בינת נבונים

הספר עוסק בנושאי השקפה לאור השואה. המבוא משמש רקע, ובו מתוארים בפרוטרוט קורותיו של המחבר בזמן השואה.
המחבר יליד פולין ורבה של מונקץ' שברוסיה הקרפטית, שסופחה להונגריה היה מנהיג הקהילה, ראש הישיבה ואב בית הדין (אב"ד). חייו וחיי קהילתו עד הכיבוש הגרמני היו שלווים, ומרוכזים בלימוד התורה.
הרב גורש עם אלפי היהודים שנשלחו להריגה בקמיניץ פודולסק ואיתו בנו הקטן. בגבול אוקראינה הצליח להסתתר ולהתנתק מן הקבוצה, משם עבר לקולומיי וחזר להונגריה.
המחבר מדגיש את הפער בין החיים בהונגריה, שהיו שלווים יחסית ואת השאננות של יהודיה, לבין התלאות שארעו בו בזמן ליהודי פולין ולפליטים שהגיעו להונגריה מפולין ומסלובקיה. הרב עסק בהצלה על ידי תמיכה אישית בפליטים, יצירת קשרים להשגת תעודות שהות חוקיות, העברת אנשים מגטו בוכניה שבפולין להונגריה (בשיתוף עם הרב מיכאל דוב ויסמנדל), והיה מעורב גם בהצלת הרבי מבעלז ואחיו. הוא מזכיר גם נסיון שלא בוצע לארגן התנגדות לשילוחים על ידי הנאצים.
המחבר החליט לעלות לארץ ישראל, הוא מתאר את ההתנגדות של בני משפחתו להחלטתו, ובטחונם שלא יקרה מאומה לנשארים בהונגריה.
המחבר מזכיר כמה משמות קרוביו שמתו על קידוש השם.

המבוא:

הקדמה

"ואני בבאי מפדן" וגו', ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון - עת הגריד היה, הארץ חלולה ומנוקבת ככברה, ואקברה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר, (ירמיה ל"א), "קול ברמה נשמע" וגו', והקב"ה משיבה, "יש שכר לפעלתך, נאם ה' וגו', ושבו בנים לגבולם".
(זקני רש"י הקדוש, פרשת ויחי ראשית מ"ח ז)

יתברך היוצר וישתבח הבורא, שהנני היום בין החיים, ויכולני לתמצת את כל שעבר עלי מימי היולדי, ולתת דין וחשבון על כל מה שעבר עלי בחיי בימי השואה, ולתת לי ולבני גילי את המחשבות והרעיונות אשר ליוונו בימים הרעים, ימי גוג ומגוג, כדי להחזיק באמונתי, ולהיות שפוי בדעתי, ואי"ה אשמור אותם עד יום מותי. ובכדי לתאר את המחשבות שהיו לי בזמן ההוא, נראה לי, בעזרת אלוקי ישראל, שאכתוב בפרוטרוט את קושט דבר האמת, שאירע לי בימים ההם, ואי"ה בגוף הספר אכתוב את כל המחשבות והרעיונות, שעברו עלי בימים ההם.

ברוך ה' אשר שלח מלאכיו לפני ללוות אותי בכל יום ויום, כאשר היתה בצרות נפשי, והיה בין חיי לבין המוות כפשע, ובכל זאת ניצלתי, שלא על פי דרך הטבע, וידעתי שבידו אפקיד רוחי, "פדיתה אותי ה' אל אמת". (תהלים ל"א). בגבור הרשע נגד עמו ישראל, ואלפים וריבוא רבבות הפקידו נפשם ורוחם וחייהם ביד ה', ומסרו את נפשם בעד אלוקים ובעד יהדותם, גם אני בתוכם הייתי מוכן לקבל את גזר דינו, בתורת חבלי משיח, אבל ה' פדה אותי, שהוא א-ל עליון, ומאיתו היתה הגזירה לחיים בעדי ובעד בני ביתי.

הדבר היה בשנה הראשונה, שמלכות הרשע התנפלה נגד רוסיה, ומלכות הונגריה היתה שותפה בציר שלחמו נגד הרוסים. אני הייתי מנהיג את קהילתי, ואת הישיבה שמנתה יותר משלש מאות בחורים. אמנם הימים היו ימי חרדה, בראותנו את הרשע הולך וגדל בכל אשר תפנה רוחו הטמאה, אבל איש יהודי עוד לא ניזק, ושום זעקת שבר עוד לא נשמע בארצנו ובארצות מסביב, ואפילו במדינת פולין היה שקט שלפני הסערה, והעולם כמנהגו נוהג. מסביבתי היו הרבנים הגאונים בני חברי הבית דין שלי, הי"ד, שכל דבר הקשה היו מביאים אלי, ויכולתי לסמוך עליהם במאה אחוז. הענינים בביתי ננהלו על ידי חותנתי הרבנית, הי"ד, והייתי פנוי מכל דאגות, ויכולתי למסור את כל מרצי בהנהלת הישיבה הקדושה, היו לי שני עוזרים, הרה"ג רבי נטע שלמה שליסל, הי"ד, והרבני שהיה משגיח, כמוה"ר בעריש קליטשניוור, הי"ד, וקול התורה נשמע בארצנו כאשר עוד לא היה לעולם, והיו הבחורים לומדים בהתמדה גדולה ובחשק רב.

פתאום בא עלי כחתף תארוב גזירה מן השמים. המשטרה ארבה ליהודים, כל מסופקי אזרחות הונגרית, ואפילו אלו שהיו הדור השלישי בהונגריה, שנפלה עליהם הגזירה, להישלח לפי פקודת משרד הפנים למלכות פולין. אני הייתי בין הראשונים, יחד עם בני בכורי מר צבי נתן דוד נ"י, עם עוד כשמונים אלף יהודים. נאספו כולם כצאן לטבח יובל בקרונות לבהמות, ונשלחו כולם תחת משטר כבד, למדינת פולין. וכך הגענו למקום קטן, ושמו יאגאלניצא, ומשם הורידו אותנו, ונמסרנו תחת יד האכזריה לאוקראינים. לא ידענו בראשונה את שם המקום ההוא, ורק שמענו שהניחו אותנו באורוות סוסים של הפריץ לאנדסקורונסקי, שהיו בראש ההר. כהאיר האור ראיתי את העיר מלמטה שהיתה בעמק, כאשר נודע לי שזו העיר יאגאלניצא שמחתי מאד, כי נזכרתי במה שכתוב בספר עשר עטרות להרב הצדיק מוהר"ר ישראל ברגר ז"ל, וזה לשונו:

על דבר פטירת דודנו הרה"צ הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסאסוב, מעשה שהיה כך היה. אביו הקדוש, הוא זקננו הרבי ר' משה ליב מסאסוב, זי"ע, נסע פעם אחת סמוך לבית החיים דעיר יאגאלניצא הסמוכה לטשארטקוב. ואמר אז לאנשי שלומו, כי הנפטרים דיאגאלניצא יצאו לקראתו ובקשוהו, לאשר כי אין קדוש מונח אצלם להגן עליהם, על כן ינוח הוא אצלם. הבטיחם כי אחד מבניו ינוח שמה והוא לא. ומני אז שנתוודע מזה לבניו, יראו לנפשם מאד לבוא לעיר יאגאלניצא, פן יארע ח"ו שמה אסון לרגלם על ידי דיבורו של אותו צדיק. אכן פעם אחת חלה דודנו הרבי ר' שמעלקא בהיותו סמוך ליאגאלניצא, ובעיר יאגאלניצא היה אז רופא מומחה ומפורסם מאד, ונסע אליו דודנו הנ"ל לחקור על מחלתו, בחשבו כי לא יתמהמה שמה. ואולם בבואו לשם נסתכן עד למאוד, והרופא נתן צו שבאין אופן לא יזיזו אותו ממקומו, כי נתגברה מחלתו לא עלינו עד מאוד. ובהכרח נשאר שם מושכב בחולי כבד, עד כי אמרו נואש לחייו. ואולם בפתע פתאום התגבר כארי, וציווה שיתנו לו בגדי שבת, ולבש אותם, והלך בעצמו ממטתו כאיש גיבור, וישב על כסאו אצל השולחן, ושלח לקרוא אליו כל אנשי קהל יאגאלניצא, ועד מהרה באו. אז ציווה למשמשו המנגן, שינגן
בתהילים מזמור קל"ט, המסיים "וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם". ואחר כן התחיל הוא בעצמו לזמר, בקול חוצב להבות אש, את הזמר האדרת והאמונה, וכל העם ענו אחריו החרוז שזמר, ובבואו לזמר הדעה והדבור נחלש כח דבורו מעט. ושוב התגבר ואמר בקול גדול, 'אויף אזא אופן האב איך נישט געהאנדעלט', (בתנאי הזה לא עשיתי מסחר), והתחיל לזמר שוב יתר החרוזים, בהתלהבות גדולה. ובגמרו נשאר על כסאו בחלישת כח מאד, עד כי הוכרחו האנשים לישא אותו שוב למיטתו. ולא התמהמה עד שהתחיל לגסוס, והעם עומדים ורואים, ואמרו אז לכהנים שיצאו משם. ובפתע פתאום נתעורר שוב ואמר, לא צריך עוד לצאת, אני בעצמי אגיד, וכן היה. ונעדר כוכב המאיר והמזהיר הזה י"ח לחודש כסלו, שנת תרכ"ב, ושם מנוחתו כבוד ביאגאלניצא. כך שמעתי מפי אנשים נאמנים בעלי צורה דשם, והענין בפרסום בגלילות. עד כאן לשונו. (הספר הזה עשרה עטרות נדפס בשנת דרך האמת היינו בשנת תר"ע).

הנה לא ידעתי מה הנשמות רצו מאת זקני הרבי ר' משה ליב מסאסוב זי"ע, למה הוא דוקא יניח את ראשו ביניהם. ולי אין עסק בנסתרות, אבל ידעתי שאני הנשמה האבודה, שצריך מישהו להגן עליה, וידעתי שהנה זקני הרבי ר' שמעלקא מונח שם, והוא יגן עלי. ונזכרתי בדברי זקני רש"י הקדוש, מה שפירש על הכתוב, "ואני בבאי מפדן", שאמנו רחל נפטרה ונקברה באמצע הדרך, כדי שבניה יעברו שם ויצעקו, "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב". אמנם עוד לא ידענו כי אנחנו כולנו הולכים לדרך הקטל, אבל הרגשנו שמשהו הולך בסביבינו, והאוקראינים, ששיתפו פעולה במלכות הרשע, לא עזבונו לרגע. אז הרגשתי שאני מוכרח לרדת לעיר יאגאלניצא, שזכות הסבא הקדוש יגן עלינו, וכאשר באו מלאכי חבלה להוליך את קהל האנשים הסתתרנו, אני ובני הקטן, מאחורי הדלת, ולא הרגישו בנו, עד ששקטה המהומה הגדולה מרוב הצעקות והבכי של הנשים וילדיהן. אחר זה עבר את אורוות הסוסים מיליצינט מהאוקראינים, ומצא אותי כשאני נסתר מאחורי הדלת. היה בידי עוד שעון של ברזל ונתתי אותו כשוחד, בפרט שהקהל היה ברחוק מקום, ולא היתה אפשרות להתחבר עליהם, ואז התחלתי לרדת עד לעיר יאגאלניצא.

כשבאתי ליאגאלניצא נכנסתי ליהודי הראשון, ואחרי שנודע לו מי אני, הסתיר אותי, והלך לרב העיר לטכס עצה מה לעשות אתי. אני הייתי בפחי נפש, כי ההתייעצות עם הרב ארכה זמן רב. לבסוף הגיע ואמר שהוחלט להסתיר אותי בביתו. שאלתי אותו למה לקחה ההתיעצות כל כך הרבה זמן, אחרי שהסכים לקחת אותי לביתו, והשיב לי, שההתייעצות היתה בין ראשי העיר האזרחיים הגויים. שאלתי אותו למה בין הגויים, הלא בטח תצא הסכנה דרכם? אז סיפר לי מעשה שהיה וכך היה:

בתו של זקני, כנראה מרת בילא יענטא ז"ל, באה בערוב ימיה ליאגאלניצא, וקנתה מקום קבר אצל אביה, הרבי ר' שמעלקא זצ"ל, והתיישבה בעיר, עד אשר יבוא זמנה ליפטר מן העולם. והנה קמו אנשי בצע מן החברה קדישא דשם, ובעד בצע כסף קברו איזה יהודי, מן העשירים שבעיר, בשדה הקבר שלה. אז היא קמה ועזבה את העיר, וההבטחה בפיה שתשרף העיר. וכך הוה, שפרצה שריפה, ולא השאיר בית אחד שלם. אחר כך, כמנהג הימים ההם, שלחו שליחים על פני הקהלות ואספו כסף, ונבנתה העיר מחדש. וכאשר נבנתה העיר, חזרה היא ליאגאלניצא ונקברה שם. ומאז ועד היום, כשנתפרסמה הידיעה, פחדו הגויים והיהודים לנגוע ח"ו לרעה בכל ששייך לקבר ההוא. ממילא חיו היהודים והגויים בשלום, ואף בימי פטליורא ימ"ש, לא היה שום נזק לישראל מטעם האוכלוסיה האוקראינית דשם.

כך הייתי ביאגאלניצא כמה שבועות, לא ידעתי שום דבר ממונקאטש, וגם לא
יכולתי להודיע להם ממני, כי העיר יאגאלניצא לא היתה באם הדרך, ולא היו עוברי דרכים מצויים, והרגשתי היתה כאילו נשכחתי מלב. עד אשר מצאתי עוז בנפשי לבוא משם לעיר הקרובה קאלאמיי, שזו היתה עיר רבתי עם, ומשם קויתי לבוא במגע עם אנשים רבים, ואולי אמצא אנשים ממונקאטש. לקחתי את ילדי הקטן והלכתי רגלי בדרך, עד שבאתי לקצה העיר. היה הזמן לפני דמדומי החמה, שעוד מעט ויהיה לילה, והדאגה מה תהיה לנו בלילה, איפוא נמצא מקום ללון, ואיפוא נתאחסן. פתאום מצאתי ילדים קטנים שעמדו שם וצעקו, "בואו, אבא קורא לכם", הדברים פעלו עלי כעל נפש עיפה, והלכתי אחריהם. חשבתי בטח הוא יהודי עשיר ורוצה לעסוק בהכנסת אורחים. והנה באנו לביתו, ובסך הכל היו לו שני חדרים קטנים, והיה מוציא את הרהיטים הדלים שהיו בתוכם, והיה ממלא את ביתו בקש, והיו כמה אורחים שהיו נע ונד, עליהם נחו האנשים האומללים הללו, וכל זה בלבד שלא יצטרכו ללון ברחוב, ויבואו לידי סכנה. (זכור ה' איזה יהודים טובים היו לך, בנפול עמך בידי צר, כמה יהודים טובים היו כאלה שמסרו נפשם להיות להם לעזר, ולמה שלחת אותם לטבח!!). עד היום מצלצלים באזני צעקת הנערים הקטנים: "קומץ, דער טאטע רופט אייך". שהוא התרגום של "בואו, אבא קורא לכם". מי זהו האבא, אולי אבינו שבשמים קורא לנו, כשבאנו לביתו של היהודי הדל, הבינונו שבאמת אבינו שמשמים, שנתן בלב היהודי הטוב, רחמים על בני ישראל כמוני, להציל אותם ממות.

בקאלאמיי מצאתי כבר יהודים, וביניהם רבים שהיו במחנות עבודה של הצבא ההונגרי, ושהיה עליהם סימן ששייכים לאותו הצבא. להם היתה חופש רב, ויכלו ללכת להונגריה הלוך ושוב. מהם נודע לי על האסון שקרה לכל היהודים שהיו אתנו ושנמסרו בשעתו ליד האוקראינים. והיו כשמונים אלף יהודים, שנאספו מכל רחבי הונגריה, והרגו אותם בדרך לא דרך בעיר קאמעניץ פודולסק. ביום קודם נצטוו לחפור בור רחב ועמוק, ודרך קצרה וקטנה שהוביל לחלק מן הבור, וביום שלאחריו העבירו אותם בדרך הקצרה שחפרו בידיהם, וכשהלכו בדרך הקצרה הזאת, ירו בהם מאחור ונפלו אחד אחד לבור. מדרך זו ניצלתי הודות לזקני רבי רבי שמלקא זי"ע, וזה היה הנס הראשון שקרה לי בדרך. וה' ינקום דמם.

בקאלאמיי היה באותו הזמן שקט לפי ערך, אבל הרעב היה נורא, המסחר והמלאכה היו מושבתים, והעם היה מסתובב בחוצות העיר, ותיכף נתפרסם בעיר מי בא שמה, וריחמו עלי היהודים, ויהודי אחד הכניס אותי לביתו, והיה כבר בית מהודר ומרווח, והתחלתי להודיע למונקאטש, שאני שם. בינתיים חמותי הרבנית הצדקת הי"ד עשתה רעש גדול והעירה כל היהודים, בייחוד אנשים מכובדים מבני העיר בודפעשט, והלכו והתערבו אצל משרד הפנים, ואחרי השתדלויות רבות, הואילו לקבל פתק מראש מחלקת הזרים, שמותר לי לחזור להונגריה, אבל היה כתוב כסתם פתק על נייר, לא על נייר ממשלתי, ולא כתוב איך אני יכול להחזיר. כל זה נכתב בזדון כמו שנדון למטה, ובנס ניצלתי משם. כמו שאכתוב למטה.

ושני נסים היו לי, האחד בהיותי בקאלאמיי, והשני בבואי לגבול ההונגרי. התאכסנתי בעיר קאלאמיי, והיתה לי אכסניה טובה, עם כל הנוחות שאפשר היה לתאר באותו הזמן, כנזכר לעיל, פתאום בא לי הדחף לצאת משם ולהתחיל, למצוא אכסניה אחרת, לא יכולתי לעמוד נגד הדחף הזה, וקמתי וברחתי משם, ומצאתי בית עזוב ונכנסתי לשם עם בני שיחיה. כשנכנסתי שם ונרגעתי, ראיתי את המקום עזוב ונטוש, והתפלאתי בעצמי, למה הלכתי משם, ובפרט כשהיו בכל זאת אנשים שדאגו לנו, ובאתי למקום הזה, שבו היתה עזובה ושוממה, בכל פינה ופינה. כשהייתי שם שמעתי שבאכסניה הראשונה, הגיעה המשטרה וירו שם באנשים, וכמה אנשים נפלו, והרבה מאד ברחו מסביבה בפחי נפש, ולי היתה הצלה מן השמים, שברחתי משם בעוד מועד.

והנס השני היה לי, בעברי את הגבול בחזרה לביתי. במשך הזמן מצאתי קשר
הביתה, ושלחו אנשים לקחת אותי. והם שכרו איש אחד עם מכונית, והביא אותי עד הגבול, ובגבול עצמו חזר בו, ולא רצה להעביר אותי. עד שמצאו מישהו אחר, רופא אחד מהונגריה, ואני עשיתי את עצמי כחולה, מלא פצעים, ובעיקר בראש, וחבשתי אותו כולו, וכך עברתי את הגבול כחיל פצוע, וב"ה כך הגעתי הביתה. ונודע לי אחרי כן, כי שלחו אחרי מלאכי חבלה להרוג אותנו כאשר נגיע לגבול, אבל כאשר ראו את הרכב שבו נסעתי ריק, חשבו שזה טעות, וחזרו בדרכם לחפש אותי, ובינתיים עברתי את הגבול, וכאשר כבר עברתי את הגבול, הייתי על סמך הפתק הזה, שקבלו ממשרד הפנים ושהיה בידי, בבטחון. כאשר באתי הביתה היה ימי הסליחות ועברו הימים הנוראים בהתעוררות גדולה, בפרט אחרי ששמעו מפי על אבידת שמונים אלף איש, אבל עוד לא שמענו מחורבן יהדות פולין ומשאר ארצות. הבאתי אמנם שלום מהם, אבל היהודים ממונקאטש השתתפו בצרות שלהם מרוב העוני שלהם, מרוב סבלם מפחד בלילות, ומחזיונות לעתידם.

בינתיים ראו האנטישמיים בעיניים רעות את שובי הביתה, ותיכף אחרי הימים הנוראים הגיש אחד מהם אינטרפלציה בפרלאמנט, והממשלה נתנה רמז שאשאר נעלם מעיני הבריות, נסעתי לבודפשט, והסתתרתי במושב זקנים של הקהילה העברית האורטודוקסית, כך הייתי נסתר מעיני הקהל הרחב במשך זמן רב. בינתיים הגיעו לפנינו ידיעות מפולין, איך שהתחילו ברדיפות היהודים. מתחילה הקימו גיטאות, ואחר כך התחילו לקחת אלפים מכל גיטו וגיטו ל'עבודה', משם לא חזרו. עד שחזר אחי מוהר"ר יצחק יעקב הי"ד ממחנה העבודה בטרעבלינקא, וסיפר כל הזוועה שראו עיניו. והוא הציל את נפשו על ידי שנפל בגורלו לסדר את הבגדים שהורידו מן ההולכים למות בתוך קרונות הרכבת. והוא הסתתר בקרונות הללו של הבגדים, ובדרך קפץ מן הרכבת, והגיע לוורשא, וסיפר לאנשים ממה שראו עיניו, איך שהוליכו את האנשים לתוך תנורי הגזים, ושם ברגע האחרון, כשהם ערומים הוציאו את נפשם בקריאת 'שמע ישראל'.

(הדבר נתפרסם בעתונות הניו יורקית על ידי הסופר אהרן צייטלין). כך הלכו היהודים ונתמעטו מיום ליום. בינתיים מתו האנשים בתוך הגיטאות, מרוב הסבל בתוך הגיטאות עצמן, וכך מתה אמי הרבנית הצדקת. והיא מתה במיתת צדיקים, מחמת שמסרה נפשה בעד דודתי הרבנית מרת חוה הי"ד. ומעשה שהיה כך היה: הדודה הרבנית מרת חוה הי"ד, שהיתה בת הרבי מאוזירוב זצ"ל, היתה אשת דודי הרה"ק ירחמיאל צבי משעדליץ זצ"ל. אחר שהוליכה לחופה בניה ובתה שנשארו לה מנשואיה אליו, שהיו עוד קטנים והיא גידלה אותם, נישאה להרב הק' מפאביאניץ ז"ל, שהי' אחד מהרבנים החשובים בלאדז. כשהעבירו את יהודי לאדז לגיטו בוורשא, גורשה גם היא כשאר יהודי לאדז, והיתה גרה אצל אמי ז"ל שהיתה לה דירה מרווחת. לאחר שהדודה חלתה בטיפוס פחדו לקרוא לרופא, כי רופא מוכרח היה להודיע מכל חולי טיפוס למשרד הבריאות המרכזי. שם הרעילו את החולה, מחשש שמא תתפשט המחלה הנוראה הטיפוס בין כל האוכלוסיה, שחיו בתוך עוני ורעב. אמי ז"ל היתה בקיאה קצת ברפואה, ולקחה על עצמה לטפל בה. בסוף הדודה נתרפאה, מחמת טיפולה המסורה של אמי ז"ל, ואמי ז"ל חלתה תחתיה, מחמת שהודבקה ממחלתה, ונפטרה בד' אב. גם אחותי טאבא חוה ז"ל נפטרה עוד לפני המלחמה, אבל השאירה את בעלה הרב רבי ירחמיאל ישראל בן הרבי מאלכסנדר, ובניה הרכים וכולם הלכו לשריפה, הי"ד, גם אחותי הרבנית הצדקת מרת פייגא ובעלה רבי אהרן, הרבי מסטאלין, הי"ד, גם אחי, הרבי מלעווערטוב, רבי אלימלך וזוגתו ובניו היקרים הי"ד, גם דודי הרבי ממעזריטש וזוגתו הרבנית הי"ד. כולם יעמדו לפני כיסא הכבוד, ויעוררו רחמים על כלל ישראל, כי עולה שועתם אל אלוקים, מכל הנעשה עכשיו בארץ, שאנשים חפים מפשע, ורק באשר הם יהודים נהרגים ונדקרים הי"ד. מכל אלה הזכרתי לטובה רק הקרובים ביותר, ומכל השאר לא יכלה הנייר מהכיל, כל אחיותיה של אמא הי"ד, ואחיהם מוהר"ר נחמיה הי"ד, הרשימה תכלול כעשרת אלפים איש ואשה ואולי יותר, הי"ד.
הייתי טמיר ונעלם. אבל הנה הגיע הזמן שמחוגי הממשלה נתן רמז שמותר לי להופיע בבודפעשט, אבל לא להירשם בפומבי ברשימת הדיירים בעיר, ואם אתפש על ידי שוטר להודיע לממשלה, כנראה שהם כבר הרגישו שהמלחמה עומדת להיפסד. אמנם אנחנו לא הרגשנו, אבל אנשי הצבא כבר ידעו, שלא התקדמו יותר בארץ רוסיה, בקצב שהיו מתקדמים לפני כן. תיכף יצאתי ממחבואי ושכרתי לי דירה ברחוב או, והבאתי כל משפחתי לבודפשט. אבל כנגד מה שנעשה לי קל, כך הוכבד על האנשים בפולין. בראות הגרמנים שעומדים הם להפסיד המלחמה, האיצו את מלאכתם, מלאכת השטן, לכלות את היהודים אשר ברשותם. והרבו בקצב מהיר לשרוף היהודים, עד שלא נשאר אלא מעט מאוד. לאחרונה לא נשאר בכל חבל גליציה רק גיטו אחד, בעיר בוכניה.

בכל יום בבוקר הלכתי להתפלל. הזכרתי את זה כדי לספר את מפעל ההצלה שעשינו אז. כל יום ויום באו יותר אנשים מפולין שהצליחו לעבור את הגבול, מעט מעט יבואו, אבל מספרם הגיע לכמה עשרות איש. מכל אלה הפליטים באו בבוקר אלי לבקש מכסתם ביום, רשמתי לפני את כל מה שצריך לאותו יום, כשחזרתי מהתפילה טלפנתי לאנשי בודפשט, בכל פעם לאנשים אחרים, לפי הצורך באותו יום, והם נתנו את חלקם בתצרוכת היומית, ושלחו אלי הביתה, ובערב נתתי לכל אחד מה שביקש. ה' יזכור אותם לטובה. פעם באו להודיע לי שאחד מתוך הפליטים יש לו חום גבוה, והוא מונח במרתף של בית הכנסת. קמתי וראיתי אותו במצב איום, המרתף היה חשוך, בלי חלון, בגודל ד' על ד'. השכנים השתמשו בו מזמן לזמן לשים בו פחם, והיהודי שוכב שמה בחום גבוה. קראתי לרופא יהודי, והלה תיכף הסכים ובא, אבל כאשר ראה את המצב, הפליט במלים קצרות 'זה שושנה', וקם וברח. כאשר ראיתי זאת, הבנתי כי בעשיית צדקה לבד לא תהיה תועלת, וצריך לעשות דבר יותר גדול.

בעת ההיא הסתובב אצלי יהודי מגולת פולין, אבל הוא בא בצבא של פולין, בעת אשר ברחו מהמוני הגרמנים, שעלו על פולין, וברחו כולם לדרך הונגריה, ומצאו מנוחתם שם, עד סוף המלחמה, (הם נתקבלו על ידי ההונגרים, מכיון שהיה להם בזמן ידוע מלך משותף ושמו סטפן בטורי, ובהונגריה אישטוון בטורי). והיתה שם מטרונית אחת, ששמה סאפארי, והיא נעשית לפטרונית של פליטי הצבא. היהודי הזה הביא לי לבית קצין אחד, שבא אלי מזמן לזמן, ונתתי לו יי"ש לשכרה. על ידי הקצין הזה נודע לי מכל מה שנעשה בין הפולנים, וממטרונית הידועה להם, ונפל ברעיוני ללכת אל המטרונית, לבקש לפניה רחמים על עם ישראל. לקחתי איש עמי והלכתי לדבר על ישראל, ודברתי אולי קצת קשות, ואמרתי לה בזה הלשון: אני שומר על פליטת בני ישראל, ואני בעצמי הנני בלתי ליגלי, והנני משאיר בידך הברירה, או לתת לי את בקשתי, או לקרוא למשטרה ולאסור אותי, ולמסור אותי ביד הגרמנים. הדברים עשו עליה רושם כביר, הסתכלה עלי, חשבה כמה דקות, ולבסוף ענתה לי, תבוא אלי בתוך שבוע, תכין לי "ממורנדום" (מזכר), ונראה מה לעשות. נשמתי לרווחה, וידעתי כי בשורה גדולה הבאתי לפליטי ישראל. הלכתי הביתה והכנתי את הממורנדום, ושוב הופעתי לפניה, ואמרה, יבואו האנשים, ויספרו שבאו מפולין כגויים, ויקבלו אותה ההכרה כשאר הפולנים, תיכף הודעתי לאנשי, והלכו ואמרו כזאת, ותיכף קיבלו את הניירות הצריכות להם, ומעתה חיו כבני אדם ולא כאנשים רדופי רוח.

(לכאורא היו לי חששות, שאסור לומר שהוא עכו"ם. אלא דלישנא דמשתמע לתרי אנפין מותר לומר, כמבואר בש"ע סימן קנ"ז ביו"ד בהג"ה. והוא מדברי רבא בנדרים ס"ב: שרי ליה לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנא, לא יהיבנא אכרני, מאי טעמא? לאברוחי אריא מיניה. ופירש"י, "נורא" שם עבודת כוכבים, וכתב הר"ן, וכי קאמר רבא צורבא מדרבנן רבותא קאמר, דאפילו צורבא מדרבנן שרי ליה למימר הכי, דהם סבורין לעבודה זרה, והוא לבו לשמים, כדכתיב: "ה' אלוקיך אש אכלה הוא". (דברים ד'). וכתבו המפורשים משום דמשמע לשני אנפין. והכא נמי בנידון דידן משמע לשני אנפין, דמצי למימר מאמין אני בביאת המשיח, דלא קאמר מי המשיח. ואפילו יאמר שהוא קתולי אפשר דהוא משמע לתרי אנפין, דמשמעו אוניברסל, דכן משמעותה של המלה הזאת ביונית).

תיכף הודעתי לרבי מיכאל דוב ויסמאנדל, זי"ע, והוא החל בהעברת האנשים בגבול בין פולין לסלוואקיה, ומסלוואקיה להונגריה, וכשבאו לתוך גבול הונגריה, קיבלו הניירות הדרושות להם, ונעשו לאנשים חפשיים. לצערנו לא נשארו בכל פולין רק הגיטו של באכניה, ומשם הבאנו אנשים כל כמה שאפשר. באותו הזמן היו גדולי החסידות נסתרים בבאכניה, כגון הרבי מבעלז זי"ע ואחיו זי"ע, הרבי ר' ישעיה'לי הי"ד בנו של הרבי מצאנז זי"ע, ועוד משפחה גדולה שנסתרה שם. תיכננו עצה מה לעשות עם האנשים הנ"ל, ונפל הדבר, להביא את הרבי מבעלז ואחיו, ואת הרבי ר' ישעיה'לי ברכב, ואת השאר, הצעירים ביותר, להביא דרך הברחה רגילה. השיקולים שלנו היו, שאי אפשר להביא כולם על ידי רכב, שמא תעורר, בראותם הרבה רכבים שיסתובבו שם, את תשומת לב הגרמנים, ותסכן כל המפעל הזה, לזאת שלחנו רק רכב אחד, להביא את רבי ישעיה'לי ואת הרבי מבעלז ואחיו יחד ברכב הזה. הנהג קיבל הוראה לקחת את האחים רוקח ואת האלברשטם. פתאום קפץ אחד ואמר ששמו האלברשטם, ובא הוא במקום רבי ישעיה'לי, ומתוך כך הפסדנו את רבי ישעיה'לי מלהצילו, הי"ד, וה' יכפר.

היהודים בהונגריה היה להם די חופש, עסקו במסחר, ונסעו ממקום למקום, בלי חשש. עסקו בתורה, הישיבות פרחו, והיהודים חשבו שלהם לא יקרה מה שנעשה לאחיהם מסביבם, ושכחו לגמרי מכל אשר נעשה סביבם. מהידיעות שנתקבלו ממהלך המלחמה, היו משמחות, כי העיקר שבידיעות היו פגיעות
(עמוד יג)
בתוך המחנה הגרמני. והעם נשם ברווחה. אבל בלבי הצטבר צער עמוק, כי ידעתי מהלך המחשבה הארור של הרשע, ככל מה שהוא סופג מפלות, ולא יוכל להחזיק מעמד כנגד האויבים מבחוץ, נעשה בשבילו יותר מהיר להרוג את היהודים שברשותו.

בינתיים באותו הזמן יצאה חובה על כל היהודים בגיל הצבא, לבוא להרשם למקומות בצבא, ולהיבדק על ידי רופאים. מי שנמצא כשיר לעבודה, נתקבל במקום לעבודת הצבא בתוך מחנה לעבודה. היהודים חשבו זאת לטובה, ובעיני היה זה הסימן הראשון לאבידת ישראל בתוך המדינה. והגזירה נפלה גם עלי, אף על פי שהייתי בעיניהם כיהודי פולני. כאשר נכנסתי להירשם במחנה לצבא הייתי צולע בירכי, ובכל זאת עיכבו אותי בצבא כמה שבועות בתוך מחנה הצבא, אף על פי שלא נשלחתי לעבודה, יען הייתי צולע.

(והבה נספר עוד נס שהיה לי בימי הצבא. בערב של היום שצריך הייתי ללכת לצבא, בא אלי יהודי ולימד אותי איך אפשר לצלוע ברגלי, וכך למדתי כל הלילה, ובבוקר הנני הולך וצולע לבית הצבא. שם הועמדתי בפני רופאים, וראו שאני צולע, אבל בכל זאת לא שוחררתי. כך שהיתי בתוך הצבא, עד שיום אחד בבוקר אמרתי לחברים, היום אי"ה אשתחרר, מפני שהיום יום רביעי, וכתוב בשיר של יום ליום ד': "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני" (תהלים צ"ד). וכך היה, באה ועדה רפואית חדשה, וחסד ה' סעדני נפשי, והלכתי לחפשי).

כל הזמן הזה פחדתי, שמא בראות הרשע שנפילתו קרובה, יפיל חמתו על היהודים. ונפל לי ברעיוני, אולי הצורך להשתמש בפני הרשע בכלי הנשק אשר לו. הרי ידענו את דרכו לאסוף את היהודים, ואחר כך לשלוח אותם יחד למחנות המות. יוצא, שאת דרכו המנוולת הזאת אפשר לסכל, על ידי שנוציא פקודה ליהודים, מטעם הקהילה, או מטעם המחתרת, לא להיאסף יחד, אלא לסרב לפעולה. היות והיהודים גרים בבית משותפים יחד עם הגויים, יצטרכו לשלוח לכל משפחה איש מבין הס.ס. לקחת אותה בחזקה, ולכשיתקרב איש הס.ס. לבית ישראל יירו בו. ואף על פי שיירו בחזרה, ושמא יהרגו כל המשפחה, הרי אין מה להפסיד, כי בין כך ובין כך נידונים למיתה. לפי חשבון יצטרכו לשלוח לכל בית יהודי איש אחר מן הס.ס. ולשם כך אין להם אנשים, כי בסך הכל היו כמה ס.ס. במיספר זעום קטן, שאתם נהגו כל מפעל ההשמדה הזה. גם ניהלנו עם הממשלה משא ומתן, שיתנו לכל איש יהודי מבוגר אקדח ביד, והממשלה שידעה שקיצה של המלחמה קרוב, היתה שמחה לכך. אלא שהדבר נפל על אזניים אטומות, ידעתי שהעם היהודי לא יאמין, ולא יטה אזן, ולא ישמע דברי זוועה על כל אדם שנושא את צלם אלוקים. ולך תספר על האנשים הללו, שהנם לא נושאי צלם אלוקים, אלא בני השטן בעצמו, הנושאים מסיכה של אנוש בלבד. דיברתי לפני אנשים שאין אזנם קולטת שבן אדם יעשה כזאת.

הם לא יבינו שתולדות האנושות מתחילות בסיפורם של קין והבל, שכן כתוב, "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד'), ומאז נחלקה האנושות לשני מחנות, לרודפים ולנרדפים, לצוררים ולסובלים, למשעבדים ולמשועבדים, לרוצחים ולנרצחים. עם ישראל הוא בין האחרונים, הוא נפל לגורלו של הבל, שצעקת דמו עולה לשמים, כמו שנאמר, "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" שם), שאומר השם בפני הרוצח קין. ומאז ועד היום אין שעל של אדמה בעולם שלא רווה מדמם של ישראל. כבר בימים הראשונים תינוקותינו זרקו בים בימי מצרים, ואת דם הורינו שפכו בימי נבוכדנצר, זקיננו בידי היוונים, וצעירנו נהרגו בשערי ירושלים ובחוצות ביתר. בכל דור עמדו עלינו לכלותינו, כל דור ודור עמלק משלו. ובדורנו קם רשע, שהוא גוג ומגוג, ויתפאר לעלות ברשע על כל אלה שקדמו לו, מה שלא הצליחו קודמיו, עשו ומצרים, עמלק ופלישתים, ונבוכדנצר וטיטוס, המן וטורקוומדו, חשב הוא להשיג בטכניקה החדישה, לא בקרב ולא בגזירות, לא בכפיית דת בא עלינו אלא ברשע ובזדון, להרוג ולאבד ולהשמיד אנשים נשים וטף, הורים וילדיהם, סבים ונכדיהם, את הכל, את הכל
(עמוד טו)
ללא השאיר שריד. מהר מהר שלא יפריעוהו במעשיו, שיוכל לעמוד במרוץ עם הזמן, כדי שיוכל להשיג כל מה שכל קודמיו לא השיגו, כדי לעמוד בראש כל נושאי אות קין על מצחו ולהתפאר, הנה הרגתי ששה מיליון שהמה שליש יהדות אירופה, מי דומה לי, הנה הצלחתי יותר מקין, קול דמי ישראל לא ישמע מן האדמה כי גופותיו נשרפו, אפרו פוזר לכל הרוחות, או דחפורים עלו לאבד כל זכר של קבר אחים, ועם בני ישראל הנשרדים שומרים על שלומם, לומר לנו לא יקרה דבר.

יאוש תפש בלבי, והחלטתי אז לנסוע לארץ ישראל, למקום המנוחה והשלווה, שבו ימצא כל אדם נוח לנפשו. ועל השאר ה' ירחם. רציתי לנסוע עם כל המשפחה, לרבות חמותי הרבנית הצדקת הי"ד, ומה אעשה שאנשי ביתי קמו לנגדי ואמרו, שבטוחים הם שלא יקרה רע לכל הנשארים, כי כך קיבלו מחותני ז"ל, שהשונא לא ימצא דרך ללכת לארצנו. וגם אני זכרתי את הענין מפי קדשו, שאמר, במלחמה הראשונה בעת שבאה הסכנה מצד הרוסים שיעברו את הגבול, והיהודים רצו לברוח מרוב פחד, אמר לאנ"ש שיישבו לבטח, כי כבר נגלה לו בחלומו שאין סכנה. והחלום היה, שקראו לפניו בחלומו, בפרק נ"ג שבתהלים בפסוק ו': "שם פחדו פחד, לא היה פחד, כי אלקים פזר עצמות חנך". ועל סמך זה היו אנשי ביתי נגד נסיעתנו בכלל לארץ ישראל. וכאשר ארזתי את הספרים שלי, גם ארזתי את כתבי היד של זקני הקדוש מוהר"ר שם שלמה זי"ע, ושאר כתבים, והיו שם כתבי יד של מנחת אלעזר חלק ו' וחלק ז', והגהות ירושלמי, (שהיה מונח ביד תלמידי מוהר"ר יצחק אדלער נ"י). כל כתבי היד היו מונחים בראש כל ספרי, ונגנבו על ידי אנשי ביתי, הכל בשביל שהיו מתנגדים לנסיעתי. וה' יכפר עליהם, ואני לא יכולתי לסמוך על הוראתו של חותני זי"ע, שנאמרה לענין רוסיה ובסוף המלחמה הראשונה. אבל השפעתם היתה גדולה על חמותי הרבנית הצדקת הי"ד, ולא הועילו שום תחנוני, ונשארה שם, ולבסוף הפקירוה, ונספתה על ידי הצוררים.


כל זה כתבתי כדברי הקדמה לספרי "בינת נבונים", לדעת את אשר עברו על רוחי בימי הרשע. וכן לדעת שהרבה אנשים, אפילו צדיקים, שהיו בתוך השואה, ובעיניהם ראו את אשר יקרה עם עם ישראל, שנפלו במוחין הקטנות, ויאבדו את עשתונותיהם, ויאמרו אלי, האם עוד כדאי לשאת בעול התורה, והאם עוד כדאי לשאת סימני חוץ של היהדות, כגון זקן ופיאות, והאם עוד כדאי לשאת לבוש יהודי. ואני בעניי מצאתי לנכון לדעת את אשר יקרה באחרית הימים, ולומר הרעיונות של היהדות שהם אהבת אלוקים, ואהבה שלום בין איש לבין רעהו, אהבת האמת והצדק הם ינצחו את הזדון והרשע. נביאינו שנבאו לנו לעולם שכולו טוב הם נביאי האמת, ונביאי עבודות זרות הם נביאי השקר, ולכן עם ישראל לא ינוצח לעולם.