תולדות החינוך בא"י

בראשית חורף תרע"ד (1913) התקיים מסע הרבנים למושבות הצפון. בראש המשלחת עמד מרן הרב קוק זצ"ל, שהיה אז כבן 49 ושימש כרבה של יפו והמושבות, ועמו השתתפו כמה רבנים חשובים, ובראשם הרב זוננפלד מכולל הונגריה בירושלים.

ככלל, המושבות הוקמו על ידי בני העלייה הראשונה שהיו דתיים, ובתקופה שבה התקיים המסע כבר הוקמו כמה יישובים וחוות על ידי צעירים חילוניים בני העלייה השנייה.

המסע נועד לחיזוק הדת במושבות ובראש ובראשונה חיזוק החינוך התורני, שבו תלוי עתיד המושבות והדור הבא. שכן למרות שמייסדי המושבות היו דתיים, רבים מבני הנוער התרחקו מתורה ומצוות.  

מרן הרב בכוח אישיותו הצליח לעורר את הלבבות, ובזכות זאת תוקן הנצרך בענייני כשרות. בזיכרון יעקב פעלו להעברת הבימה מקדמת בית הכנסת למרכז, כפי הנוהג המקובל. במקומות מסוימים אף הצליחו לחזק את שמירת השבת בפרהסיה. אולם בתחום החשוב ביותר, החינוך – נכשלו. תושבים רבים בכל המושבות, בעיקר ותיקים, התלוננו על כך שלימוד התורה לקוי, המורים אינם יראי שמיים, ואף שהם מלמדים תנ"ך הם מדיחים את הילדים מדרך התורה והמצוות.

מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון רוטשילד ולאחר מכן על ידי חברת יק"א. רבים מהם היו בעלי עמדה לאומית ורמתם הדתית הייתה על הרצף שבין דתיים לחילוניים. מטרתם הייתה להקנות לתלמידים תודעה לאומית והשכלה כדי שיוכלו להסתדר בעולם. קשיי הפרנסה של החקלאים לא אפשרו להם לשכור מורים שיחנכו את הילדים לשמירת תורה ומצוות כפי השקפת עולמם. מרן הרב קיווה שבעזרת תנועת אגודת ישראל שקמה מעט לפני כן יצליח לגייס תקציבים להחזקת מורים יראי שמיים בכל המושבות. זו הייתה אחת הסיבות לנסיעתו לכינוס הראשון של אגודת ישראל שהתקיים בפרנקפורט בסוף שנת תרע"ד. אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה אז שיבשה את כל התוכניות. עוד לפני כן הושג על ידי הרב הורוויץ, נציג הוועד מאמסטרדם, מימון זמני לשישה מורים שנשלחו לשש מושבות. אולם לאחר זמן קצר המימון לאחזקתם נפסק והם חזרו לירושלים. 

השאלה הגדולה: מדוע לא היו מורים יראי שמיים

הנדיב הידוע, הברון בנימין אדמונד רוטשילד, היה בעל עמדות דתיות, והשאלה הגדולה היא מדוע רוב המורים שהוא וממשיכיו שכרו בשביל המושבות לא היו בעלי תודעה דתית חזקה. הם בוודאי שמעו על הטענות כלפי המורים, ומדוע לא נענו לבקשתם והקפידו לשלוח למושבות מורים יראי שמיים?!

התשובה כואבת ומרה. בשם הקדושה והצדיקות ניהלו קנאי ירושלים במשך שבעים שנה מלחמת חורמה נגד כל יוזמה שנועדה לשלב לימודי מדע ושפות, ורדפו באופן אישי את הרבנים והעסקנים שביקשו זאת, עד שכל היוזמות להוספת לימודי מדע ושפות יצאו לפועל מעט מדי ומאוחר מדי. כך מתוך 45,000 תושבי ירושלים, מהם עשרת אלפים שלמדו בישיבות ובכוללים, לא נמצאו אפילו עשרה מורים שיכולים להתחרות ברמתם המדעית והפדגוגית עם המורים שהובאו מצרפת ומגרמניה. והיה אז צורך בכחמישים מורים בסך הכול.

העמדה המוסכמת על הברון רוטשילד וכל שאר התורמים ממערב אירופה, כדוגמת התורמים לרשת החינוך כי"ח, שמוכרחים להעניק לילדים חינוך שיאפשר להם להתפרנס בכבוד ולהצילם מהעוני המחפיר שבו חיו יהודי מזרח אירופה וירושלים, עוני שגרם למשברים קשים בקהילות, לעזיבת הדת ולתנועת הגירה אדירה לאמריקה. זו הסיבה שגם רוב ההורים ביקשו שילדיהם ילמדו מדע ושפות. לכן היחידים שיכלו לשמש באותה תקופה כמורים היו בוגרי אוניברסיטאות מאירופה, שלא בלטו ברמתם הדתית.

 
עמדת הרב קוק

גם מרן הרב הכיר בכך, ובאיגרת שסג, כשהתייחס לבעיית החינוך ביפו, כתב שהסיכוי היחיד להעמדת מערכת חינוך שתתמודד עם החילון היא "על ידי מורים מובהקים מאשכנז" (גרמניה). "שכבר איגדו ביניהם על ידי ההדרכה של גדולי הדור העבר שמה, כהר"ש הירש ור' עזריאל הילדסהיימר ז"ל, את כוח האיגוד של דעת העולם והחיים עם אומץ יראת ה' ואהבת תורה ומצוות באמונה ולב שלם". וכך כתב בעוד מכתבים.

 
תר"ב: ביטול הקמת בית חולים ובית ספר

עוד בשנת תר"ב (1842), כשחיו בירושלים כ־3,000 יהודים בלבד, אביו של הנדיב הידוע, הברון יעקב ג'יימס רוטשילד מפריז, הסכים לתרום סכום עתק של מאה אלף פרנק להקמת בית חולים בתנאי שלצידו יוקם בית לימוד לנערים ולנערות. זאת כדי לתת מענה לחולי ירושלים שלא יזדקקו עוד לבית החולים של המיסיון, וכדי להעניק לצעירים אפשרויות פרנסה.

היוזמה נדחתה בחריפות רבה על ידי קנאי ירושלים. האחראי על ארגון 'פקידים ואמרכלים' באמסטרדם, ר' צבי הירש להרן, שדרכו עברו התרומות להחזקת הכוללים בירושלים, כתב: "כל עוד רוחי בי, לא יעלה רופא לירושלים, ולא יבוא בה מורה לשונות". שתי סיבות לכך. ראשית, החשש מהשפעת רפורמים, שכן היוזם הראשון של הקמת בית החולים היה רפורמי. שנית, רופא מטבעו הוא משכיל וממילא ישפיע לרעה.

 
תר"ט: בית ספר מונטיפיורי

בשנת תר"ט (1849) כבר חיו בירושלים כ־4,500 יהודים, רובם ספרדים. ראשי הכולל הספרדי, מגובים בחתימת שמונים מראשי העדה, פנו למונטיפיורי בבקשה להקים בית ספר כשר עם לימודי שפות, כדי לתת מענה לילדים הרבים שלא מצאו את מקומם בתלמודי התורה ולמדו בבית הספר של המיסיונרים הנוצרים.

רבנים קנאים יוצאי פולין מחו נגד זאת בחריפות, שהיאך ייתכן "שיתלמדו נערי ישראל כתב ולשון העמים…". ואף שהם יודעים שכוונת מונטיפיורי לטובה, יוזמה זו היא "אבן נגף לבית ישראל" ותגרום להשתמדות ולפריקת עול כפי שכבר אירע ברוסיה. לטענתם, הרבנים הספרדים אינם מבינים את הנזק הנורא שייגרם מכך, "שהיא לצרעת ממארת לזרענו". בפועל, מכיוון ששאר הרבנים שתקו, התקבל הרושם שמחאת הקנאים היא העמדה הרווחת של האשכנזים ומונטיפיורי נסוג מתוכניתו ובית הספר לא קם.

 
תרט"ז: בית ספר למל

בשנת תרט"ז (1856) יזמה הנדבנית אלזה הרץ למל מווינה הקמת בית ספר ליתומים ועניים בירושלים, שבו ילמדו בנוסף ללימודי קודש גם שפות וחשבון, כדי שיוכלו בעזרתם להתפרנס. ד"ר פרנקל, המנהל שמונה לכך, בא עם רעיונות של תנועת ההשכלה, ואף שהצהיר שאין בכוונתו לפגוע ברמתם הדתית של הילדים והסכים לשתף רבנים בקביעת תוכנית הלימודים, קנאי ירושלים גזרו חרם עליו ועל בית הספר למל. הספרדים התעלמו מהחרם. בתגובה הקנאים כתבו מכתבי שטנה לאחראים על התרומות לכולל הספרדים באירופה. בעקבות זאת תוכנית הלימוד שונתה לתלמוד תורה עם מעט מאוד לימודי חול, כדוגמת שאר תלמודי התורה הספרדיים. רק לאחר שלושים שנה הגיעו מורים דתיים מגרמניה שהעלו את רמתו של בית ספר למל. בעקבות זאת מספר התלמידים בו, אשכנזים וספרדים כאחד, גדל מאוד. אבל הוא היה רק בית ספר יסודי ולא היה ניתן לקוות שיכשיר מורים. בקיצור, מעט מדי ומאוחר מדי.

 
תרל"ב: הרב הילדסהיימר

בשנת תרל"ב (1872), כשחיו בירושלים 9,000 יהודים, יזם הרב עזריאל הילדסהיימר, מגדולי הרבנים בגרמניה שנודע בצדקותו ובמידותיו הטובות, הקמת בית ספר ליתומים עם לימודי מדע ושפות. בתגובה הקנאים מהונגריה הכריזו על מלחמה נגדו, וכתבו שדרכו "דרך הטומאה" וכל מי ששולח את בניו לבית ספרו "כאילו מביאם אל הכומר". "כי הרשע הילדסהיימר הוא הסוס והרכב של יצר הרע. כל הפושעים שקמו ממאה שנה לא פעלו להחריב הדת והאמונה כמוהו". שוב רוב הרבנים שתקו, ובית הספר לא קם. 

תר"מ-תרמ"ב: ר' יחיאל מיכל פינס

בשנת תר"מ (1880), כאשר בירושלים חיו כבר כ־15,000 יהודים, הביע רי"מ פינס תמיכה בבית היתומים שהקים ד"ר וילהלם הרצברג, שבו לימדו שפות. בתגובה כמה מבני חוגו של מהרי"ל דיסקין הטילו עליו חרם, עם כל הגידופים המקובלים. שנה וחצי לאחר מכן, בשנת תרמ"ב, הוטל עליו חרם נוסף, הפעם בתמיכתו של מהרי"ל דיסקין עצמו. וזאת משום שרי"מ פינס ייסד בית מדרש לצעירים, שבחלקו הראשון של היום למדו בו מלאכה ואוּמנות ובחלקו השני למדו תורה. לטענת המחרימים מוסד זה יהיה מוקד של כפירה והשכלה. אומנם רוב רבני ירושלים לא קיבלו את החרם, אולם גם לא התייצבו נגדו בתוקף הראוי, ובית המדרש בוטל.
 

דברי הרב שמואל מוהליבר

בשנת תר"נ (1890) ביקרה בארץ משלחת חובבי ציון ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שהיה אחד מגדולי התורה שבדור. בסיכום ביקורו כתב מסקנות למעשה. אחת מהם הייתה זו: "חסרון גדול יש בירושלים, והיא האמונה כי איסור גמור הוא ללמד שפת ערבית וצרפתית לנערי ישראל, אשר באמת הוא הכרח גדול בזמננו לדעת לשון המדינה… וזאת היא סיבה גדולה לביטול המסחר וההכרח לצפות ללחם קלוקל לחם החלוקה. על־כן החובה על גדולי ירושלים… להשתדל שתתבטל האמונה הזאת…"

 
דרכי המחלוקת

אף שברור לנו שהרבנים הקנאים טעו, אפשר להבין את החשש שהביא אותם לכך. הטענה הקשה כלפיהם היא שעברו על כל איסורי התורה החמורים של מחלוקת ושנאת חינם, וביזו ורדפו גדולי תורה וצדיקים. לו היו נוהגים כהלכה, יחד עם תלמודי התורה שהיו לרוחם היו קמים גם בתי ספר שמשלבים מדע ושפות במינונים שונים, ומהם היו צומחים מורים שמסוגלים לתת מענה ליישוב החדש, וכל מערכת החינוך בישראל הייתה שונה כיום.

יהודי ירושלים, אנשי היישוב הישן, היו יכולים לשאת את שרביט ההנהגה של יישוב הארץ והקמת מדינת ישראל. הוריהם, תלמידי הגר"א, היו הראשונים ליישב את הארץ במסירות נפש עצומה. אולם בעוון הקנאים ושתיקת הרבנים שלא מחו נגדם איבדו את הבכורה לחלוצים החילוניים שקבעו את הצביון החינוכי־רוחני של היישוב והמדינה.

 

רביבים