חתן כלה חמות חמותה חותן חותנת - מאלף!!!

 חתן – כדרך שהשמות בעברית לקשרי משפחה קרובים – איש ואשה, אב ואם, בן ובת, אח ואחות – נגזרים ממידת הקירבה של קשרים אלה – הכל לפי מהות הקשר ומשמעותו הפנימית, כך גם מדייקת הלשון העברית מאד במתן שמות לקשרי המשפחה הבאים בדרך חיתון.
המילים בלשוננו מיוסדות על רעיונות המסתתרים בתוכן, ואין לך ראיה גדולה יותר לאמת זו, מהעובדה המתמיהה שלהורי הבעל ולהורי האשה ניתנו שמות שונים: הורי האשה נקראים בפי הבעל ״חותן״ ו״חותנת״, והוא בפיהם ״חתן״; הורי הבעל נקראים בפי האשה ״חם״ ו״חמות״, והיא בפיהם ״כלה״.
הכלה נכנסת ומצטרפת לבית חמיה, וביחד עם בעלה היא בונה ומרחיבה את בית הוריו. הם מקיפים אותה כ״חומה״, והיא מעניקה לביתם שלמות ונעשית בו ל״כליל״ תפארת (עיין פירוש לעיל יא, לא). [כלתו – ״כַלָה״, הנגזרת משורש ״כלה״, פירושה ״אותו אחד שמַשלים״. ה״כלה״ היא החוליה האחרונה, המשלימה את משפחת חמיה. מספר ירמיהו (ב, ב, ״אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ״) נראה ש״כלה״ נגזרת משורש ״כלל״, המורה גם: לגמור, להשלים; כך ״כָּלְלוּ יָפְיֵךְ״ (יחזקאל כז, ד). הכלה מצטרפת לבית חמיה, אשר מקיף אותה כ״חומה״ ומקבל אותה בביתו.]

בעוד שבלשונות אחרות מבוטא היחס בין החתן והכלה לחמיהם באותן מילים, לשון העברית רואה יותר לעומק. חתן וחותן ״קשורים״ זה לזה, והיחס שביניהם הוא הדדי. אך היחס שבין כלה וחמיה עמוק הרבה יותר: הוא מקבל אותה ו״מקיף״ אותה, ואילו היא מצטרפת לביתו ו״משלימה״ את משפחתו.

לעומת זאת, ה״חתן״ – שכְּבֵן, בונה רק את בית הוריו – אינו נבלע בבית חותנו; אלא נעשה קשור אליו בלבד. קשר זה, שנוצר על ידי הבת בעבותות אהבתה, מקשר שני צדדים העומדים בפני עצמם, ובכך משפיע על ה״חתן״ ועל ה״חותן״ במידה שווה. הקשר שלהם הוא הדדי, כפי שנראה מהשורש ״חתן״, המציין קשר של משפחות הבא על ידי נישואין.
אם נשווה את השורש ״חתן״ לשרשים הקרובים מצד היגויים: ״אטן״ (חוט טָווּי דק, עיין משלי ז, טז) ו״עדן״ (עידון, ואולי אפילו קשר מעדן ומענג – השווה ״הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה״ [איוב לח, לא]), נמצא ש״חתן״ מציין קשר הנושא עמו את הסיפוק ההדדי הגבוה ביותר, קשר המיוסד על התאמה מושלמת בין שתי המשפחות, בהשקפותיהם ומטרותיהם בחיים.
אולם בלשוננו, באורח אופייני מאד, אין כל מילה מיוחדת המציינת את עצם היחס שבין החתן והכלה. אנחנו מדברים רק על איש ואשה, ואף שאנו מהללים ומפליגים בשבח האהבה שבין חתן לכלה – כנאמר בפסוק ״וּמְשׂוֹשׂ חָתָן־עַל כַּלָּה״ וגו׳ (ישעיהו סב, ה) – עדיין שבים אנו ומתייחסים לקשר אהבה זה על ידי אותן מילים עצמן: ״חתן״ ו״כלה״. מכאן שאנו רואים קירבה נפשית וחיבה עמוקה זו, כדבר המושרש, לא ביחסים ההדדיים שבין החתן לכלה, אלא בקשר של כל אחד מהם להוריו של האחר. אהבת החתן היהודי לכלתו עזה כל כך, משום שבראש ובראשונה הוא רואה אותה כבת ראויה ואהובה, ככליל תפארת, להוריו ולביתם. ואף אהבת הכלה היהודיה לחתנה היא כה רבה, משום שקודם לכל היא מוצאת בו את רוח בית אביה, ויודעת את השמחה שיש להוריה באורח חייו ושאיפותיו.
מכאן שההתאמה המלאה בין שני בתי ההורים היא אבן הפינה לבית שני הילדים, והערבות לכך שימצאו אחד בשני את השלמתם המלאה.