזקיהו המלך

"בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד" (ברכות י')

בקשר למאורעות דורנו, שאין לשאול יותר מדי אלא לראות מה הם מחייבים אותנו לעשות. בזה לדעתי יש לישיבות שיטה ברורה. פרופ' לב מאשים את עולם הישיבות בצרות אופק ונזיפה והשמצה במי שסוטה מהדרך. נכון כמו בכל חברה יש לבני תורה רצון לא להיות שונה מן הצבור ?(Peer pressure) אבל צריך לדעת שבכל הדורות מחו רבנים ולחמו נגד דברים שיזיקו את הדת לפי דעתם. מרבנו סעדיה גאון יש קו עד ימינו. הרמב"ם, ר' יעקב עמדין, הגר"א מוילנא והרש"ר הירש. פעמים מחו על חוגים שנראים בעינינו היום כפורקי עול, כמו מלחמת הרמב"ם ורס"ג בצדוקים ופעמים מחו על חוגים שהיום מקובלים עלינו, כמו מלחמת ר' יעקב עמדין נגד ר' יונתן אייבשיץ או הגר"א נגד החסידות. אולם זה קרה בכל הדורות - מנהיג חייב לקחת עמדה. אני מתאר לעצמי שגם גדולי התורה של היום מחליטים להגיב,

"משום שבגיל השיבה אסור לפחד לומר מה שבמעמקי הלב, גם אם הדברים לא יהיו מקובלים על אחרים"

וגם דבריהם

"מבוססים בחלקם הגדול על דעותיהם של גדולי התורה והאמונה של הדור הקודם",

כמו שפרופ' לב כותב על עצמו.

פרופ' לב מתלונן על הספרים על תולדות חיים של גדולי תורה שהשמיטו נושאים חשובים. בוודאי שיש צדק בזה. פה המקום להעלות דוגמא לזה, דווקא לא מתוך עולם הישיבות. מדובר בהעלמת דבר מהותי הנוגע לשיטתו ודרכו של הרש"ר הירש.לשיטת הרש"ר הירש חלקים שונים, ביניהם
א) תורה עם דרך ארץ,
ב) הקהילה הנפרדת
הרש"ר הירש פסק שעל פי הלכה אסור להיות שותף בקהילה של הרפורמים. ויש חיוב לשומרי מצוות להקים קהילה נפרדת. כמובן קשה לדמות פסק הלכה על המצב בפרנקפורט לפני יותר ממאה שנה למצבנו היום. בכל זאת, אפשר להסכים עם העיקרון שהרב יעקב רוזנהיים הסיק, שאלו שאינם שומרים תורה ומצוות ואומרים שהתורה היא עניין פרטי אינם מיצגים את העם היהודי ואסור להכיר בהם בתור כאלה. לדאבוננו מכריזים ראשי מדינת ישראל שהמדינה מדינת חוק ולא מדינת הלכה והדת היא ענינו של הפרט.

איך להגשים את העיקרון הזה של קהילה נפרדת כיום במדינת ישראל שבה שומרי מצוות הם בעל כרחם תחת שליטת חילוניים, הוא נושא הראוי לדון בו, במיוחד לאלו הדוגלים בשיטת תורה עם דרך ארץ. איך אפשר לחיות במדינת ישראל וליטול חלק פעיל בכל ענייניה, כמו ששיטת תורה עם דרך ארץ מחייבת, ובכל זאת לא לשכוח שרק שומרי מצוות צריכים להיות המייצגים של עם ישראל ולא החילוניים למרות שהם רוב.

אם כותבים מאמרים לרוב על נושאים כמו "תורה עם דרך ארץ בדורנו" למה לא כותבים על רעיון של "הקהילה הנפרדת בדורנו"
או "שילוב רעיון של תורה עם ד"א ורעיון הקהילה הנפרדת במדינת ישראל"? *

לגבי התפילה לשלום צה"ל, עליה העיר העורך, יש להשיב: יש לנו שני היבטים על צה"ל

א) קבוץ של אנשים המנסים להגן על הישוב בא"י, ועל כך יש לבני הישיבות ולצבור החרדי הכרת טובה עמוקה כלפיהם ודאגה אמיתית לשלומם וגורלם. כך עולה מהשיחות ששמעתי מפי ר"ח שמואלביץ זצ"ל ומיבלט"א הרב וולבה. בשעות סכנה הרבו בכל הישיבות באמירת תהילים ותפילות לזכותם והצלחתם של החיילים.

ב) במדינת ישראל היום, רבים משרי הממשלה, מייחסים את הצלחותיו הצבאיות של צה"ל לכוחו וחכמתו - "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח' י"ז). הם שוכחים את המשך הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח' י"ח). הקהילות והישיבות שאינן מכניסות את התפילה לצה"ל חוששים מהתמיכה בסמל זה ובפילוסופיה של "כוחי ועוצם ידי" המיוצגת על ידו בהכרתה הדתית בתוך נוסח התפילה של שבת. בוודאי שזה אינו מצדיק זלזול בחיילים או אי-הכרה בתרומתם. חשוב גם לציין שישנן קהילות וישיבות בהן אומרים "מי שבירך" לשלום החיילים. אני בעצמי מתפלל בישיבה כזאת.

אף כי ר' חיים שמואלביץ הדגיש את הצורך להכיר טובה לחיילים, לא נאמרה בישיבת מיר תפילה לשלום צה"ל והמדינה. האם אפשר לומר עליו שהיה לו חוסר אמונה ובטחון וחוסר הכרת טובה מינימלית?

פרופ' לב מצטט את הרב יעקב קמינצקי הרבה פעמים, ברצוני לכתוב ספור שהייתי עד לו: אברך בכולל התלונן לפני הר' יעקב קמינצקי על הבעיות שיש לו במסגרת הלמוד בכולל, היה זה בסוף ימיו של ר' יעקב, כשהיה כבר חולה ולא דבר הרבה, הוא ענה: "עס וועט אייך ווערין שווער און שווער" (זה יהיה יותר ויותר קשה לך). האברך חשב שר' יעקב לא הבין את השאלה ורצה לשאול אותו שוב, בנו של ר' יעקב, ר' אברהם יבלחט"א הסביר: "אבא שלי רוצה לומר לך לעזוב את הכולל, אבל הוא לא רוצה לומר דבר כזה בפרוש, כך לא מדברים!". וכדי לאשר את דבריו שאל את אביו: אבא, לזה התכוונת? ור' יעקב נענע את ראשו.

חבל שפרופ' לב לא למד ממורו ורבו שאפילו אם יש צורך לומר בקורת, הרי אם על בהמה טמאה חס הכתוב ולא הוציא לשון מגונה, על לומדי תורתנו הקדושה על אחת כמה וכמה.