בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
ישראל האנוס ע"י גוי לעבוד ע"ז ולחלל שבת, האם מותר לו למסור נפשו על חילול שבת
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "אשר הוצאתיך מאור כשדים" ובבראשית רבה פר' נח פל"ח איתא דנמרוד הרשע זרק את אברהם אבינו ע"ה לתוך האש באור כשדים ואאע"ה מסר נפשו בכח אמונתו בהקב"ה החי לעד וקיים לנצח, והקב"ה הצילו מתוך האש, ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע למצות מסירות נפש.
הנה המשנה למלך ז"ל בספרו פרשת דרכים דרוש ב' דרך האתרים, הביא בשם מהרי"ט ז"ל בדרשותיו בפר' תולדות, שהק' היאך הי' מותר לאברהם אבינו ע"ה למסור נפשו על קדושת ד', הא אמרי' בסנהדרין ע"ד ב' דבן נח אינו מצווה על קידוש השם, והרי כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". וכיון דאאע"ה דין ב"נ הי' לו היאך הותר לו למסור נפשו, והמל"מ ז"ל כ' דמזה מוכח דאאע"ה דין בן ישראל הי' לו לכל דבר, יעוש"ה.
ונלע"ד בעז"ה ליישב קושית מהרי"ט ז"ל בד' אנפי.
א] נלע"ד ליישב הקושיא ובהקדם ג' הקדמות.
א] הנה יש לחקור בהא דכ' הרמב"ם ז"ל דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו מנלן דין זה, הא בודאי כשמסר נפשו הרי מקדש שם שמים, ואמאי מתחייב בנפשו. והנה הפר"ח ז"ל בהגהותיו על הרמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"א כ' דמקור דברי הרמב"ם ז"ל היינו מהא דאמרי' בסנהדרין ע"ד א' "אמר רבי ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם", ונהי דלא קיי"ל כוותי' בהא, מ"מ ילפי' מדבריו דבכל המצוות שדינן יעבור ואל יהרג היינו משום דכתיב 'וחי בהם', ולפיכך אם נהרג הרי עבר על מצות 'וחי בהם' ומתחייב בנפשו.
ב] הנה מדבעי' קרא ד'וחי בהם' דיעבור ואל יהרג, הרי מוכח דלולי קרא הי' מותר למסור נפשו על כל המצוות, ואע"ג דהא דאסור לאדם להרוג את עצמו ולאבד נפשו לדעת נלמד מהא דכתיב "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' רוצח ה"ג, ולדעת הבית מאיר ז"ל ביור"ד סי' רט"ו ס"ה וכ"כ החת"ס ז"ל בתשו' יור"ד סי' שכ"ו, עובר בלאו דלא תרצח, ובהכרח דלולי קרא ד'וחי בהם' הו"א דשרי לו למסור נפשו אע"ג דהתורה לא ציותה למסור נפשו על מצוה זו, והיינו טעמא משום דבודאי כשמוסר נפשו מקדש שם שמים, והו"א דלישתרי משום קידוש השם קמ"ל קרא דאסור.
ג] התוס' בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה בן נח כ' וז"ל "וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם, ויש לומר דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור לכ"ע". ומבואר מדברי התוס' דעכ"פ קיימינן בהא דבגוי ליכא מצות 'וחי בהם', ומ"מ מסברא אינו חייב למסור נפש על המצוות.
מיהו החת"ס ז"ל בתשו' יור"ד ס"ע כ' דמדברי התוס' בסנהדרין מבואר דבגוי נמי איכא ילפותא ד'וחי בהם' וציין לדברי התוס' ס"פ בן סורר, וצ"ע דלכאו' מפורש הוא בדברי התוס' דבגוי ליכא ילפותא ד'וחי בהם', ובדוחק י"ל דאין כונת החת"ס ז"ל דאיכא ילפותא ד'וחי בהם' גבי גוי, אלא דהתם מיירי לענין הא דשרי לגוי להתרפאות באיסורים, ועלה הביא דמדברי התוס' משמע דמותר לגוי להתרפאות ובישראל היינו משום 'וחי בהם' ובגוי לא בעי' קרא אלא סברא היא, והגרעק"א ז"ל בשו"ת כת"י [שי"ל ע"י הגר"נ גשטטנר ז"ל יור"ד סנ"א, ובמהדורת המאור כ"ד עמ' תקמ"ד] פשיט"ל דבגוי ליכא 'וחי בהם' יעוש"ה.
ומעתה לפי"ז יש ליישב בע"ה קו' מהרי"ט ז"ל באופן נכון, דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאסור לאדם למסור נפשו במצוות שדינם יעבור ואל יהרג, היינו רק לישראל שמצווה במ"ע ד'וחי בהם' וכנ"ל מדברי הפר"ח ז"ל, אבל גוי שאינו מצווה במ"ע ד'וחי בהם', מותר לו למסור נפשו על קידוש השם אע"ג דאינו חייב בזה.
והנה אי כנים אנו בע"ה בדברינו יש ליישב באופן נפלא קושית הישועות יעקב ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז סק"א אהא דאיתא בב"ב י' ב' דהרוגי לוד אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן, וכ' רש"י ז"ל שם ד"ה הרוגי, דהיינו הא דאמרי' בתענית י"ח ב' הובא ברש"י שם ד"ה בלודקי', שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו שהיהודים הרגוה, וגזרו גזירה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד יעו"ש, ותיקשי הא כיון דלא היו חייבים למסור נפשם היאך עשו כן לדעת הרמב"ם ז"ל.
וליכא למימר דכיון דבלא"ה היו נהרגין כולם, והשתא שמסרו עצמן לא נהרגו אלא הם ובכה"ג שרי, הא ליתא דהא קיי"ל דסיעה של בנ"א ואמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל, עי' רמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ה, וא"כ כי היכי דאסור למסור אחד מהם אסור נמי לאחד מהם למסור עצמו כדי להציל אחרים, ומדעשו כן משמע דלטובת ישראל שרי למסור נפש גם היכי דאין חייבים לעשות כן עכת"ד הישועות יעקב ז"ל.
אמנם לדברינו ניחא מאד, דכיון דבלא"ה הרי הי' המלך הורג את כולם, וא"כ תו ליכא מצות עשה ד'וחי בהם' דבלא"ה יהרג, וכיון דליכא מ"ע ד'וחי בהם' שוב מותר למסור נפש על קדושת השם גם במקום דליכא חיוב למסור נפש, ואינו ענין להא דאסור למסור נפש מישראל אע"ג דיהרגו כולם, דודאי איסור רציחה לא הותר גם במקום שבלא"ה יהרג, ואע"ג דליכא סברא ד'מאי חזית' כיון דבלא"ה יהרגו כולם, מ"מ קבלה היתה ביד חז"ל דגם היכי דליכא מאי חזית אסור לעבור על רציחה וכדאסברא לן מרן הכ"מ ז"ל בפ"ה מהל' יסוה"ת ה"ה, אבל למסור נפשו דטעם האיסור משום וחי בהם, א"כ כל שבלא"ה יהרג לית לן בה.
וליכא למימר דעכ"פ עי"ז מיהרו מיתתם וג"ז אסור משום 'וחי בהם' וכדחזי' דמחללין שבת על חיי שעה והיינו משום 'וחי בהם' די"ל דטעמא דמחללין שבת על חיי שעה היינו משום דשמא ישוב בלבו ויתודה וכדכ' המאירי ז"ל ביומא פ"ה א', וא"כ הכא בהרוגי לוד דע"י שמסרו נפשם הצילו הרבה מבני ישראל, א"כ זכותם גדולה הרבה יותר ובודאי שבו בלבם. א"נ י"ל דמיירי התם באופן שלא מיהרו מיתתם עי"ז.
איברא, קושיא זו יש להקשות נמי אהא דסיעה של בני אדם דקיי"ל כר' יוחנן דאסור למסור אדם אפי' יחדוהו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי, והק' מרן הכ"מ ז"ל הנ"ל אמאי אסור למוסרו הא בלא"ה ימותו כולם וליכא סברא ד'מאי חזית' יעו"ש, ותיקשי הא עכ"פ ע"י שמוסרים אותו ממהרים מיתתו וא"כ איכא 'מאי חזית' על חיי שעה, וצ"ע.
וממוצא הדברים נלע"ד בע"ה לחדש בה דבר נפלא.
יש לחקור בישראל האנוס ע"י ב' נכרים באונס נפשות, ונכרי אחד אונסו לעבור על אחד מג' עבירות חמורות שדינן יהרג ואל יעבור, והשני אונסו לעבור על עבירה שדינו יעבור ואל יהרג, האם לדעת הרמב"ם ז"ל דאסור למסור נפש על עבירה שדינו יעבור ואל יהרג, מותר לו בכה"ג למסור נפש על עבירה זו, או דילמא אסור לו למסור נפש ע"ז.
והנה לדברינו הנ"ל נראה דמותר לו למסור נפש ע"ז, דכיון דגם אם לא ימסור נפש על עבירה זו הרי יצטרך למסור נפשו על העבירה השניה שדינו יהרג ואל יעבור, א"כ י"ל דליכא הכא מצות 'וחי בהם' דהרי בלא"ה ימות, א"כ גם לדעת הרמב"ם ז"ל לא נאסר בכה"ג למסור נפש וכנ"ל.
ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, הנה הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' שכ"ט א"א סק"ד דמי שנגמר דינו בבי"ד למיתה מחללין עליו את השבת להצילו דהא מחללין שבת על חיי שעה וכיון דבשבת לא קטלינן לי' איכא חיי שעה, והמשנה ברורה ז"ל בסי' שכ"ט ביאה"ל סוף הסימן כ' דלא נהירא דהא דהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחסה על חיים שלו, אבל בזה דגברא קטילא היא מחמת רשעתו אסור לחלל עליו את השבת יעו"ש.
ומדברי המ"ב ז"ל למדנו דס"ל דליכא מצות 'וחי בהם' במי שנגמר דינו למיתה, דאל"כ תיקשי הא טעמא דמחללין שבת על פיקו"נ דישראל היינו משום 'וחי בהם' וכדאמר שמואל ביומא פ"ה ב', והרי חיי שעה נמי הוי בכלל וחי בהם דמה"ט מחללין שבת על הצלת חיי שעה, וא"כ גם על מי שנגמר דינו למיתה הוי לן לחלל את השבת, אלא בע"כ דס"ל דכיון דהתורה לא חסה על חייו לית בי' מ"ע ד'וחי בהם'.
ומעתה לפי"ז נמצא חידוש דין, דמי שנגמר דינו למיתה בבי"ד, ואנוס ע"י גוי בשבת לעשות מלאכה, אע"ג דלישראל אסור למסור נפש ע"ז לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל, מ"מ לדידי' מותר למסור נפש ע"ז, דכיון דליכא גבי דידי' מ"ע ד'וחי בהם' א"כ ליכא איסור למסור נפש.
איברא, הוי מצינן למימר דכיון דבנגמר דינו למיתה ליכא 'וחי בהם' א"כ לא רק דמותר לו למסור נפשו אלא חייב למסור נפשו על כל המצוות, דהא טעמא דאין אדם חייב למסור נפשו על כל המצוות היינו משום 'וחי בהם' וכדכ' התוס' בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה בן נח הנ"ל, ובנגמר דינו דליכא בי' 'וחי בהם' הדר דינא דחייב למסור נפשו על כל המצוות.
מיהו נראה דזה אינו, דהרי התוס' כתבו התם דהא דבעי' ל'וחי בהם' היינו כי היכא דלא נילף שאר מצוות מרוצח ונערה המאורסה, וא"כ לבתר דכתיב 'וחי בהם' וגילתה התורה דלא ילפי' מרוצח ונעה"מ, א"כ גם מי שאינו מצווה ב'וחי בהם' מ"מ לית לן מקור לחייבו למסור נפש, דהא כבר גילתה התורה דלא ילפי' שאר מצוות מרוצח ונעה"מ.
